ההתמכרות לאלכוהול הפכה את רונן מנשרוף, צעיר חירש ממושב הודיה, לאדם אלים במיוחד, עד שבני משפחתו החליטו להוציא נגדו צו הרחקה מהבית. ייתכן שזה מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו: הוא שפך בנזין על גופו, הצית גפרור ושם קץ לחייו
זה היה אחד מאותם מקרים שעליהם נהוג לומר שהכתובת הייתה על הקיר. גם בני משפחתו של רונן מנשרוף, מהמושב הודיה הסמוך לאשקלון, ידעו שהוא עלול לעשות משהו קיצוני. אבל אפילו הם הזדעזעו כאשר הוא שפך בנזין על כל חלקי גופו והצית את עצמו.
רונן מנשרוף צילום: מהאלבום המשפחתי
כמה רע צריך להיות לבנאדם, כדי להעדיף מוות כל כך אכזרי, בשריפה, על פני האפשרות להמשיך לחיות? כמה תעוזה צריכה להיות לאיש שיכול לדמיין איך בעוד כמה שניות גופתו תהפוך לגוש פחם, ובכל זאת להדליק את הגפרור? עד כדי כך רצה רונן מנשרוף למות. בגיל 39, הוא החליט שהוא לא מוכן להישאר אפילו עוד רגע אחד בחיים האלה – והתאבד.
זה קרה לפני כשבועיים, אבל לא קראתם על מקרה ההתאבדות, החריג באופיו, אפילו מילה בתקשורת. חלק מהסיבה לכך היא שרונן היה כבד שמיעה ודיבור. חוג החברים שלו היה די מצומצם, למרות שלאורך כל חייו ניסה להתנהל תוך התעלמות מהליקוי שלו.
בלי מכשיר שמיעה
אז מה דחף אותו כל כך חזק להתאבד, עד שהסכים לעשות זאת בצורה אכזרית כזו? כדי להבין את התשובה לכך נסענו לביתו שבמושב הודיה, שם בני משפחתו – אבא אליאס, אמא יפה והאחים בני, יוני וליאור – עדיין המומים. הם מחזירים אותנו הרבה אחורה, לתקופת הילדות שלו, בשביל שנבין מה קרה שם.
רונן, כאמור, נולד עם ליקוי שמיעה, ששלח אותו למסגרות מיוחדות בשל מגבלה זו. הוא למד בגן ובבית ספר יסודי מיוחד באשדוד והמשיך לתיכון מיוחד בכפר סבא. שם הוא התמקצע בתחום הטבחות וגם לראשונה נכנע ללחץ חברתי: בגיל 17 הוא הסיר את מכשיר השמיעה שלו ולא הסכים להשתמש בו עוד.
ייתכן שזה היה הסימן הראשון לתהליך ההידרדרות של רונן, שהסתיים בצורה טראגית בשבוע שעבר.
לאחר התיכון, הגיע הזמן להתגייס לצבא. על רונן, כמו כבדי שמיעה אחרים, לא חלה החובה לעלות על מדים צה"ל בגיל 18, אך רבים כמותו מעדיפים להתנדב בכל זאת. רונן בחר שלא להתנדב.
"כל החברים שהיו לו מהקהילה של כבדי השמיעה אמרו לו לא להתנדב", מסבירה אמו של רונן, יפה, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו. "אני זוכרת שבעלי הלך עם רונן ללשכת הגיוס וניסה לשכנע אותו, אבל זה לא עזר. אני אומרת שאם הוא היה הולך לצבא, הכל היה נראה אחרת אז, כי זו הייתה מסגרת טובה בשבילו".
במקום צבא, רונן החל לעבוד במקומות שונים באזור, תוך שהוא ממשיך להתעקש שלא לענוד את מכשיר השמיעה שלו ולהיבדל מאחרים. באופן טבעי, יכולת העבודה שלו נפגעה והוא התקשה להשתלב. "אמנם היו מקומות עבודה שבהן קיבלו אותו", אומר האח בני.
"אבל בגלל הפרעות השמיעה, זה לא הסתדר. הוא עבד בחברת 'אל מור' של החשמל, ב'פולאריס' בשדרות ובעוד הרבה מקומות. הוא שימש אפסנאי בכל מיני מפעלים, אבל בגלל שהוא סירב לשים מכשיר, היה לו קשה. הם לא הבינו אותו והוא לא הבין אותם. זה פשוט לא היה זה".
יושב בבית ולא עושה כלום
רונן אמנם הכיר היטב את שפת הסימנים והשתמש בה בילדותו, אבל ככל שגדל, העדיף לאמץ את אוזניו הלקויות, ולכן לא הצליח להתקדם. "הוא תמיד רצה שיתייחסו אליו רגיל", מוסיף האח בני.
"הוא לא היה מוכן לקבל יחס של מישהו עם צרכים מיוחדים. הוא תמיד חשב שהוא יכול להיות מנהל גדול, אפילו שיש לו את המוגבלות הזו. אחד הדברים שדחפו לשם היה העובדה שכל חברי הילדות שלו – גם הם כבדי שמיעה כמוהו – היו מופיעים למפגשים איתו עם רכבי יוקרה. זה פשוט צבט לו בלב ויצר אצלו הרבה תסכול. הוא חשב תמיד 'איך זה שהם מצליחים ואני לא?' ואז, כל תסכול קטן הפך להיות קטסטרופה מטורפת".
אם שואלים את בני משפחתו, ההידרדרות של רונן אינה תוצאה של הנכות שלו לבדה, אלא שילובה עם אוזלת היד של הרשויות. הם מספרים שפנו לגורמי הרווחה, כאשר הבינו שמסלול חייו אינו מתקדם בכיוון הרצוי, אבל זכו להתעלמות מצדם.
חסר בית. צילום ארכיון: פלאש 90
"רונן היה יושב בבית כל היום ולא עושה כלום", מתאר האח יוני. "הוא היה ניגש לאגף הרווחה במועצה האזורית חוף אשקלון לא מעט, והיה מבקש מהם עזרה. גם ההורים שלי כל הזמן היו פונים אליהם. אבל תמיד שמענו מהם שתי תשובות חוזרות: או שהם אמרו שהוא לא רוצה עזרה, או שהם הציעו להורים שלי לזרוק אותו מהבית. ככה הם פטרו את עצמם מלעזור".
במהלך השנים ניסה רונן לחזור למעגל העבודה, אך בכל פעם שעשה זאת, הוא רק הרגיש יותר מושפל. "כבר לא היה אכפת לו לעבוד בכל מקום", אומר האח בני. "פשוט חוסר ההתקדמות שלו במקומות העבודה, תסכל אותו מאוד. באותה תקופה, רונן היה מראה לכל מי שהיה בא הביתה את תיק העבודות שלו כטבח. הוא עבד גם כעוזר טבח במלון 'גני שולמית' ובעוד כל מיני מטבחים.
"בתקופה האחרונה, כשניסיתי במאמץ אחרון להציל אותו, הייתי מנסה לשכנע אותו לחזור להיות עוזר טבח. אבל הוא היה עונה לי שנמאס לו שמתייחסים אליו כמו זבל. הוא היה אומר לי שבמקום לתת לו לבשל, היו אומרים לו 'תנקה פה ותנקה שם'. לא נתנו לו להרגיש שהוא ממש עוזר. והתסכול הזה, של להרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום, נבנה אצל רונן במשך שנים".
מסלול ההתרסקות נעצר
אבל ההידרדרות האמיתית חלה רק בשנה האחרונה. מצבו הנפשי של רונן הפך קשה ביותר. את הנחמה היחידה שלו מצא בטיפה המרה, ועד מהרה התמכר לאלכוהול. בשלב זה הפך רונן גם לאלים מאוד כלפי בני משפחתו. לא פעם הרים ידיים גם על הוריו המבוגרים.
"הוא היה שותה בקבוק שלם של וודקה בפעם אחת", אומר יוני, " שלחנו מכתבים לכל העולם, כולל לשר הרווחה הנוכחי, יצחק הרצוג. השר ביקש תשובות ממנהל אגף הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון, והוא בתגובה התעצבן עלינו שפנינו לערכאות גבוהות יותר ממנו".
בתור אלכוהוליסט, רונן הפחיד מאוד את הוריו. הם הזמינו משטרה לביתם באופן תדיר, אך שום דבר לא עזר ובכל פעם מחדש הוא חזר לסורו. באגף הרווחה חזרו על ההמלצה הקודמת שלהם: להרחיק את רונן מהבית, ויפה שעה חת קודם.
"מנהל הרווחה של מועצה אזורית חוף אשקלון, מעוזיה סגל, איש שאני מאוד מאוד מעריכה כבנאדם, אמר לי בפשטות: 'מצידי שרונן יישן על הספסלים ברחובות'", אומרת האם יפה. "כל יום הלכתי אליו, בכיתי וביקשתי עזרה. אנחנו שילמנו מכספנו על פסיכיאטר, שאמר לרונן אין שום בעיה בראש. הוא אמר שהוא שפוי. חששתי כבר בשלב הזה שהוא יתאבד, אבל הפסיכיאטר ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא לא יתאבד. לצערי, הוא טעה".
הייתה נקודת זמן בה חלה תפנית חיובית במצבו של רונן, ומסלול ההתרסקות נעצר. זה קרה כאשר החל לשחק בקבוצת כדורגל מיוחדת המורכבת מחירשים בלבד. באותו הזמן, פחות או יותר, באגף הרווחה של המועצה האזורית החליטו להפגיש את רונן עם חונך מיוחד מטעמם. "הוא הצליח לפתוח את רונן ולשכנע אותו לעשות דברים חיוביים", אומר יוני. "החונך היה איתו במשך חצי שנה. אבל אז, לפני כמה חודשים, החליטה המועצה שהיא מפסיקה את המימון לחונך. כי למה לבזבז כסף על מקרה שיכול להסתיים בכל יום?".
למרות התחינות הרבות של בני המשפחה, גורמי הרווחה כמעט ולא הגיעו לביקורים בביתם, כדי לעמוד בעצמם על המצב של רונן. "אולי פעם או פעמיים גורמי הרווחה היו פה בשנה האחרונה, וגם זה רק בגלל שאני הלכתי למשרדים שלהם ואמרתי שם לכולם שהם לא עוזרים", אומר יוני. "אז עשו ביקור, בשביל הפרוטוקול. הכל כדי לנפח את התיק של רונן, שיהיה עבה כזה, כאילו הם ממש טיפלו בו. אבל כל הניירת הזו היא כסת"ח. אז מילאו טופס כזה ועוד כזה. בתכלס לא עשו כלום".
התסכול הולך וגובר
כאשר הבינו שמאגף הרווחה לא תבוא הישועה, פנו בני המשפחה גם למשטרה. בחג הפורים האחרון, הם הזמינו ניידת הביתה, לאחר שרונן שוב התנהג באלימות. אלא שתוך חצי שעה בתחנה, בה השוטרים עשו לו בעיקר נו-נו-נו, הוא כבר חזר הביתה. אנשי המשטרה הבהירו לבני המשפחה שהוא מקרה רווחה, לא פלילי.
אז התחיל השלב הסופי של ההידרדרות אצל רונן, שהסתיימה בסוף הבלתי נמנע. "הוא כל הזמן היה שולח לי הודעות על כך שלחברים החרשים שלו יש חיים מסודרים", אומר האח בני.
"הוא היה אומר לי 'אני בן 40, אין לי כלום בחיים האלה'. אני מצאתי את עצמי בזמן האחרון נכנס להרבה פורומים באינטרנט של עובדים סוציאליים ושל אנשים חרשים. מכולם קיבלתי את אותה התשובה: שאין מצב שככה מתייחסים אל רונן ואלינו. כולם היו אומרים לי שאין דבר כזה שרשויות הרווחה באזור שלך הן כאלה חסרות אונים".
ככל שהזמן חלף, כך גבר תסכולו של רונן מחוסר השתלבותו בחברה ובמעגל העבודה, והוא הפך למריר יותר ואלים יותר. לפני מספר שבועות החליטו ההורים להוציא צו הרחקה לרונן, מתוך תקווה שהזעזוע יעזור לו להשתקם. "כמובן שהחלטנו על זה רק אחרי שווידאנו שאם אנחנו עושים מהלך שכזה, המועצה חייבת למצוא לו מסגרת", מסבירה אמא יפה.
"ואכן, המועצה מצאה לו מסגרת של לחיות במעון לבעלים מכים. זה מקום שבכלל לא קשור למצבו של רונן. אבל הלכנו על זה בכל זאת, כי כולם המליצו לנו על זה".
לפני כשלושה שבועות, ניתן צו ההרחקה, שאמור היה להיות מיושם בתוך יומיים, כדי לאפשר לרונן להתכונן למסגרת החדשה. מרגע זה, הוא כבר היה פצצה מתקתקת. באותו יום הוא לקח את הרכב שלו ונסע לכיוון אשקלון, כאשר הוא שיכור לחלוטין. לרונן גם לא היה רישיון בתוקף, לאחר שנפסל.
האח הקטן ליאור יצא בעקבותיו, תוך שהוא חושש כי רונן יפגע בעצמו או באחרים על הכביש. "התקשרתי למשטרה ואמרתי להם שאני נוסע אחרי אחי השיכור, שנוהג ללא רישיון", מספר ליאור.
"אבל אמרו לי שהם לא יכולים לעשות דבר, אם הם לא תפסו אותו על חם. אז אמרתי להם: 'אדרבה, תבואו ותעצרו אותו, כי אני פוחד שהוא ייפגע באנשים'. אמרתי להם בדיוק איפה הוא נמצא. והשוטרים? הם לא עשו כלום. והלוואי והיו עוצרים אותו, ככה הוא היה במעצר ואולי זה היה מציל אותו".
רונן הצליח להגיע לאשקלון בשלום, והסתובב ברחובות העיר. כעבור כמה שעות, רצה לחזור הביתה למושב, אבל הרכב לא התניע. הוא השאיר אותו חונה במקום, וחזר להודיה במונית. "אין מצב שהוא ישאיר את הרכב באשקלון במצב רגיל", אומר האח ליאור, "אבל כנראה שבאותו זמן הוא כבר הגיע להחלטה שהוא רוצה לשים קץ לחייו".
למחרת הגיעה עובדת סוציאלית לבית המשפחה והסבירה לרונן את מצבו בעקבות צו ההרחקה. היא הסבירה לו שהוא צריך לעזוב את הבית. לאורך כל השיחה הוא נראה מנותק וסהרורי. יום לאחר מכן הגיעו השוטרים לבית המשפחה והחתימו את רונן על צו ההרחקה.
פעולה אכזרית ומזעזעת
רגע לפני שעזב את הבית, ביקש רונן מאביו אליאס שיקנה לו חפיסת סיגריות. בשלב זה, החל ליישם רונן את תוכנית ההתאבדות שלו. בתחילה הוא ניסה לדקור את עצמו, אך עד מהרה נוכח שלא יצליח להרוג את עצמו בדרך זו. ואז פנה לפעולה אכזרית ומזעזעת הרבה יותר:
הוא שפך על כל חלקי גופו ליטרים של בנזין והצית גפרור. לא היה לו סיכוי לשרוד. בתוך שניות אחדות האש גרמה לגופתו לאבד צלם אנוש. זה המחזה המזוויע שנאלץ אביו לגלות, כאשר חזר מחנות המכולת עם הסיגריות בשביל בנו. עד היום, קשה לו לתאר מה שראה. "ראיתי אותו כל כך שרוף כשהוא זרוק על הרצפה", אומר האב, "ראיתי את הבן שלי שכל כך אהבתי, מגיע לסוף החיים שלו. חשבתי שאני בעצמי מת".
במשפחה כואבים את מותו של הבן, בעיקר משום ששיערו מראש שכך ייגמרו הדברים. "התסכול של רונן כבר היה גדול מאוד בשנה האחרונה לחייו", אומרת האמא. "בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהתחלף השלטון, היה קצת שינוי לטובה בגישה של המועצה כלפי המצב של רונן, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשביל להציל אותו".
האח בני מודיע כי לא יסלח אף פעם לאנשים, שעל פי גישתו, גרמו למות אחיו: "שורה תחתונה, אחי מת והם ימשיכו את החיים בכיף עם התנאים הטובים ועם הפנסיה המובטחת. הכי עצוב לדעת שמקרים שכאלה ימשיכו לקרות. הייתה פה אוזלת יד של כל הרשויות. לכל אותם גורמים מאוד נוח שרונן התאבד. הוא לא פגע באף אחד אלא רק בעצמו. תאק, מת הבנאדם, ואיתו הבעיה הבירוקרטית שהייתה איתו. זהו, עוד תיק רווחה נסגר".
תגובות
ממשטרת קריית גת נמסר בתגובה: "כל התלונות של הפונים הנ"ל טופלו בהתאם לחומרתן. הן נחקרו ונבדקו עד תום".
מהמועצה האזורית חוף אשקלון נמסר בתגובה: "המועצה האזורית חוף אשקלון כואבת את מותו של רונן מנשרוף ז"ל ומצרה על אובדן חייו. רונן טופל על ידי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה מאז היה ילד קטן וקיבל טיפול אישי וצמוד על ידי עובדת סוציאלית וסטודנט מתמחה, בליווי מנהל המחלקה לשירותים חברתיים.
"הטיפול שהוענק לרונן היה זהיר, מקצועי והדוק מתוך ראייה רחבה והתחשבות בו ובסובבים אותו, בכלל זה מפגשים שבועיים עמו, סיורים במוסדות שונים, העסקתו במועצה וליווי צמוד לו ולבני משפחתו. גם בבוקר בו שם קץ לחייו, העובדת הסוציאלית זיהתה את הצורך הדחוף להעניק לרונן מענה נפשי ופנתה למרכז בריאות הנפש באשקלון לשם כך.
"גורמי הרווחה, בני המשפחה וגם שופטת בית משפט השלום באשקלון מצאו כי אין שום דרך להשאיר את המטופל בבית הוריו. עם זאת, במשך השנים נעשו מאמצים עילאיים למצוא לו פתרונות חלופיים ומענים הולמים תוך הבטחת שלום הסובבים אותו, אולם אנשי המחלקה לשירותים חברתיים אינם יכולים לכפות שיקום על מי שאינו מעוניין להשתקם.
"אנו מצרים שחרף המסירות הגדולה, האהבה וההשקעה של עובדי הרווחה ברונן, מופנית כלפיהם ביקורת, אולם אין אנו שופטים אדם בצערו. תנחומינו למשפחה והשתתפותנו בצערם".
קישורים:
- אם משפחה שטופלה אינטנסיבית ע"י לשכת הרווחה ת"א חשודה שהשליכה שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם - מתוך טירוף בקומה הרביעית , ליאת עזר ויהודה שלזינגר , 29.09.2010 , ישראל היום - לאיש אין מושג למה השליכה אמא מתל אביב את שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם. סמוך לשעה חמש וחצי בבוקר שמע מארק רוזמן, שכנם של בני המשפחה, צעקות "אמא! אמא!" מכיוון החצר האחורית של הבניין. "התעוררתי מהצעקות של הילד", סיפר רוזמן, "לא הבנתי מה קרה כי השעה היתה מוקדמת למשחקים. קמתי להסתכל וראיתי שמשהו נופל למטה. הלכתי לחדר השני וראיתי על הדשא אישה ושני ילדים שוכבים. הילדה קצת זזה, והאמא והילד לא זזו. ביקשתי מאחד השכנים לקרוא למגן דוד אדום"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה