סיפורה של סמואל ששירותי הרווחה בגדו בה

דע/י, כי בפנייתך ללשכת הרווחה לקבלת עזרה, עזרה לא תקבל, ואת הרווחה שלך יקחו ממך. פעם אחר פעם מגיעים למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית, אזרחים תמימים השמים מבטחם בעובדים הסוציאלים, ומקוים לקבל מהרווחה סיוע, אולם הם יוצאים פגועים וחבולים.

אפרת סמואל עלתה מאתיופיה עם משפחתה. בעקבות מצוקתה בבית פנתה לעובדת סוציאלית ברשות המקומית לקבלת סיוע. סמואל נלקחה להוסטל בקריית-אתא הסמוכה. כעבור חודש כשהתקשרה הביתה, הטלפון לא ענה. נאמר לה שאימה נעצרה על-ידי המשטרה וכל אחיה ואחיותיה נשלחו למשפחות אומנה.
סמואל הרגישה נבגדת. היא הרי לא התכוונה לפרק את המשפחה
. סמואל הבינה שהרווחה בגדה בה: "העובדת הסוציאלית בגדה באמון שלי. היא הבטיחה לי ששום דבר לא ישתנה בבית. הרי אמא שלנו אוהבת אותנו בדרכה, וממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה".
סמואל נותרה לבדה והיא נערה בת 12, והחלה מסע התדרדרות
שנמשך שנים, בסמים המצויים בשפע בהוסטלים של הרווחה שבהם שהתה. משפחתה של סמואל אוחדה בלעדיה כעבור שבועיים למרות ניסיון הפירוק של פקידי הרווחה.

מתוך המאמר "כבר לא ילדת רחוב", אלי ברדנשטיין, nrg, נובמבר 2003

בבית לא היה כסף

סמואל עלתה לישראל מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה בשנת 91', ביחד עם אימה, שני אחיה ושתי אחיותיה. היא היתה אז בת שבע. המשפחה נשלחה לאתר הקרוונים "חצרות יוסף" שבין עכו לנהריה. "כולם מסביב היו עולים מאתיופיה ובשבתות היינו נפגשים לארוחות משותפות והולכים לים או מתחבאים לכל הלילה מתחת לקרוונים וההורים היו מחפשים אותנו בדאגה". בבית-הספר המורים התלהבו מממנה ("הם היו מקשקשים לי בשכל על הפוטנציאל הגדול שיש בי"), אבל סמואל לא היתה מסוגלת לשבת בכיתה. ראש ללימודים לא היה לה. המצב הכלכלי הקשה בבית החמיר עוד יותר את הבעיה. "הייתי מקנאת בילדות המפונקות שהיו באות עם מחברות וטושים חדשים. פחדתי אפילו להגיד לאמא שלי שנאבד לי המחק. זה פגע קשות בביטחון שלי". וכך ממשיכה סמואל להתדרדר בלימודים. כעבור שלוש שנים עוברת המשפחה לדירה משלה בקרית-ים וסמואל נשלחת לבית-ספר דתי. גם שם המשיכה להבריז מהלימודים ולהשתולל בכיתה.במקביל, היא מספרת, אמה החלה נוהגת באלימות כלפיה וכלפי אחיה ואחיותיה. "הייתי אומרת משהו, או שהייתי מאחרת לחזור הביתה ואמא היתה זורקת עלי מאפרה כבדה שפוגעת לי במצח", מראה סמואל צל קת מעל עינה הימנית. "אמא היתה מכה אותנו מכות רצח במקל של מטאטא בכל הכוח. זה היה עניין שבשיגרה", מספרת סמואל שהיתה מגיעה לבית-הספר עם צלקות וסימנים כחולים בכל הגוף. למורים שהתעניינו סיפרה ש"הלכה מכות" עם חברים. "זאת אמא שלי. לא יכולתי להתלונן עליה. שנאתי אותה, אבל כיבדתי אותה והיא הרי בכל זאת דאגה לנו"

טריפים בהוסטל

מורה עירנית אחת לא ויתרה ולקחה אותה למנהל. כעבור שבועיים של ייסורים עצמיים, החליטה להתוודות בפני העובדת הסוציאלית. "סיפרתי רק קצת ולא הזכרתי את האחים שלי. הייתי מתה פשוט לעזוב את הבית לאיזו פנימייה". סמואל נלקחה להוסטל בקריית-אתא הסמוכה. כעבור חודש כשהתקשרה הביתה, הטלפון לא ענה. נאמר לה שאימה נעצרה על-ידי המשטרה וכל אחיה ואחיותיה נשלחות למשפחות אומנות. סמואל הרגישה נבגדת. היא הרי לא התכוונה לפרק את המשפחה. "העובדת הסוציאלית בגדה באמון שלי. היא הבטיחה לי ששום דבר לא ישתנה בבית. הרי אמא שלנו אוהבת אותנו בדרכה, וממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה".סמואל, עוד לא בת 12, ברחה מההוסטל. את חצי השנה הבאה היא מעבירה בחוף זבולון הסמוך, בלי שאף אחד יודע על קיומה. לבית אימה, שכעבור שבועיים שוחררה ממעצר וחזרה הביתה ולאחיה שבינתיים הוחזרו מהמשפחות האומנות, היא מפחדת להיכנס. סמואל ישנה על גגות, מתחת לסככות בחוף הים. אוכל השיגה משכנים. באותה תקופה החלה גם את התמחותה בפריצות קטנות לקיומה היומיומי. אבן בחלון ראווה והופ, קצת לחם, גבינות וכך הלאה, בלי לחשוב על אזעקות, משטרה ומצלמות נסתרות, "פשוט לוקחת את מה שאני צריכה ומסתלקת".אמה יודעת שבתה נמצאת לא רחוק, אך היא לא מחפשת אותה. "אם היא רוצה שתבוא הביתה", אומרת אמה לאחותה, ששמרה עימה על קשר. סמואל: "לחזור אחרי שטעמתי את טעם החופש בלי המכות, לא יכולתי". כעבור חצי שנה היא מחליטה שהספיק לה להיות ילדת רחוב, היא נפגשת עם העובדת הסוציאלית ונשלחת לתחנה הראשונה מתוך רבות שהעתיד מכין עבורה, לפנימיית בית הילדים בכרמיאל. זה החזיק מעמד ארבעה חודשים. היא "נכנסת לעצבים", כדבריה, רבה ומקללת עם כולם ובסוף גם מוציאה אל הפועל ניסיון התאבדות באמצעות חגורה. היא מובהלת לבית-החולים כחולה. משם היא נשלחת למוסד לנערות "צופיה" שביבנה. התנהגותה עדיין לא משתפרת. היא רבה עם הבנות האחרות, ואפילו הולכת מכות עם סגנית המנהלת. מכניסים אותה למחלקה הסגורה והיא בורחת משם פעם אחר פעם. מגרשים אותה ממקום אחד והיא עוברת למקום אחר. לבסוף היא מתמקמת באחת מעשרות הזולות ברחוב, שם גם היא מתוודעת לסמים כמו גראס וחשיש. כדי לממן את הסמים היא מתחברת לכנופיות נערים שמבצעים פריצות ושודים ("תפקידי היה לעמוד מהצד ולהתריע אם מגיע משטרה"). היא מספרת על הוסטלים שהיתה שוהה בהם באותם ימים כ"מלאים בסמים מכל הסוגים, גם אקסטות וטריפים היו בחדרים".

רגע לפני הכלא

המעבר מגראס לקוקאין היה קצר. "הלכתי לקנות חומר בדירה בשכונת שפירא. בחורה שהיתה בסלון הציעה לי שורה. בהתחלה אמרתי 'לא, תודה', אבל אחרי שתי דקות אמרתי 'למה לא' וזה דווקא מצא חן בעיני". סמואל מתחילה להסניף קוקאין כבדרך קבע. כשנקלעה למינוס, היתה מוכרת סמים לבני 15. "אבל זה היה רק במצב הכי קיצוני. הרגשתי עם זה רע", היא מוסיפה."בניגוד למה שאנשים חושבים, להשיג אוכל ומיטה ברחוב זה הכי פשוט, בלי שקל אחד. הבעיה זה האנשים ולדעת עם מי להתחבר". היא מספרת שבוקר אחד נסעה לכפר קאסם יחד עם ידידה הערבי למכור מכונית גנובה. "הוא נעל את החדר ניסה לאנוס אותי. התחיל להוריד לי את המכנסיים ולא נתתי לו. הוא זרק אותי על מזרון ודפק לי אגרוף בפנים", מספרת סמואל. הבחור נרגע למראית עין, וכשהם יצאו במכוניתו מחוץ לכפר ("לא היתה לי ברירה, אלא לחזור איתו משם"), הוא תקף אותה שוב. סמואל קפצה מהמכונית הנוסעת נחבלה קשות, אך הצליחה לחמוק מאונס. סמואל נזכרת עוד כיצד התעוררה באמצע הלילה וראתה איך "שני נרקומנים דופקים את חברה שלי שישנה באותו זמן. הרגשה הכי מגעילה", או איך בארבע לפנות בוקר היא קמה ומחפשת מקום חדש לישון בו, כי אחד הנרקומנים בזולה (מבנה נטוש; א.ב) התחיל לגעת בה. "וראיתי חברים מתים ממנת יתר, מתאבדים בתלייה. היו לי חברות בזולות, שעכשיו התדרדרו לזנות ועובדות במכונים".היא חווה את הזרקת ההירואין הראשונה שלה בגיל 15. "הזרקתי כדי לברוח מהזיכרון והכאב", היא אומרת. הזריקה מביאה אותה היישר לבית-החולים, ללא הכרה וריר זולג מפיה. שם באמצעות זריקה בלב, א-לה "ספרות זולה", מחזירים אותה לחיים. בצו בית-משפט היא נשלחת למרכז הגמילה "מלכישוע".שמונה פעמים רצופות היא בורחת משם. "לא היה לי עצבים לספר על הילדות, על ההורים, על הרחוב והשימוש", היא מספרת. שמונה חודשים מאוחר יותר, ולאחר שבמוסדות שטיפלו בה החליטו שהיא נגמלה, היא נשלחת למוסד "מסילה" לנערות עברייניות. ברור לה שזהו שלב אחד לפני בית-הכלא."הייתי הולכת מכות עם שאר הבנות. לא ידעו מה לעשות איתי". אחרי חצי שנה במחלקה הסגורה, סמואל נשברה. "החלטתי להשתנות בזכות אחד המדריכים שבאמת רצה לעזור לי והיה שונה מהשאר שסתם דיברו. ראיתי שאני רק מרוויחה מזה שאני מתנהגת בסדר. אני לא נעולה בחדר כל הזמן ויוצאת לטיולים, אני מתקדמת בלימודים, המדריכים סומכים עלי, כמעט ולא בוכה. הבנתי שהחיים יכולים להיות יותר טובים".סמואל מועברת למחלקה הפתוחה ובורחת שוב. "עם כל זה שאני רוצה להתקדם, בכל זאת מדובר במוסד סגור, עם גדר, בזמן שהרחוב קורא לך, לפיתויים שלו, לחופש. כל החיים נלחמו בתוכי שני כוחות. מצד אחד זו אפרת עם הפוטנציאל, שרוצה ללמוד ולחיות חיים רגילים ואפרת השנייה, שכועסת ושרוצה רק להרוס ולמרות בכל, שלא מאמינה לאף אחד ובעיקר לא לעצמה".בסופו של דבר, כעבור 13 חודשים במוסד מסילה, מסתיים צו המעצר של סמואל המחייב אותה לשהות במקום והיא משתחררת. היא רק בת 16. לאחר תקופה קצרה נוספת ברחוב היא מנסה לראשונה לחזור הביתה, לאימה, לאחיה ולאחיותיה אבל הניסיון נכשל. "אני חוזרת הביתה אחרי ארבע שנים ואמא שלי לא מחבקת אותי, שום דבר". כעבור מספר חודשים, בתיווכו של מרכז המידע לנוער יוצא אתיופיה בתל-אביב ופרוייקט "מישהו לרוץ איתו" המיועד להומלסים בני 18 פלוס, המשותף לעמותת על"מ ולסוכנות היהודית, מצאו לסמואל גם עבודה: מזכירה במשרד עורכי-דין. היא עבדה במשרדה של עורכת-הדין מירה ברונשטיין שמונה חודשים ברציפות. "כולם נדלקו ע לי שם. את העבודה למדתי אחרי ארבעה ימים. שלחו אותי לקורס מחשבים והסתדרתי עם הטלפון, הפקס וכל שאר המטלות. אתה מבין איזה הישג זה עבורי ההתמודדות הזאת, למרות שעזבתי אותם בתירוץ מטופש"?. אז גם שכרה לראשונה בחייה דירה והחלה להתמודד עם הקשיים של חיים עצמאיים.בעוד שבוע היא תיכנס סוף-סוף לדירתה החדשה. מרכז המידע יסייע לה למצוא עבודה חדשה כי לחזור למשרד עורכי-הדין לא בא לה. עכשיו יש לה גם חלום: "אני הייתי רוצה לפתוח מועדון איכותי של מוזיקה שחורה, ולא בגלל שזה צבע העור שלי. הם עושים מוזיקה שנעים לזוז איתה". היא גם מדברת על להשלים בגרויות ומקווה שהכל יסתדר.- ומה עם אהבה?"גברים בשבילי זה כמו מסגרת. אם גבר מגיש לי את אהבתו, אני ישר בורחת מזה. לא רוצה לאהוב ולא רוצה שיאהבו אותי. הייתי פוסלת מהר את הגברים המעוניינים ועצרתי רגשות. אולי כי מעולם לא התאהבתי. אחרי מה שחוויתי, יש לי מעט מאוד אמון באנשים עד היום".

נותנים תקווה

כמעט מהרגע הראשון שסמואל נפלטה לרחוב, היא היתה בקשר עם מרכז המידע לנוער יוצא אתיופיה. המרכז פועל בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב מזה שמונה שנים והיום מפעילה אותה עמותת "פידל" של יוצאי אתיופיה. המרכז הוקם בעקבות הצפה של בני-נוער שנפלטו מבתיהם. מדריכי המרכז משוטטים בלילות בין מוקדי הריכוז של בני-הנוער האתיופים ומלווים אותם למעצרים ומשפטים.כך גם היה עם אפרת סמואל. "לאורך כל השנים, מאז הגיעה לתל אביב היינו מבקרים אותה כל הזמן, הלכנו איתה לכל הוועדות, עברנו איתה את המשברים, סידרנו לה מקומות לינה בחופשות וליווינו אותה לדיונים בבית-המשפט", מספרת מורית דרורי, רכזת הפרוייקטים במרכז, שאף הלינה את סמואל בביתה שלושה חודשים. על סמואל אומרת דרורי: "אפרת היא הצלחה כי אף אחד לא האמין בה. כבר בגיל צעיר מאוד אמרו הגופים המטפלים שהיא תהיה נערת רחוב לכל החיים. והנה היא הצליחה לצאת מזה, אחרי שהיתה במקום הכי נמוך והיא נלחמת על עצמה".

נקודות:

  • העובדת הסוציאלית בגדה באפרת סמואל בת ה-12 והפקירה אותה. במקום לטפל במצוקתה של הנערה ברגישות המתאימה, העו"סית סכסכה בין הנערה למשפחתה, ושלחה אותה להוסטל שמשם הדרדרה הנערה לסמים קשים.
  • פקידי הרווחה הסבו נזק למשפחתה של אפרת סמואל, גרמו למעצרה של האם לשבועיים ללא שום תוצאה, קריעת ילדי המשפחה למשפחות אומנה והחזרתם, וניתוקה של אפרת מהמשפחה.
  • במהלך היותה של סמואל בהשגחת פקידי הרווחה, מצבה התדרדר באופן קשה.

קישורים:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה