זה לא מדע בדיוני ולא תוכנית ריאליטי. הסיפור הזה קורה בישראל במשך שנים, מתחת לאף. במפתיע איש לא מכחיש את השיטה, לא הפסיכיאטרים שרושמים ולא המטופלים שבולעים. כולם מודים ללא כחל ושרק: תרופות פסיכיאטריות ניתנות לבחורי ישיבות ולאברכים, לנערות סמינר ולנשים נשואות, לפי בקשת המערכת - הרבנים, “המשגיחים”, מדריכי החתנים, הממונים על הסדר בישיבות ובפנימיות.
כדורים לדיכוי הדחף המיני, להפרעות קשב וריכוז, נגד דיכאון וחרדה, נגד מאניה־דיפרסיה, נגד התקפים פסיכוטיים, מה לא. חלק מהכדורים האלה מתגלגלים במעין שוק שחור של גמ”חים המנוהל באופן עצמאי, וחלק אחר מקורו במרשמי רופא חוקיים למהדרין. הפסיכיאטרים שרושמים את התרופות טוענים שהם פועלים על סמך אבחון מקצועי ולטובת המטופל בלבד, אך לא מכחישים את המעורבות הנמרצת והשיטתית של גורמים זרים בהליך קבלת ההחלטות שלהם, גם בתוך הקליניקה הסגורה, שם אמור המטופל בלבד לעמוד לנגד עיניהם.
פלייליסט - פסיכיאטר אילן רבינוביץ'
בכתבה שלפניכם מתאר פסיכיאטר בכיר, מהשורה הראשונה בישראל, המתפרנס באופן פרטי מטיפול בחרדים, מה מתרחש בחדר הטיפולים שלו. הוא מגן על השיטה שבה ניתנות לבחורי ישיבה תרופות כדי למנוע מהם אוננות מוגברת או קיום מגע עם בני מינם, ויש בה מעורבות קבועה של רבנים בקליניקות הפסיכיאטריות הפרטיות הנוצצות במדינה, גם זו שלו.
אותו פסיכיאטר מואשם כאן על ידי עמיתו, גם הוא בכיר במקצוע, בהיותו “משת”פ” המסייע לרבנים לשלוט בצאן מרעיתם. מהעבר השני, “הארץ השבוע” גבה גם עדויות מכחצי תריסר מטופלים ובני משפחותיהם. שמות כולם שמורים במערכת. כמחצית מהמתראיינים הם חרדים מן השורה, המחצית האחרת נטשה את הדת: כולם גוללו סיפורים שונים זה מזה, אבל בכולם חוזרים שוב ושוב שמות אותם פסיכיאטרים בכירים, רבנים ועסקנים.
אחד המרואיינים ביקש “לעצור את הפשע הנורא”, אחר התריע כי “מתרסקות נשמות” ונאחר דיבר על “שלטון של בורות ורשע”. אחד האברכים אמר ל”הארץ” כי כבחור ישיבה צעיר קיבל מרשם מרופא, שנועד לדבריו, “למנוע מבן אדם להוציא זרע לבטלה, זו המטרה היחידה”.
סערת “האח הגדול”, שבה התגלה הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' שרשם לכאורה כדורים למטופליו כדי לשרת את ההפקה ולאו דווקא אותם, שיכנעה חלק מהמטופלים לדבר ולהציג מרשמים ומסמכים המעידים על שיטה בממדים גדולים הרבה יותר. התופעה מעלה בעיות אתיות, אולי גם חוקיות, וחושפת יחסי גומלין בעייתיים בין התרבות החרדית לבין עולם הפסיכיאטריה, המודרך לכאורה בעקרונות טיפוליים בלבד.
חזרה לתלם
בדצמבר האחרון קיים איגוד הפסיכיאטריה יום עיון בירושלים, בנושא “המגזר החרדי כצרכן שירותי בריאות הנפש”. סגן שר הבריאות, איש חסידות גור, יעקב ליצמן הוזמן לנאום, ועמו שורה של פסיכיאטרים המרבים לטפל בפציינטים חרדים, ועסקני רפואה בכירים ומוכרים במגזר. אחד ממארגני הכנס היה מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה עין כרם, פרופ’ עומר בונה, שהרצה על “פסיכיאטריה תלוית תרבות במגזר החרדי”. בונה, רופא ותיק ומוערך, שיבח את הפתיחות הגוברת בחברה החרדית למשלח ידם של הנוכחים באולם. אך בהמשך אמר כמה משפטים שגרמו למקצתם לנוע באי נוחות.
במצבים מסוימים, שיתף בונה, הוא סבור כי יש לשקול מתן כדורים נגד דיכאון לבחורי ישיבות, אף שהם אינם סובלים מדיכאון כלל, וזאת במטרה לנצל את תופעת הלוואי של התרופה: דיכוי הדחף המיני. הוא נתן למאזיניו להבין כי הוא עצמו רושם תרופות כאלה למי שסובל מ”בעיה” בתחום המיני, כמו נטיות הומוסקסואליות. הוא אמר, כפי שיסביר גם ל”הארץ השבוע”, שבחור ישיבה שמתנסה ביחסים חד־מיניים או באוננות מוגברת - דינו אחד: קונפליקט מתמיד והרסני בינו למערכת, ובינו לבין עצמו, עד שקיעה בדיכאון בהמשך הדרך.
מהדברים השתמע כי פרופ’ בונה אולי מבקש למנוע מהמטופל קונפליקט נפשי, אבל למעשה מחזיר אותו לתלם, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של הרבנים, שפעמים רבות הם שיוזמים את הפנייה אליו. כדי להגן על עמדתו החריגה, הסביר בונה כי ניסיונו הממושך עם מטופלים חרדים שינה את הגישה שאחז בה שנים רבות.
לדברי בונה, “יש התנהגויות שמעמידות חרדים בקונפליקט עם מערכת הערכים שלהם, ומביאות אותם לבעייתיות נפשית, עד כדי דיכאון. העמדה שלי לגבי טיפול תרופתי במקרים אלו השתנתה. למשל, כשהייתי צעיר, אידיאליסט ולא כל כך מנוסה, בכל פעם שהיו באים עם עניין של הומוסקסואליות, או אוננות, או בטרמינולוגיה החביבה על חרדים: ‘כפייתיות במין’, הייתי אומר, ‘הומוסקסואליות זו לא בעיה נפשית, אוננות אין מה לדבר שזו לא בעיה נפשית, זו לא בעיה רפואית. אני לא מטפל באנשים שאין להם בעיה רפואית’.
“עם השנים ראיתי שהאנשים שעושים את הדברים ה’נוראיים’ האלה סובלים נורא בגלל המצב הניגודי שבו הם נמצאים. אותם יצרים ודחפים, או אותן התנהגויות, מעמידים אותם בקונפליקטים בלתי אפשריים מול החברה שלהם, ואז הם נכנסים למצבים דיכאוניים. במקרה כזה אני כן אהיה מוכן לתת תרופות כדי למנוע התפתחות מצבים אלו”.
בונה מודה שהגישה הזאת חריגה, אבל הוא לא היחיד שאימץ אותה. פסיכיאטרים שעמם שוחחנו אמרו שהם “מזועזעים” מהגישה, שלדבריהם מנוגדת לכללים אתיים מקצועיים. חסידים ששוחחנו עמם אמרו שהם חוששים שהטיפול שהם או חבריהם עברו פגע בהם לצמיתות - דבר שהפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מכחישים. מכל מקום, אברך מחסידות גור טוען כי הטיפול התרופתי משיג את המטרה ההפוכה, שתלמידים שנתפסו לאחר התנסות חד־מינית מינורית, או נתפסו מאוננים, מוכתמים לעד כהומוסקסואלים בעיני קהילתם, למרות גילם הצעיר לעתים.
פרופסור בונה, מצדו, בטוח כי “אין היום פתרון טוב למצב כזה בחברה שלהם”, כלומר להכלה של נטייה הומוסקסואלית. מדבריו משתמע שפעמים רבות תרופה היא המוצא היחיד.
מודעות עולה
פסיכיאטרים שמטפלים בבחורי הישיבה נשכרים כמעט תמיד באופן פרטי. במקרים מסוימים, מי שמשלם על הטיפול הוא רב, משגיח או עסקן רפואי. פסיכיאטרים שהתראיינו לכתבה טוענים כי הקשרים בין הממסד החרדי ובין רופאים פסיכיאטרים מעוררים לכל הפחות שאלות על האופן שבו נשמרים כללי האתיקה, כפי שנוסחו בידי ההסתדרות הרפואית, למשל: הרופא “ישמור על פרטיות המטופל ועל הסודיות הרפואית שלו” ו”לא יקח חלק בכל פעולה הפוגעת בשלמותו הגופנית או הנפשית, או בכבודו של כל אדם”.
“לעתים פסיכיאטרים עלולים להפוך להיות שלוחים של הממסד החרדי”, אמר פסיכיאטר אחד, ואחר סיפר על “לחצים” המופעלים על ידי רבנים ועסקנים חרדים, ועל “נאמנות כפולה” שעלולה להתפתח, בקרב רופאים שרואים בכך אפשרות להגדיל את מאגר הפציינטים. מאחורי השאלות האלה מסתתר סוד ידוע בקהילות חרדיות מסוימות, והוא השימוש הנרחב שלהן בפסיכיאטריה מגויסת.
בחלק מהמקרים מדובר בתופעה שהפסיכיאטרים מברכים עליה: עלייה במודעות ונכונות לטפל במצוקות נפשיות למרות הסטיגמות (הקיימות עדיין גם בחברה הכללית), והפגיעה האפשרית בשידוכים. המודעות גוברת גם הודות לעיתונות החרדית, שמספקת לקוראים טורי עצות בענייני נפשות. כך למשל ב”מפנקסו של בן ישיבה”, טור קבוע של הרב יעקב ב. פרידמן בשבועון “בקהילה”, המייעץ לבחורים ואברכים במצוקה נפשית, “עצות מהחיים”, פינה ברדיו “קול ברמה”, ובטור שהחל להופיע לפני כמה שנים במוסף הנשים של “המודיע”, מטעם כותבת בשם “הניה” שלא אחת עודדה גם שימוש בתרופות.
אבל בראש ובראשונה גוברת המודעות בחדרי חדרים, במסגרת ייעוץ אישי ודיסקרטי שנותנים רבנים, עסקנים ו”משגיחים” בישיבות, ואפילו אדמו”רים בעלי שם כמו הרבי מגור והרבי מאמשנוב, שנחשבים “מבינים” בעולם הנפש וממליצים לחלק מהפונים אליהם על פסיכיאטרים הנהנים מאמונם. חלק מהפונים צריכים לשלם מכיסם על הייעוץ הפסיכיאטרי בעוד אחרים מקבלים מימון מגורמים שמאחורי הקלעים, לעתים ממקורות נסתרים גם למטופל עצמו.
בדיוור ישיר
לפני שנים הוקמה בחסידות גור “קרן הצלת דורות”, כדי לסייע לחסידים בטיפולי פוריות. עם השנים, הקרן שייסד הרב יוסף (יוסל) קופרברג, איש סודו הקרוב של האדמו”ר מגור, שהתמנה בינתיים גם לתפקיד יו”ר מרכז אגודת ישראל, החלה לסייע לחסידים רבים יותר ויותר להתמודד גם עם מצוקות נפשיות או הפרעות אחרות.
מדי פעם מפרסמת הקרן פנייה לחסידים - באמצעות דיוור ישיר לחסידי גור, או בעיתון “המודיע” בעל האוריינטציה הגוראית - לתרום לקרן. באחד המכתבים שהגיעו לתיבות החסידים בשנים האחרונות נכתב כי הקרן עוסקת “בהעלאת מזור וארוכה לבעיות ומועקות ברפואת הנפש”, וככזו שאין בית בחסידות גור שלא נזקק לשירותיה.
במכתב, שהגיע אז לידי “הארץ השבוע”, נכתב כי “כיום ניתן לפתור בעיות סבוכות ביותר על ידי טיפול נאות. עסקני הקרן מקיימים קשר הדוק עם רופאים בכירים ופרופסורים ידועי שם בתחום זה, כאשר על פי אבחנתם המדויקת ניתנים בשעת הצורך תרופות מתאימות שלא מותירות אחריהן כל תופעות לוואי כך שניתן לחזור לחיי שגרה בריאים ומאושרים. וכידוע, עלות התרופות והטיפולים בתחום כאוב זה מסתכמים בהון רב, אותו משלמת קופת הקרן לאלו אשר אין ידם משגת”.
עוד נכתב, כי הקרן עוסקת “במתן פתרונות ייעוץ ומימון לאברכים יקרים מאנשי שלומנו הזקוקים לישועה, אשר כמה שנים לאחר שהקימו את ביתם לתפארת על אדני התורה והחסידות, מתהלכים הם כמי שתוחלתם נכזבה, בעיניים כבויות נטולי כל תקווה”.
"עם הגידול המבורך בציבור אנשי שלומנו בלי עין הרע, מתמודדת הקרן גם עם ריבוי מקרי הסיוע אשר בשנים האחרונות הוכפלו ואף הושלשו, כך שלכל יחיד מאתנו יש אח או ידיד קרוב שוודאי נתמך על ידינו בדרך זו או אחרת".
גור, החסידות הגדולה בישראל, המונה עשרות אלפי נפשות המפוזרות בקהילות גדלות והולכות מחצור הגלילית ועד ערד, חריגה באופיה השמרני גם בנוף החרדי, בעיקר בנוגע למיניות. האדמו”ר הנוכחי, רבי יעקב אריה אלתר, קיבל את השמרנות כמורשת, אבל הוא עצמו ידוע בחשיבות שהוא מייחס לענייני בריאות, ובכלל זה בריאות הנפש. במקביל, בשנים האחרונות התפתחו בחסידות מנגנונים העוסקים בכך, וחסידים מספרים שהטיפול התרופתי נפוץ זה כמה שנים גם בישיבות הקטנות, לגיל התיכון.
“הטיפש גרוע יותר מהרשע”, אומר יעקב (שם בדוי) על עסקני החסידות שהקימו את “קרן הצלת דורות” והפכו אותה לאחד הארגונים הפנימיים החזקים בתוך גור. הוא אומר כי פעמים רבות, שלוחי האדמו”ר באמת מתכוונים לסייע לאנשים במצוקה, “אבל בגלל הטפשות שלהם הם רומסים נשמות על גבי נשמות, ואני שואל את עצמי עד כמה הם מודעים לזה”.
חיים (שם בדוי), ש–23 שנותיו בחסידות גור היו עשירות בפסיכו־פרמקולוגיה, שהתגרש מאשתו לפני שלוש שנים ועזב את הדת, אמר: “לפעמים הם (המשגיחים או המורים) רוצים לעזור, אבל הם לא יודעים כלום על פסיכולוגיה. מישהו הכניס לשם את הרעיון של תרופות וזה תפס כמו איזה פטנט. הם אוהבים פטנטים”.
לדבריו, “זו האהבה החרדית לקיצורי דרך. זו גם הגישה החרדית שאומרת ‘אם הילד לא רוצה להיות דתי, בטוח משהו דפוק לו במערכת’. הם לא חושבים שאולי הילד לא מתאים להתנדנד כל היום מעל גמרא. אפילו במקרה שלי, שכבר יצאתי בשאלה, אבא שלי ממשיך ללכת כל הזמן לאדמו”ר, שאומר לו ‘תשכנע אותו שייקח כדורים’. הוא חושב שהאתאיזם שלי יירפא עם איזה כדור”.
הביקורת אינה נחלת המטופלים בלבד, היא נשמעת גם מפי פסיכיאטרים היודעים היטב מה קורה במחלקות בבתי החולים ובקליניקות הפרטיות. ראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, שמטפל בחרדים רבים באזור ירושלים, סיפר על “בחורים בישיבה קטנה (גיל התיכון), נורמטיביים וללא בעיות משמעת, שמתקשים בלימודי גמרא. יש פסיכיאטרים שבלי בעיה רושמים להם ריטלין, הרבה פעמים לפי דרישת הרבנים. אני מזועזע מזה. אנחנו מגיעים למצב שהפסיכיאטר הופך להיות בן ברית ומשת”פ של הרבנים, במקום של המטופלים. אף אחד לא מעלה על דעתו אפשרות שהילד לא מתאים ללמוד כל היום גמרא. יש גם בחורים שנשלחים לטיפול תרופתי כי תפסו אותם עושים משהו במקלחת. הרבה פעמים זה חסר הצדקה”. יודגש כי דבריו אלו מתייחסים לרופאים שונים ולא לאלו המוזכרים בכתבה.
פסיכיאטר ידוע אחר אמר כי בעבר קיבל פניות רבות מעסקנים חרדים, אך אלה פחתו ככל שגילה עמידות למה שהגדיר “לחצים” של רבנים לרשום תרופות מסוימות לבחורים ואברכים שהופנו אליו. “הם מצאו אולי פסיכיאטרים אחרים, שכנראה רושמים להם בלי לשאול יותר מדי שאלות”, אמר, והוסיף שהוא רואה זאת בחומרה. “הנושא של פסיכיאטריה מגויסת קיים גם בצבא. שם המערכת מצפה מהרופא, הרבה פעמים, להכריז על הפציינט כבריא. כאן זה לפעמים הפוך, יש אבחון יתר. אם אתה אומר שהשאיפה של האדם בחיים היא לקיים אורח חיים מסוים, לפי ערכים מוגדרים, אז אתה תעשה מה שאתה יכול, גם בעזרת תרופות, כדי לקדם את חבר הקהילה למימוש אותם ערכים. יש בעיה מצד פסיכיאטרים שמחויבים משפטית ואתית לעזור לפרט, והופכים לפעמים לשלוחים של הממסד החרדי עם ערכים אחרים. זה הרבה יותר רחב מאשר קומץ משתתפים באח הגדול”.
פסיכיאטר בכיר המטפל בחרדים אמר בשיחה פרטית ל”הארץ השבוע” כי ייתכן שחרדי המאמץ אורח חיים חילוני באופן פתאומי, סובל ממצב מאני. “במצב כזה אנשים מחליטים החלטות לא שקולות, הולכים אחרי יצריהם ואחר דימוי לא מציאותי של העולם החילוני, כאילו שאם הם יהיו חילונים הם יתחילו לקיים יחסים עם כל מה שזז. אם יש למישהו מאניה אני אתן לו ליתיום. אם יש לו מאניה, הליתיום ברוב המקרים יעזור ובדיעבד הוא יבוא ויגיד ‘הייתי במצב שאיבדתי את שיקול דעתי’’. אם אין לו, ובאמת הוא עשה חיפוש פנימי, והחליט באמת (להיות חילוני), הכדור לא ישנה את זה. הכדור לא משנה השקפה”.
למי נאמנים?
אז איך זה עובד? במרכז פרשת האח הגדול עומדת הטענה שהפסיכיאטר, ד”ר אילן רבינוביץ, שמר לכאורה אמונים להפקה ולא למטופל. טענה המוכחשת מכל וכל על ידי ד”ר רבינוביץ. במקרה החרדי, הקליניקות הנוצצות ביותר בישראל מגויסות פעמים רבות למערכת החרדית, ביודעין או בלא יודעין - החל באדמו”רים הנחשבים למבינים בתחום הפסיכיאטרי, דרך מטפלים קהילתיים, שאליהם מופנים אנשים עם בעיות ומצוקות נפשיות, וכלה במיני מתווכים נטולי תפקיד רשמי.
פרופ' בונה מסביר כי “יש הרבה עסקנים ואנשים שמטפלים ועוזרים בחברה החרדית, וזה לחיוב כמובן, ברמה כזאת שמערכת התמיכה שסביבה חרדית מעמידה היא במרבית המקרים לאין ערוך טובה ממערכת התמיכה שמעמידה סביבה לא חרדית. עד כדי כך שאני חושב שבהרבה מקרים אצל חרדים אפשר למנוע אשפוזים”.
בונה מאשר שהמתווכים הם שיוזמים פעמים רבות את הפנייה לפסיכיאטר, ולא המטופל, וכאשר נקבע התור הם מלווים את הטיפול. “נדיר ביותר שאנשי חינוך (במגזרים אחרים) יהיו כל כך מעורבים. מבחינתי זה בגדול לחיוב, מדובר באנשים שהם סומכים עליהם לגמרי. אני לא בא באיזושהי פוזה חשדנית כלפי זה. ברוב המקרים אני חושב שהמטפלים, הרבנים, המורים, המשגיחים, רוצים באמת להיטיב עם המטופל, ובאמת מאמינים שיהיה לו יותר טוב אם יחזור להיות קונפורמי עם המערכת. יש מקרים שלא, לא לכולם אני נותן תרופות. זה לא משהו אוטומטי”.
חיה (שם בדוי), חסידת גור לשעבר, עזבה את משפחתה ואת הדת בדרך חתחתים שכללה ערוץ פסיכיאטרי שנפתח כשתבעה לראשונה גט מבעלה, לפני שנים אחדות. “יש עסקנים ומדריכים שחייבים להיות בשליטה מלאה, ואם מישהו לא הולך בתלם, גם מוציאים אותו עם סטיגמה, וגם נותנים לו כדורים שיכולים להזיק לו. יש גם מדריכי חתנים, שמלווים את הגברים תקופה ארוכה אחרי הנישואים, ומחזיקים אצלם תרופות. המקרים הקשים יותר הולכים לפסיכיאטרים. ביום שפתחתי תיק גירושים בבית משפט לענייני משפחה, איימו עלי ‘אם עד מחר ב–12 את לא סוגרת את התיק, ייקחו לך את הילדים. תהיה פה פרשת יוסל’ה שוחמכר 2'. “אבא שלי נסע אחרי לבית המשפט, לוודא שאני סוגרת את התיק”, המשיכה. “הוא אמר לי שיש לו משהו חשוב להגיד לי, ובדרך הסביר לי שיש משהו שהוא מסתיר ממני כבר חודשים, והוא שיש לי מאניה־דפרסיה. אבא היה דמות רצינית בחיים שלי, אם הוא אומר כזה משפט חשבתי שבטוח הוא צודק. בשיא הלחץ והטירוף נסעתי לרופא, פסיכיאטר ידוע במרכז הארץ (חיה ביקשה שלא לנקוב בשמו). רצתי אליו באמונה שיציל לי את החיים. זה חוסר אונים שאני לא מאחלת אותו לאף אחד. כשהגעתי, ראיתי בחור חסידי שטיפל כנראה בתשלום עבורי, כי הרופא אמר לי ש’זה בסדר’. אז זה התחיל להריח לי מסריח. ייתכן שגם הפסיכיאטרים הם סוג של קורבנות, המתווכים משקרים להם ככל העולה על רוחם. אני לא מאשימה את הפסיכיאטר, אלא את העסקנים. הם אלה ששולטים בכל הצדדים. הסיבה היחידה שרשמו לי כדורים היתה בגלל שעסקנים, בשיתוף עם משפחתי, רצו למנוע ממני לבקש גט. לא היה שום רקע נפשי אמיתי לסיפור הזה”.
לדברי חיה, “פגשתי את הפסיכיאטר פעם אחת. הוא כתב ‘צריכה מעקב’. בסופו של דבר, אחרי שהתגרשתי, הגעתי לפסיכיאטרית מדהימה שהצילה לי את החיים. לקח לה חצי שנה לשכנע אותי שאין לי מאניה־דפרסיה. זה היה עניין קריטי בשבילי. חשבתי: אם אני חולת נפש, אני לא אקח אחריות על הילדים. היא הכניסה אותי לטיפול. הייתי צריכה להילחם על השפיות שלי ולמצוא לבד פסיכיאטרים שיעזרו לי. היה כפסע ביני ובין האמונה שאני לא שפויה. אני אדם חזק, אבל אני תוהה מה קורה עם נשים יותר פגיעות שמכירות את העולם פחות?”
לא רוחני
חיים, שגדל בקהילת גור בצפון, אומר: “אני יודע שיש בחורים שמופצצים בכדורים. אחי הקטן, מגיל 13 או אפילו לפני זה, נתנו לו ריטלין. אבא שלי לא רצה להגיד לו מה זה, שלא ייפגע בשידוכים. הוא גם זכר שאני לא רציתי לקחת כדורים, אז הוא החליט להערים עליו ואמר לו שזה ויטמינים. אבא שלי חסר כל השכלה, אבל בשיתוף עם המורה בחדר הוא איבחן אותו ונתן לו כדורים. מי שמספק את התרופות הוא רופא משפחה, שאם אבא שלי רק יבקש, הוא גם ייתן לאחי הקטן פרוזאק או גלולות נגד הריון”.
היום חיים בן 26. הוא חילוני ועצמאי בעולם. עם משפחתו יש לו קשר רופף. הוא מספר כי בניגוד לאחרים, מעולם לא כפו עליו לקחת תרופות, אבל הוא היה בטיפול תרופתי במשך תשע שנים, מגיל 14 ועד 23. היום הוא מאמין שמעולם לא נזקק לתרופות הללו, למעט ריטלין אולי, להפרעות קשב וריכוז. את התרופות והטיפולים הוא קיבל ביוזמה או בתיווך של רבנים ומשגיחים ושל מדריך החתנים שלו באשדוד, שליווה אותו בשנתיים בהן היה נשוי.
חיים הציג ל”הארץ” מסמכים ומרשמים המעידים שטופל במשך השנים אצל הפסיכיאטרים ד”ר אילן רבינוביץ, שמעורב כעת בפרשת “האח הגדול”, פרופ’ עומר בונה ופרופ’ אבי ויצמן, בכיר בבית החולים גהה. “יש לי הפרעות למידה והיפר־אקטיביות מגיל אפס, ובגיל 14 בערך המדריך בישיבה אמר לי ‘בוא נעשה טיפולים לא רוחניים, בוא נתחיל ללכת לאנשי מקצוע’. אז זה התחיל. המשגיח בישיבה שלמדתי בה נכנס לשיטה של הכדורים ונדלק על זה. בתוך שנה צצו שמועות בישיבה שאחד מכל שלושה בחורים לוקח פרוזאק או ריטלין. חלק מהתלמידים היו מבקשים חוות דעת מרופא, כמוני. הוא היה שולח אותנו לפסיכיאטר שנותן חוות דעת. הפסיכיאטר היה עושה אבחון בתשלום מלא והבחור והוריו היו משלמים על הפגישה.
“אני יודע שהיו חניכים שרמזו להם שיסולקו מהישיבה אם לא ייקחו. צריך להבין שזה אמצעי קיצוני מאוד, שאף פעם כמעט לא מפעילים. אתה לא נזרק מהישיבה אלא אם קיימת יחסי מין בגיל 13. אולי אחד בשנה נזרק. כאן הם הלכו בכל הכוח. הופעל לחץ גם על ההורים: הרב היה מתקשר, ההורים לא התנגדו, שוכנעו. אני ועוד כמה תלמידים היינו זורקים את הכדורים לשירותים. לי הרופא רשם ריטלין, חלק קיבלו פרוזאק. המשגיח היה נותן בעצמו את הפרוזאק”.
למה פרוזאק? הם סבלו מדיכאון?
“איך דיכאון בא לידי ביטוי במסגרת ישיבה חרדית? זה שונה שם. דיכאון זה כל מה שהפריע לתפקוד. הבחור לא קם לתפילות, נגיד, אז המשגיח שואל אותו למה לא קם, ‘אולי צריך לזרוק אותך מהישיבה כי אתה לא מספיק דתי?’ אז הבחור מסביר שהוא דתי, אבל לא מסוגל לקום. אז המשגיח מבין שזה משהו נפשי, והוא מכיר רק דיכאון והפרעות קשב וריכוז”.
זוהי כמובן רק השערה, אבל האם ייתכן שהפרוזאק, אם אכן ניתן, ניתן לבחורים שהיו להם “בעיות” בתחום המיני, ברצף שבין גילויים הומוסקסואליים לאוננות? חיים עונה בזהירות: “שמועה כזאת מסתובבת בישיבות כל הזמן, שנותנים לבחורים תרופות שהן כמו סירוס כימי. אני לא נתקלתי בזה אף פעם”.
חיים נזהר משמועות, אבל דבריו המפורשים של פרופ’ בונה בכינוס של איגוד הפסיכיאטריה מבססים אותן לכאורה: לבחורי ישיבות חרדיות נרשמות תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת SSRI, בהן פרוזאק, ציפרלקס, לוסטראל (זולופט) וסרוקסט (פקסיל), כדי לנצל את תופעת הלוואי שלהן, הפחתת הדחף המיני ועיכוב שפיכה. בונה מסביר כי השימוש בתרופה נגד דיכאון נועד בסופו של דבר למנוע מצב של קונפליקט הרסני שיכניס את הבחור לדיכאון.
מה מטרת הטיפול התרופתי? אתה דואג שהוא לא ייכנס לקונפליקט הרסני?
בונה: “למנוע דיכאון”.
האם לא כדאי לייעץ לבחור לעזוב את המקום שגורם לו סבל? אולי לעבור לקהילה אחרת?
“אני לא בא ואומר ‘מערכת חרדית היא מערכת בעייתית כי היא מעמידה אנשים בקונפליקטים שיכניסו אותם לדיכאון’. לכאורה יכולת להגיד ‘תראה מה המערכת הזאת עושה’. אני לא עושה את זה. אני בא ונותן את המידע לאנשים ואם הם בוחרים ללכת בדרך הזאת, אני ארשום להם תרופה”.
מניסיונך, האם זה באמת סייע לאנשים “לחסוך לעצמם” את הקונפליקט?
“הרבה יותר מחסך להם קונפליקט. הדבר הזה איפשר להם לשמור על מקומם, תדמיתם, כבודם בתוך המערכת שלהם, להמשיך לשמור על מערכת יחסים משפחתית תקינה, חברית תקינה ולמצוא שידוך ולהקים משפחה”.
דיכוי היצר
חיים מספר כי לאחר נישואיו הוא ביקש ממדריך החתנים שלו שיסדר לו פגישה עם פסיכיאטר. “בגיל 21 נכנסתי לאיזשהו קונפליקט, ורציתי לדכא אצלי את היצר המיני. אחרי שנה של נישואים, כשגרנו באשדוד, נכנסתי לקונפליקט מתוסבך”. לדבריו, הוא פנה לאותו עסקן גור, יוסל קופרברג, שהפנה אותו לפרופ’ אבי ויצמן.
“ויצמן עשה אבחון מקצועי. נתן לי קצת כדורים להרגעה, לא לדיכוי מיני. הוא היה מאוד מבוקר. הייתי אצלו בשלוש פגישות. למדתי שגור שולחים לויצמן. בחדר המתנה שלו יש מלא חסידי גור”.
בשנתיים שהיה נשוי הוא טופל בתרופות לדיכאון וחרדה, ואשתו טופלה בתרופות להפרעות כפייתיות (OCD). “אשתי לא ידעה שאני לוקח כדורים, אני ידעתי שהיא לוקחת. ככה זה בגור. אתה לא מספר”, אמר חיים.
בהמשך פגש חיים גם בד”ר אילן רבינוביץ. “מישהו שהכרתי לקח אותי. פה לא שילמתי. אני לא יודע מי שילם. מי שלקח אותי אליו היה במקרה בן דוד שלי, אבל הוא לא בא כבן דוד אלא כמי שמנסה לבנות את עצמו כמתווך בתחום הפסיכיאטריה. ישבתי אצלו עם המתווך, ורבינוביץ נתן את המרשם ואת הטפסים למתווך, לא לי. אני יושב אתו בחדר, והוא מבקש מרבינוביץ את הטפסים אליו, ומקבל.
“הרגשתי שלרבינוביץ אין רגישות להבין שאני חרדי, אני לא יכול להגיד לבן אדם שמלווה אותי ‘לך’. זה לא מקובל. חרדים לא עושים דבר כזה, אתה צריך לגלות רגישות. מבחינת רבינוביץ, הוא יכול לחשוב שיש לי אמון בבן הדוד. מבחינתי אין לי אמון בו. לא הייתי רוצה שהוא יהיה מעורב בזה, אבל הוא קבע לי את התור, ושילם. הייתי תלוי בו”.
“רבינוביץ עשה אבחון מקצועי ורשם דברים”, משחזר חיים. “הוא כתב פחות או יותר מה שכתב ויצמן: חרדות, דיכאון, ורשם כדורים. אז אני לוקח ומעמיס, כי אני רוצה לפתור את הבעיות שלי עם עצמי”.
ד”ר רבינוביץ לא התייחס ישירות לטענתו של חיים בנוגע למתווך אולם מסר כי ככלל הוא “תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה”.
התחנה האחרונה של חיים היתה אצל פרופ’ בונה, אליו הגיע עם עסקן חסידי בכיר שאינו שייך לחסידות גור. לדברי חיים, גרושתו טופלה תקופה ארוכה אצל אותו עסקן, שסיפק לה תרופות בקביעות, והוא היה זה שיזם את הפגישה עם בונה. חיים מספר כי “העסקן הציע לי, דרך אשתי, ללכת לעומר בונה. ואמר שיבוא אתי לירושלים. יש לי אליו יחס של כבוד, כי מאז שהוא החל לטפל באשתי, ראיתי בו את מי שמושיע אותי מכל צרותיי. נפגשתי עם העסקן ולקחנו יחד מונית לרחביה בירושלים. לא רציתי שהוא יהיה אתי בפגישה, אבל הוא בא והתיישב בחדר. אחרי כמה דקות שהפסיכיאטר מדבר עם העסקן, הוא אומר לי ‘קום וצא החוצה, אני רוצה להחליף אתו (עם העסקן) כמה מלים’.
“כשחזרתי בונה שאל אותי שאלות: איך אני מגדיר את עצמי כדתי, האם אני רואה את עצמי כחריג מבחינה דתית, וכמובן שהעסקן שומע. אני לא זוכר מה עניתי, אבל רציתי טיפול, אז אמרתי את התחושות שלי פחות או יותר. הוא עשה פרשנות, ואמר לו משהו. אחרי שבועיים, בזמן שהייתי בבית הכנסת, ההורים של אשתי באו אלינו הביתה ולקחו אותה. התקשרו אלי ואמרו ‘ארזנו, לקחנו את הילדה. אנחנו רוצים גט’. בבום אחד.
חיים אומר כי הוא חש שהפגישות אצל בונה, בנוכחות העסקן, תרמו בסופו של דבר לגירושיו. בונה מבהיר כי הוא מקפיד לבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ומכבד את החלטתו.
חיים אומר כי “מה שחמור פה בעיני, זו ההרגשה שהם שולטים עליך. כמה ילדים תביא ומתי תשכב עם אשתך. הם מביאים אותך לפסיכיאטר ויושבים עם חוות הדעת. הם מעורבבים עמוק באישיות שלך, הם שותפים להגדרה שלך מול איש המקצוע. הם מעורבים בתהליך שמתקיים בינך ובין הפסיכולוג, בינך ובין הפסיכיאטר. זו חדירה לטריטוריה של הנפש. על זה שהם אומרים איך תתנהג בבית כנסת או אפילו בבית - על זה סלחנו להם. פה הם נכנסים לטריטוריה שבינך ובין עצמך”.
לאן זה הוביל אותך?
“אני התלוננתי על יצר מיני מוגבר. בגור יש איסור חמור ליהנות ממין, ונכנסתי למצפון יתר בגלל הרצון שלי במין. אתה מקיים יחסי מין עם אשתך רק פעמיים מוגבלות בחודש. היו לי רגשות אשם בגלל שרציתי יותר. רציתי לדכא את זה. בסופו של דבר השתמשו בזה נגדי. אני בא ממקום שרוצה להשתפר, ממקום טוב, פונה למערכת והיא פוגעת במשפחה שלי. אחרי הסיפור הזה הפסקתי לקחת כדורים, התגרשתי, עברתי דירה, יצאתי בשאלה. עכשיו הכל בסדר, אני לא לוקח שום דבר, מסתדרים”.
בניגוד אליו, יעקב בחר להישאר בגור, על כל המשתמע מכך. הוא לא מוכן לספר מה היה המקרה שבגללו נשלח לאילן רבינוביץ. “אני אדם מאוד נורמלי, מאוד”, הוא אומר. “בגלל סיפור מאוד מסוים, נשלחתי לפני שנתיים וחצי לאילן רבינוביץ.
“שלח אותי מדריך רוחני, אדם מוכר בחסידות. ישבתי אצל רבינוביץ והוא התחיל להקסים אותי, ובסוף רשם לי כדורים. אמר לי ‘זה יעשה לך את החיים יותר טובים’. לא נגעתי בכדורים. קודם כל הלכתי הביתה, ובתור חרדי שהוא קצת מרדן ויש לו גישה לאינטרנט, החלטתי לבדוק בגוגל ולקרוא כל מה שמצאתי על אילן רבינוביץ. ראיתי פורומים עם פציינטים שכתבו עליו טוב או רע. ראיתי שהכדורים שהוא נתן לי מיועדים לסכיזופרניה. הכרתי סיפורים כאלה, על אברכים שפסיכיאטרים רשמו להם כדורים כאלה. כשהרבנים והעסקנים הבינו שאני לא מתכוון לקחת את הכדורים הם הכריזו עלי אישיות לא רצויה. לא העיפו אותי, אבל המערכת ניתקה אתי כל מגע.
“חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא. צריך להבין שחלק מהאנשים שמתעסקים אצלנו עם תרופות הם אנשים צדיקים באמת, לחלקם הנכבד יש כוונות טובות ורצון לעזור. כדי להבין מה קורה פה באמת צריך להבין איך הטוב מעורב ברע, בדברים האפלים ביותר”.
“לאלו שסובלים מגירוי, יש פתרונות”
הרב יוסף קופרברג, שייסד את “קרן הצלת דורות” ועומד בראשה יחד עם הרב מאיר ביינברכר, הוא אחד הגורמים המרכזיים לשינוי שעובר הציבור החרדי ביחסו לפסיכיאטרייה. ברחוב החרדי קוראים לו “הרב כדורי”, כינוי שהוא עצמו גאה בו. קופרברג סירב למסור התייחסות כלשהי לכתבה זו, אבל גורם בקרן חלק עם העיתון באופן אנונימי את השקפת עולמם ביחס לטיפול פסיכו־פרמקולוגי.
הגורם טען כי ליווי מטופלים למפגשים עם פסיכיאטריים הוא חיוני, גם בגלל הצורך לגשר על הפער התרבותי בשביל בחורי ישיבות, שלפעמים זה המפגש הראשון שלהם מחוץ לחממה החרדית. לדבריו, הדבר נועד לשרת אך ורק את המטופלים.
“יכול להיות שבאים עם מטופל, הרי בן אדם מתבייש לבטא את עצמו”, אמר הגורם. “באים לעזור לו. מגיע לו (למלווה) פרס על זה. אתה לא רוצה מישהו שיעזור לך להתבטא במקום שלא נעים לך?” בנוסף לזה, אמר, “אנחנו תמיד מציעים שבן אדם לא יילך לבד וגם לא עם ההורה. כי בן אדם, בדרך כלל, או שהוא מגזים או שהוא מוריד. אדם בדרך כלל לא אומר תמונה אמיתית. לא שהוא משקר. הוא עיוור. אז טוב שיילך מישהו מהצד, שיגיד איך זה נראה, לפחות בפעם הראשונה. אין לו שום כלי, לרופא, זה לא כמו במקומות אחרים שאפשר לבדוק אותם. זה הערכה לפי סיפור. צריך לשמוע את האמת”.
אחד התפקידים העיקריים של הקרן, הסביר, היא הגברת המודעות כלפי שירותי בריאות הנפש והסרת הסטיגמות. “יש רתיעה מובנית מפסיכיאטריה”, אמר, “בכל בית יש אקמול, אבל בשום בית אין אסיבל (ואליום). למה? הסטיגמה היא שאסיבל הוא הסגן של מלאך המוות. בשטח, אדם מתעצבן וסובל ממתח הרבה יותר משיש לו כאב ראש או כאב שיניים. הנזק שנגרם מאי לקיחת אקמול הוא אפסי, לעומת הנזק שנגרם ממתח.
האם משתמשים בכדורים שלא לצורך ההתוויה המקורית שלהם?
“הטענות האלה מוכרות. רוצים להשמיץ אותנו, גם בגלל שזה שייך לחרדים, וגם בגלל הרתיעה מפסיכיאטריה”.
האם נותנים לבחורים כדורים כדי להוריד את הדחף המיני?
“במקצוע הרפואה יש תשובות לבעיות קלות, בינוניות וקשות. לאלו שסובלים מגירוי ולא מתנהגים כמו שהם רוצים להתנהג, יש פתרונות”.
מספרים לבחור מה הוא לוקח?
“בגלל שהסטיגמה היא כל כך קשה נגד אסיבל, לא כל שכן נגד כדורים יותר עמוקים, אז במקום להיעזר מקללים. לכן משמיצים”.
האם הפנייה לפסיכיאטריה רבה יותר אצל גור? ואם כן, למה?
“יחסית. יכול להיות שהמנהיגים בגור הם קצת יותר, עם ראייה יותר רחוקה, והם מנסים לעזור לאנשים, זה הכל. ההתנגדות תעבור, זה ייקח שנתיים, עשר שנים, 15 שנים, ובסוף נקווה שכל בן אדם, כמו שהוא מקבל טיפול לכאב ראש, הוא יילך לקבל טיפול אם הוא עצבני יותר מהנורמה, אם הוא חצי משוגע, או שהוא מרביץ, או שיש לו כפייתיות. אין בן אדם שאין לו כפייתיות, לא לכולם זה מזיק. אם זה מזיק לך, מי הרשה לך לסבול?”
מי מממן את הטיפולים הפסיכיאטריים לחסידים שנזקקים להם?
“בדרך כלל המשפחות, אלא מי? ‘קרן הצלת דורות’ עוזרת לאנשים שאין להם אפשרות לממן את הטיפול. אבל היא לא משלמת להם קבוע”.
תגובות
פרופ’ עומר בונה מסר כי “מטופלים רבים, חרדים וחילונים כאחד, מגיעים אלי עם מלווים. לעתים המלווים הם בני משפחה ולעתים אחרים שלמטופלים יש אמון בהם. בתחילת כל פגישה אבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ותמיד אכבד את החלטתו. מעולם לא כפיתי על מטופל נוכחות אדם נוסף בזמן בדיקה.
“יש חשיבות רבה להקשר התרבותי בקביעת נורמה ובאבחון הפרעות נפשיות. העסקן המוזכר בכתבה, כמו עסקנים ובני משפחה חרדים רבים, מסייעים לי רבות בבניית התרשמות וקביעת אבחנה. במקרה של חיים, על פי תיאורו, העסקן הוא זה שיזם את הפגישה והכיר היטב את המשפחה, ולכן בהחלט ייתכן כי ביקשתי, בידיעת חיים, לקבל ממנו מידע. חיים טוען כי הגיע אלי ביוזמת אותו עסקן, בו ראה ‘מושיע’. האם הוא נסע אתו במונית מאשדוד לירושלים כדי להיכנס לבד לפגישה? האם התכוון להטריח את העסקן בחינם? ואם באמת העדיף להיבדק לבד, מדוע לא אמר זאת? “מעולם לא העברתי מידע רפואי הנוגע למטופל לכל גורם זר ללא ידיעתו והסכמתו המפורשת (פרט למקרים המוגדרים בחוק). כך גם במקרה זה”.
משה קלוגהפט, יועץ התקשורת של ד”ר רבינוביץ, מסר כי “ד”ר אילן רבינוביץ, כפסיכיאטר מוביל בישראל הדוגל בפרפקציוניזם טיפולי ומנהל את המרכז הפסיכיאטרי־פסיכולוגי הפרטי הגדול בישראל, מעניק איכות חיים ומציל אלפי נפשות מדי שנה. ד”ר רבינוביץ גאה על עבודתו רבת השנים עם הרב קופרברג ועם רבנים אחרים. מדובר באנשים משכמם ומעלה שעושים ימים ולילות למען הציבור.
“ד”ר רבינוביץ הוביל מהפך בעשור האחרון, לא רק בציבור החילוני אלא אף בחרדי, כנגד סטיגמטיזציה, דעות קדומות ופחד מטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שביכולתו לשנות את איכות חיי המטופל מקצה לקצה. אין טיפול שונה לחרדים ולחילונים. לשני הציבורים ייתן ד”ר רבינוביץ את הטיפול האיכותי ביותר, משל מטופליו היו ילדיו.
“ד”ר רבינוביץ תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה ובנוסף יקח אנמנזה קוליטראלית מקרובי משפחתו. בשל העיסוק בדיני נפשות, אין לד”ר רבינוביץ כוונה לחשוף את מצבו הנפשי של מטופל כלשהו ואת אופן הטיפול המתאים לו על מנת לשמור על בריאותו. ד”ר רבינוביץ לא יסכים בשום אופן לשתף פעולה עם ניצול מצבם הנפשי של מטופלים לצורכי אזכור שמו בכתבות”.
פרופ’ אבי ויצמן מסר כי בדרך כלל היוזמים של הפנייה אליו הם הורי המטופל, “הם המכוונים והם אלה שבאים”. עם זאת, הוא מאשר כי רבים מהפציינטים שלו באים בליווי של רב או “משגיח”. “אני מקפיד שהמלווים יישארו בחוץ, אלא אם התלמיד יגיד לי ‘אני רוצה שהמשגיח יישב בפנים’”.
לדבריו, הוא אינו רושם כדורים לצורך הורדת הדחף המיני, “אלא אם יש משהו כפייתי. זה דבר נורמלי שאנשים מאוננים, בשום פנים לא ארשום תרופה כמרפא לדבר הזה”.
התשלום עבור הטיפול מגיע לדבריו ממשפחת המטופל. “ב–99% מהמקרים ההורים מגיעים לטיפול יחד עם הילד. הכל דרך הורים. אם לא צריך אני לא אתן שום טיפול, אבל למען האנשים, למען איכות החיים שלהם, למען הקלה על סבל והתמודדות עם הרגשה של כישלון, חוסר איכות חיים, הפרעות בקשב ריכוז - אני אטפל”.
כדורים לדיכוי הדחף המיני, להפרעות קשב וריכוז, נגד דיכאון וחרדה, נגד מאניה־דיפרסיה, נגד התקפים פסיכוטיים, מה לא. חלק מהכדורים האלה מתגלגלים במעין שוק שחור של גמ”חים המנוהל באופן עצמאי, וחלק אחר מקורו במרשמי רופא חוקיים למהדרין. הפסיכיאטרים שרושמים את התרופות טוענים שהם פועלים על סמך אבחון מקצועי ולטובת המטופל בלבד, אך לא מכחישים את המעורבות הנמרצת והשיטתית של גורמים זרים בהליך קבלת ההחלטות שלהם, גם בתוך הקליניקה הסגורה, שם אמור המטופל בלבד לעמוד לנגד עיניהם.
פלייליסט - פסיכיאטר אילן רבינוביץ'
בכתבה שלפניכם מתאר פסיכיאטר בכיר, מהשורה הראשונה בישראל, המתפרנס באופן פרטי מטיפול בחרדים, מה מתרחש בחדר הטיפולים שלו. הוא מגן על השיטה שבה ניתנות לבחורי ישיבה תרופות כדי למנוע מהם אוננות מוגברת או קיום מגע עם בני מינם, ויש בה מעורבות קבועה של רבנים בקליניקות הפסיכיאטריות הפרטיות הנוצצות במדינה, גם זו שלו.
אותו פסיכיאטר מואשם כאן על ידי עמיתו, גם הוא בכיר במקצוע, בהיותו “משת”פ” המסייע לרבנים לשלוט בצאן מרעיתם. מהעבר השני, “הארץ השבוע” גבה גם עדויות מכחצי תריסר מטופלים ובני משפחותיהם. שמות כולם שמורים במערכת. כמחצית מהמתראיינים הם חרדים מן השורה, המחצית האחרת נטשה את הדת: כולם גוללו סיפורים שונים זה מזה, אבל בכולם חוזרים שוב ושוב שמות אותם פסיכיאטרים בכירים, רבנים ועסקנים.
אחד המרואיינים ביקש “לעצור את הפשע הנורא”, אחר התריע כי “מתרסקות נשמות” ונאחר דיבר על “שלטון של בורות ורשע”. אחד האברכים אמר ל”הארץ” כי כבחור ישיבה צעיר קיבל מרשם מרופא, שנועד לדבריו, “למנוע מבן אדם להוציא זרע לבטלה, זו המטרה היחידה”.
סערת “האח הגדול”, שבה התגלה הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' שרשם לכאורה כדורים למטופליו כדי לשרת את ההפקה ולאו דווקא אותם, שיכנעה חלק מהמטופלים לדבר ולהציג מרשמים ומסמכים המעידים על שיטה בממדים גדולים הרבה יותר. התופעה מעלה בעיות אתיות, אולי גם חוקיות, וחושפת יחסי גומלין בעייתיים בין התרבות החרדית לבין עולם הפסיכיאטריה, המודרך לכאורה בעקרונות טיפוליים בלבד.
חזרה לתלם
 |
פרופ' עומר בונה. "למנוע קונפליקט בין המטופל למערכת". צילום: אמיל סלמן |
במצבים מסוימים, שיתף בונה, הוא סבור כי יש לשקול מתן כדורים נגד דיכאון לבחורי ישיבות, אף שהם אינם סובלים מדיכאון כלל, וזאת במטרה לנצל את תופעת הלוואי של התרופה: דיכוי הדחף המיני. הוא נתן למאזיניו להבין כי הוא עצמו רושם תרופות כאלה למי שסובל מ”בעיה” בתחום המיני, כמו נטיות הומוסקסואליות. הוא אמר, כפי שיסביר גם ל”הארץ השבוע”, שבחור ישיבה שמתנסה ביחסים חד־מיניים או באוננות מוגברת - דינו אחד: קונפליקט מתמיד והרסני בינו למערכת, ובינו לבין עצמו, עד שקיעה בדיכאון בהמשך הדרך.
מהדברים השתמע כי פרופ’ בונה אולי מבקש למנוע מהמטופל קונפליקט נפשי, אבל למעשה מחזיר אותו לתלם, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של הרבנים, שפעמים רבות הם שיוזמים את הפנייה אליו. כדי להגן על עמדתו החריגה, הסביר בונה כי ניסיונו הממושך עם מטופלים חרדים שינה את הגישה שאחז בה שנים רבות.
לדברי בונה, “יש התנהגויות שמעמידות חרדים בקונפליקט עם מערכת הערכים שלהם, ומביאות אותם לבעייתיות נפשית, עד כדי דיכאון. העמדה שלי לגבי טיפול תרופתי במקרים אלו השתנתה. למשל, כשהייתי צעיר, אידיאליסט ולא כל כך מנוסה, בכל פעם שהיו באים עם עניין של הומוסקסואליות, או אוננות, או בטרמינולוגיה החביבה על חרדים: ‘כפייתיות במין’, הייתי אומר, ‘הומוסקסואליות זו לא בעיה נפשית, אוננות אין מה לדבר שזו לא בעיה נפשית, זו לא בעיה רפואית. אני לא מטפל באנשים שאין להם בעיה רפואית’.
“עם השנים ראיתי שהאנשים שעושים את הדברים ה’נוראיים’ האלה סובלים נורא בגלל המצב הניגודי שבו הם נמצאים. אותם יצרים ודחפים, או אותן התנהגויות, מעמידים אותם בקונפליקטים בלתי אפשריים מול החברה שלהם, ואז הם נכנסים למצבים דיכאוניים. במקרה כזה אני כן אהיה מוכן לתת תרופות כדי למנוע התפתחות מצבים אלו”.
בונה מודה שהגישה הזאת חריגה, אבל הוא לא היחיד שאימץ אותה. פסיכיאטרים שעמם שוחחנו אמרו שהם “מזועזעים” מהגישה, שלדבריהם מנוגדת לכללים אתיים מקצועיים. חסידים ששוחחנו עמם אמרו שהם חוששים שהטיפול שהם או חבריהם עברו פגע בהם לצמיתות - דבר שהפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מכחישים. מכל מקום, אברך מחסידות גור טוען כי הטיפול התרופתי משיג את המטרה ההפוכה, שתלמידים שנתפסו לאחר התנסות חד־מינית מינורית, או נתפסו מאוננים, מוכתמים לעד כהומוסקסואלים בעיני קהילתם, למרות גילם הצעיר לעתים.
פרופסור בונה, מצדו, בטוח כי “אין היום פתרון טוב למצב כזה בחברה שלהם”, כלומר להכלה של נטייה הומוסקסואלית. מדבריו משתמע שפעמים רבות תרופה היא המוצא היחיד.
מודעות עולה
פסיכיאטרים שמטפלים בבחורי הישיבה נשכרים כמעט תמיד באופן פרטי. במקרים מסוימים, מי שמשלם על הטיפול הוא רב, משגיח או עסקן רפואי. פסיכיאטרים שהתראיינו לכתבה טוענים כי הקשרים בין הממסד החרדי ובין רופאים פסיכיאטרים מעוררים לכל הפחות שאלות על האופן שבו נשמרים כללי האתיקה, כפי שנוסחו בידי ההסתדרות הרפואית, למשל: הרופא “ישמור על פרטיות המטופל ועל הסודיות הרפואית שלו” ו”לא יקח חלק בכל פעולה הפוגעת בשלמותו הגופנית או הנפשית, או בכבודו של כל אדם”.
“לעתים פסיכיאטרים עלולים להפוך להיות שלוחים של הממסד החרדי”, אמר פסיכיאטר אחד, ואחר סיפר על “לחצים” המופעלים על ידי רבנים ועסקנים חרדים, ועל “נאמנות כפולה” שעלולה להתפתח, בקרב רופאים שרואים בכך אפשרות להגדיל את מאגר הפציינטים. מאחורי השאלות האלה מסתתר סוד ידוע בקהילות חרדיות מסוימות, והוא השימוש הנרחב שלהן בפסיכיאטריה מגויסת.
בחלק מהמקרים מדובר בתופעה שהפסיכיאטרים מברכים עליה: עלייה במודעות ונכונות לטפל במצוקות נפשיות למרות הסטיגמות (הקיימות עדיין גם בחברה הכללית), והפגיעה האפשרית בשידוכים. המודעות גוברת גם הודות לעיתונות החרדית, שמספקת לקוראים טורי עצות בענייני נפשות. כך למשל ב”מפנקסו של בן ישיבה”, טור קבוע של הרב יעקב ב. פרידמן בשבועון “בקהילה”, המייעץ לבחורים ואברכים במצוקה נפשית, “עצות מהחיים”, פינה ברדיו “קול ברמה”, ובטור שהחל להופיע לפני כמה שנים במוסף הנשים של “המודיע”, מטעם כותבת בשם “הניה” שלא אחת עודדה גם שימוש בתרופות.
אבל בראש ובראשונה גוברת המודעות בחדרי חדרים, במסגרת ייעוץ אישי ודיסקרטי שנותנים רבנים, עסקנים ו”משגיחים” בישיבות, ואפילו אדמו”רים בעלי שם כמו הרבי מגור והרבי מאמשנוב, שנחשבים “מבינים” בעולם הנפש וממליצים לחלק מהפונים אליהם על פסיכיאטרים הנהנים מאמונם. חלק מהפונים צריכים לשלם מכיסם על הייעוץ הפסיכיאטרי בעוד אחרים מקבלים מימון מגורמים שמאחורי הקלעים, לעתים ממקורות נסתרים גם למטופל עצמו.
בדיוור ישיר
לפני שנים הוקמה בחסידות גור “קרן הצלת דורות”, כדי לסייע לחסידים בטיפולי פוריות. עם השנים, הקרן שייסד הרב יוסף (יוסל) קופרברג, איש סודו הקרוב של האדמו”ר מגור, שהתמנה בינתיים גם לתפקיד יו”ר מרכז אגודת ישראל, החלה לסייע לחסידים רבים יותר ויותר להתמודד גם עם מצוקות נפשיות או הפרעות אחרות.
מדי פעם מפרסמת הקרן פנייה לחסידים - באמצעות דיוור ישיר לחסידי גור, או בעיתון “המודיע” בעל האוריינטציה הגוראית - לתרום לקרן. באחד המכתבים שהגיעו לתיבות החסידים בשנים האחרונות נכתב כי הקרן עוסקת “בהעלאת מזור וארוכה לבעיות ומועקות ברפואת הנפש”, וככזו שאין בית בחסידות גור שלא נזקק לשירותיה.
במכתב, שהגיע אז לידי “הארץ השבוע”, נכתב כי “כיום ניתן לפתור בעיות סבוכות ביותר על ידי טיפול נאות. עסקני הקרן מקיימים קשר הדוק עם רופאים בכירים ופרופסורים ידועי שם בתחום זה, כאשר על פי אבחנתם המדויקת ניתנים בשעת הצורך תרופות מתאימות שלא מותירות אחריהן כל תופעות לוואי כך שניתן לחזור לחיי שגרה בריאים ומאושרים. וכידוע, עלות התרופות והטיפולים בתחום כאוב זה מסתכמים בהון רב, אותו משלמת קופת הקרן לאלו אשר אין ידם משגת”.
עוד נכתב, כי הקרן עוסקת “במתן פתרונות ייעוץ ומימון לאברכים יקרים מאנשי שלומנו הזקוקים לישועה, אשר כמה שנים לאחר שהקימו את ביתם לתפארת על אדני התורה והחסידות, מתהלכים הם כמי שתוחלתם נכזבה, בעיניים כבויות נטולי כל תקווה”.
"עם הגידול המבורך בציבור אנשי שלומנו בלי עין הרע, מתמודדת הקרן גם עם ריבוי מקרי הסיוע אשר בשנים האחרונות הוכפלו ואף הושלשו, כך שלכל יחיד מאתנו יש אח או ידיד קרוב שוודאי נתמך על ידינו בדרך זו או אחרת".
גור, החסידות הגדולה בישראל, המונה עשרות אלפי נפשות המפוזרות בקהילות גדלות והולכות מחצור הגלילית ועד ערד, חריגה באופיה השמרני גם בנוף החרדי, בעיקר בנוגע למיניות. האדמו”ר הנוכחי, רבי יעקב אריה אלתר, קיבל את השמרנות כמורשת, אבל הוא עצמו ידוע בחשיבות שהוא מייחס לענייני בריאות, ובכלל זה בריאות הנפש. במקביל, בשנים האחרונות התפתחו בחסידות מנגנונים העוסקים בכך, וחסידים מספרים שהטיפול התרופתי נפוץ זה כמה שנים גם בישיבות הקטנות, לגיל התיכון.
“הטיפש גרוע יותר מהרשע”, אומר יעקב (שם בדוי) על עסקני החסידות שהקימו את “קרן הצלת דורות” והפכו אותה לאחד הארגונים הפנימיים החזקים בתוך גור. הוא אומר כי פעמים רבות, שלוחי האדמו”ר באמת מתכוונים לסייע לאנשים במצוקה, “אבל בגלל הטפשות שלהם הם רומסים נשמות על גבי נשמות, ואני שואל את עצמי עד כמה הם מודעים לזה”.
חיים (שם בדוי), ש–23 שנותיו בחסידות גור היו עשירות בפסיכו־פרמקולוגיה, שהתגרש מאשתו לפני שלוש שנים ועזב את הדת, אמר: “לפעמים הם (המשגיחים או המורים) רוצים לעזור, אבל הם לא יודעים כלום על פסיכולוגיה. מישהו הכניס לשם את הרעיון של תרופות וזה תפס כמו איזה פטנט. הם אוהבים פטנטים”.
לדבריו, “זו האהבה החרדית לקיצורי דרך. זו גם הגישה החרדית שאומרת ‘אם הילד לא רוצה להיות דתי, בטוח משהו דפוק לו במערכת’. הם לא חושבים שאולי הילד לא מתאים להתנדנד כל היום מעל גמרא. אפילו במקרה שלי, שכבר יצאתי בשאלה, אבא שלי ממשיך ללכת כל הזמן לאדמו”ר, שאומר לו ‘תשכנע אותו שייקח כדורים’. הוא חושב שהאתאיזם שלי יירפא עם איזה כדור”.
הביקורת אינה נחלת המטופלים בלבד, היא נשמעת גם מפי פסיכיאטרים היודעים היטב מה קורה במחלקות בבתי החולים ובקליניקות הפרטיות. ראש מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, שמטפל בחרדים רבים באזור ירושלים, סיפר על “בחורים בישיבה קטנה (גיל התיכון), נורמטיביים וללא בעיות משמעת, שמתקשים בלימודי גמרא. יש פסיכיאטרים שבלי בעיה רושמים להם ריטלין, הרבה פעמים לפי דרישת הרבנים. אני מזועזע מזה. אנחנו מגיעים למצב שהפסיכיאטר הופך להיות בן ברית ומשת”פ של הרבנים, במקום של המטופלים. אף אחד לא מעלה על דעתו אפשרות שהילד לא מתאים ללמוד כל היום גמרא. יש גם בחורים שנשלחים לטיפול תרופתי כי תפסו אותם עושים משהו במקלחת. הרבה פעמים זה חסר הצדקה”. יודגש כי דבריו אלו מתייחסים לרופאים שונים ולא לאלו המוזכרים בכתבה.
פסיכיאטר ידוע אחר אמר כי בעבר קיבל פניות רבות מעסקנים חרדים, אך אלה פחתו ככל שגילה עמידות למה שהגדיר “לחצים” של רבנים לרשום תרופות מסוימות לבחורים ואברכים שהופנו אליו. “הם מצאו אולי פסיכיאטרים אחרים, שכנראה רושמים להם בלי לשאול יותר מדי שאלות”, אמר, והוסיף שהוא רואה זאת בחומרה. “הנושא של פסיכיאטריה מגויסת קיים גם בצבא. שם המערכת מצפה מהרופא, הרבה פעמים, להכריז על הפציינט כבריא. כאן זה לפעמים הפוך, יש אבחון יתר. אם אתה אומר שהשאיפה של האדם בחיים היא לקיים אורח חיים מסוים, לפי ערכים מוגדרים, אז אתה תעשה מה שאתה יכול, גם בעזרת תרופות, כדי לקדם את חבר הקהילה למימוש אותם ערכים. יש בעיה מצד פסיכיאטרים שמחויבים משפטית ואתית לעזור לפרט, והופכים לפעמים לשלוחים של הממסד החרדי עם ערכים אחרים. זה הרבה יותר רחב מאשר קומץ משתתפים באח הגדול”.
פסיכיאטר בכיר המטפל בחרדים אמר בשיחה פרטית ל”הארץ השבוע” כי ייתכן שחרדי המאמץ אורח חיים חילוני באופן פתאומי, סובל ממצב מאני. “במצב כזה אנשים מחליטים החלטות לא שקולות, הולכים אחרי יצריהם ואחר דימוי לא מציאותי של העולם החילוני, כאילו שאם הם יהיו חילונים הם יתחילו לקיים יחסים עם כל מה שזז. אם יש למישהו מאניה אני אתן לו ליתיום. אם יש לו מאניה, הליתיום ברוב המקרים יעזור ובדיעבד הוא יבוא ויגיד ‘הייתי במצב שאיבדתי את שיקול דעתי’’. אם אין לו, ובאמת הוא עשה חיפוש פנימי, והחליט באמת (להיות חילוני), הכדור לא ישנה את זה. הכדור לא משנה השקפה”.
למי נאמנים?
אז איך זה עובד? במרכז פרשת האח הגדול עומדת הטענה שהפסיכיאטר, ד”ר אילן רבינוביץ, שמר לכאורה אמונים להפקה ולא למטופל. טענה המוכחשת מכל וכל על ידי ד”ר רבינוביץ. במקרה החרדי, הקליניקות הנוצצות ביותר בישראל מגויסות פעמים רבות למערכת החרדית, ביודעין או בלא יודעין - החל באדמו”רים הנחשבים למבינים בתחום הפסיכיאטרי, דרך מטפלים קהילתיים, שאליהם מופנים אנשים עם בעיות ומצוקות נפשיות, וכלה במיני מתווכים נטולי תפקיד רשמי.
פרופ' בונה מסביר כי “יש הרבה עסקנים ואנשים שמטפלים ועוזרים בחברה החרדית, וזה לחיוב כמובן, ברמה כזאת שמערכת התמיכה שסביבה חרדית מעמידה היא במרבית המקרים לאין ערוך טובה ממערכת התמיכה שמעמידה סביבה לא חרדית. עד כדי כך שאני חושב שבהרבה מקרים אצל חרדים אפשר למנוע אשפוזים”.
בונה מאשר שהמתווכים הם שיוזמים פעמים רבות את הפנייה לפסיכיאטר, ולא המטופל, וכאשר נקבע התור הם מלווים את הטיפול. “נדיר ביותר שאנשי חינוך (במגזרים אחרים) יהיו כל כך מעורבים. מבחינתי זה בגדול לחיוב, מדובר באנשים שהם סומכים עליהם לגמרי. אני לא בא באיזושהי פוזה חשדנית כלפי זה. ברוב המקרים אני חושב שהמטפלים, הרבנים, המורים, המשגיחים, רוצים באמת להיטיב עם המטופל, ובאמת מאמינים שיהיה לו יותר טוב אם יחזור להיות קונפורמי עם המערכת. יש מקרים שלא, לא לכולם אני נותן תרופות. זה לא משהו אוטומטי”.
חיה (שם בדוי), חסידת גור לשעבר, עזבה את משפחתה ואת הדת בדרך חתחתים שכללה ערוץ פסיכיאטרי שנפתח כשתבעה לראשונה גט מבעלה, לפני שנים אחדות. “יש עסקנים ומדריכים שחייבים להיות בשליטה מלאה, ואם מישהו לא הולך בתלם, גם מוציאים אותו עם סטיגמה, וגם נותנים לו כדורים שיכולים להזיק לו. יש גם מדריכי חתנים, שמלווים את הגברים תקופה ארוכה אחרי הנישואים, ומחזיקים אצלם תרופות. המקרים הקשים יותר הולכים לפסיכיאטרים. ביום שפתחתי תיק גירושים בבית משפט לענייני משפחה, איימו עלי ‘אם עד מחר ב–12 את לא סוגרת את התיק, ייקחו לך את הילדים. תהיה פה פרשת יוסל’ה שוחמכר 2'. “אבא שלי נסע אחרי לבית המשפט, לוודא שאני סוגרת את התיק”, המשיכה. “הוא אמר לי שיש לו משהו חשוב להגיד לי, ובדרך הסביר לי שיש משהו שהוא מסתיר ממני כבר חודשים, והוא שיש לי מאניה־דפרסיה. אבא היה דמות רצינית בחיים שלי, אם הוא אומר כזה משפט חשבתי שבטוח הוא צודק. בשיא הלחץ והטירוף נסעתי לרופא, פסיכיאטר ידוע במרכז הארץ (חיה ביקשה שלא לנקוב בשמו). רצתי אליו באמונה שיציל לי את החיים. זה חוסר אונים שאני לא מאחלת אותו לאף אחד. כשהגעתי, ראיתי בחור חסידי שטיפל כנראה בתשלום עבורי, כי הרופא אמר לי ש’זה בסדר’. אז זה התחיל להריח לי מסריח. ייתכן שגם הפסיכיאטרים הם סוג של קורבנות, המתווכים משקרים להם ככל העולה על רוחם. אני לא מאשימה את הפסיכיאטר, אלא את העסקנים. הם אלה ששולטים בכל הצדדים. הסיבה היחידה שרשמו לי כדורים היתה בגלל שעסקנים, בשיתוף עם משפחתי, רצו למנוע ממני לבקש גט. לא היה שום רקע נפשי אמיתי לסיפור הזה”.
לדברי חיה, “פגשתי את הפסיכיאטר פעם אחת. הוא כתב ‘צריכה מעקב’. בסופו של דבר, אחרי שהתגרשתי, הגעתי לפסיכיאטרית מדהימה שהצילה לי את החיים. לקח לה חצי שנה לשכנע אותי שאין לי מאניה־דפרסיה. זה היה עניין קריטי בשבילי. חשבתי: אם אני חולת נפש, אני לא אקח אחריות על הילדים. היא הכניסה אותי לטיפול. הייתי צריכה להילחם על השפיות שלי ולמצוא לבד פסיכיאטרים שיעזרו לי. היה כפסע ביני ובין האמונה שאני לא שפויה. אני אדם חזק, אבל אני תוהה מה קורה עם נשים יותר פגיעות שמכירות את העולם פחות?”
לא רוחני
חיים, שגדל בקהילת גור בצפון, אומר: “אני יודע שיש בחורים שמופצצים בכדורים. אחי הקטן, מגיל 13 או אפילו לפני זה, נתנו לו ריטלין. אבא שלי לא רצה להגיד לו מה זה, שלא ייפגע בשידוכים. הוא גם זכר שאני לא רציתי לקחת כדורים, אז הוא החליט להערים עליו ואמר לו שזה ויטמינים. אבא שלי חסר כל השכלה, אבל בשיתוף עם המורה בחדר הוא איבחן אותו ונתן לו כדורים. מי שמספק את התרופות הוא רופא משפחה, שאם אבא שלי רק יבקש, הוא גם ייתן לאחי הקטן פרוזאק או גלולות נגד הריון”.
היום חיים בן 26. הוא חילוני ועצמאי בעולם. עם משפחתו יש לו קשר רופף. הוא מספר כי בניגוד לאחרים, מעולם לא כפו עליו לקחת תרופות, אבל הוא היה בטיפול תרופתי במשך תשע שנים, מגיל 14 ועד 23. היום הוא מאמין שמעולם לא נזקק לתרופות הללו, למעט ריטלין אולי, להפרעות קשב וריכוז. את התרופות והטיפולים הוא קיבל ביוזמה או בתיווך של רבנים ומשגיחים ושל מדריך החתנים שלו באשדוד, שליווה אותו בשנתיים בהן היה נשוי.
חיים הציג ל”הארץ” מסמכים ומרשמים המעידים שטופל במשך השנים אצל הפסיכיאטרים ד”ר אילן רבינוביץ, שמעורב כעת בפרשת “האח הגדול”, פרופ’ עומר בונה ופרופ’ אבי ויצמן, בכיר בבית החולים גהה. “יש לי הפרעות למידה והיפר־אקטיביות מגיל אפס, ובגיל 14 בערך המדריך בישיבה אמר לי ‘בוא נעשה טיפולים לא רוחניים, בוא נתחיל ללכת לאנשי מקצוע’. אז זה התחיל. המשגיח בישיבה שלמדתי בה נכנס לשיטה של הכדורים ונדלק על זה. בתוך שנה צצו שמועות בישיבה שאחד מכל שלושה בחורים לוקח פרוזאק או ריטלין. חלק מהתלמידים היו מבקשים חוות דעת מרופא, כמוני. הוא היה שולח אותנו לפסיכיאטר שנותן חוות דעת. הפסיכיאטר היה עושה אבחון בתשלום מלא והבחור והוריו היו משלמים על הפגישה.
“אני יודע שהיו חניכים שרמזו להם שיסולקו מהישיבה אם לא ייקחו. צריך להבין שזה אמצעי קיצוני מאוד, שאף פעם כמעט לא מפעילים. אתה לא נזרק מהישיבה אלא אם קיימת יחסי מין בגיל 13. אולי אחד בשנה נזרק. כאן הם הלכו בכל הכוח. הופעל לחץ גם על ההורים: הרב היה מתקשר, ההורים לא התנגדו, שוכנעו. אני ועוד כמה תלמידים היינו זורקים את הכדורים לשירותים. לי הרופא רשם ריטלין, חלק קיבלו פרוזאק. המשגיח היה נותן בעצמו את הפרוזאק”.
למה פרוזאק? הם סבלו מדיכאון?
“איך דיכאון בא לידי ביטוי במסגרת ישיבה חרדית? זה שונה שם. דיכאון זה כל מה שהפריע לתפקוד. הבחור לא קם לתפילות, נגיד, אז המשגיח שואל אותו למה לא קם, ‘אולי צריך לזרוק אותך מהישיבה כי אתה לא מספיק דתי?’ אז הבחור מסביר שהוא דתי, אבל לא מסוגל לקום. אז המשגיח מבין שזה משהו נפשי, והוא מכיר רק דיכאון והפרעות קשב וריכוז”.
זוהי כמובן רק השערה, אבל האם ייתכן שהפרוזאק, אם אכן ניתן, ניתן לבחורים שהיו להם “בעיות” בתחום המיני, ברצף שבין גילויים הומוסקסואליים לאוננות? חיים עונה בזהירות: “שמועה כזאת מסתובבת בישיבות כל הזמן, שנותנים לבחורים תרופות שהן כמו סירוס כימי. אני לא נתקלתי בזה אף פעם”.
חיים נזהר משמועות, אבל דבריו המפורשים של פרופ’ בונה בכינוס של איגוד הפסיכיאטריה מבססים אותן לכאורה: לבחורי ישיבות חרדיות נרשמות תרופות נוגדות דיכאון מקבוצת SSRI, בהן פרוזאק, ציפרלקס, לוסטראל (זולופט) וסרוקסט (פקסיל), כדי לנצל את תופעת הלוואי שלהן, הפחתת הדחף המיני ועיכוב שפיכה. בונה מסביר כי השימוש בתרופה נגד דיכאון נועד בסופו של דבר למנוע מצב של קונפליקט הרסני שיכניס את הבחור לדיכאון.
מה מטרת הטיפול התרופתי? אתה דואג שהוא לא ייכנס לקונפליקט הרסני?
בונה: “למנוע דיכאון”.
האם לא כדאי לייעץ לבחור לעזוב את המקום שגורם לו סבל? אולי לעבור לקהילה אחרת?
“אני לא בא ואומר ‘מערכת חרדית היא מערכת בעייתית כי היא מעמידה אנשים בקונפליקטים שיכניסו אותם לדיכאון’. לכאורה יכולת להגיד ‘תראה מה המערכת הזאת עושה’. אני לא עושה את זה. אני בא ונותן את המידע לאנשים ואם הם בוחרים ללכת בדרך הזאת, אני ארשום להם תרופה”.
מניסיונך, האם זה באמת סייע לאנשים “לחסוך לעצמם” את הקונפליקט?
“הרבה יותר מחסך להם קונפליקט. הדבר הזה איפשר להם לשמור על מקומם, תדמיתם, כבודם בתוך המערכת שלהם, להמשיך לשמור על מערכת יחסים משפחתית תקינה, חברית תקינה ולמצוא שידוך ולהקים משפחה”.
דיכוי היצר
חיים מספר כי לאחר נישואיו הוא ביקש ממדריך החתנים שלו שיסדר לו פגישה עם פסיכיאטר. “בגיל 21 נכנסתי לאיזשהו קונפליקט, ורציתי לדכא אצלי את היצר המיני. אחרי שנה של נישואים, כשגרנו באשדוד, נכנסתי לקונפליקט מתוסבך”. לדבריו, הוא פנה לאותו עסקן גור, יוסל קופרברג, שהפנה אותו לפרופ’ אבי ויצמן.
“ויצמן עשה אבחון מקצועי. נתן לי קצת כדורים להרגעה, לא לדיכוי מיני. הוא היה מאוד מבוקר. הייתי אצלו בשלוש פגישות. למדתי שגור שולחים לויצמן. בחדר המתנה שלו יש מלא חסידי גור”.
בשנתיים שהיה נשוי הוא טופל בתרופות לדיכאון וחרדה, ואשתו טופלה בתרופות להפרעות כפייתיות (OCD). “אשתי לא ידעה שאני לוקח כדורים, אני ידעתי שהיא לוקחת. ככה זה בגור. אתה לא מספר”, אמר חיים.
בהמשך פגש חיים גם בד”ר אילן רבינוביץ. “מישהו שהכרתי לקח אותי. פה לא שילמתי. אני לא יודע מי שילם. מי שלקח אותי אליו היה במקרה בן דוד שלי, אבל הוא לא בא כבן דוד אלא כמי שמנסה לבנות את עצמו כמתווך בתחום הפסיכיאטריה. ישבתי אצלו עם המתווך, ורבינוביץ נתן את המרשם ואת הטפסים למתווך, לא לי. אני יושב אתו בחדר, והוא מבקש מרבינוביץ את הטפסים אליו, ומקבל.
“הרגשתי שלרבינוביץ אין רגישות להבין שאני חרדי, אני לא יכול להגיד לבן אדם שמלווה אותי ‘לך’. זה לא מקובל. חרדים לא עושים דבר כזה, אתה צריך לגלות רגישות. מבחינת רבינוביץ, הוא יכול לחשוב שיש לי אמון בבן הדוד. מבחינתי אין לי אמון בו. לא הייתי רוצה שהוא יהיה מעורב בזה, אבל הוא קבע לי את התור, ושילם. הייתי תלוי בו”.
“רבינוביץ עשה אבחון מקצועי ורשם דברים”, משחזר חיים. “הוא כתב פחות או יותר מה שכתב ויצמן: חרדות, דיכאון, ורשם כדורים. אז אני לוקח ומעמיס, כי אני רוצה לפתור את הבעיות שלי עם עצמי”.
ד”ר רבינוביץ לא התייחס ישירות לטענתו של חיים בנוגע למתווך אולם מסר כי ככלל הוא “תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה”.
התחנה האחרונה של חיים היתה אצל פרופ’ בונה, אליו הגיע עם עסקן חסידי בכיר שאינו שייך לחסידות גור. לדברי חיים, גרושתו טופלה תקופה ארוכה אצל אותו עסקן, שסיפק לה תרופות בקביעות, והוא היה זה שיזם את הפגישה עם בונה. חיים מספר כי “העסקן הציע לי, דרך אשתי, ללכת לעומר בונה. ואמר שיבוא אתי לירושלים. יש לי אליו יחס של כבוד, כי מאז שהוא החל לטפל באשתי, ראיתי בו את מי שמושיע אותי מכל צרותיי. נפגשתי עם העסקן ולקחנו יחד מונית לרחביה בירושלים. לא רציתי שהוא יהיה אתי בפגישה, אבל הוא בא והתיישב בחדר. אחרי כמה דקות שהפסיכיאטר מדבר עם העסקן, הוא אומר לי ‘קום וצא החוצה, אני רוצה להחליף אתו (עם העסקן) כמה מלים’.
“כשחזרתי בונה שאל אותי שאלות: איך אני מגדיר את עצמי כדתי, האם אני רואה את עצמי כחריג מבחינה דתית, וכמובן שהעסקן שומע. אני לא זוכר מה עניתי, אבל רציתי טיפול, אז אמרתי את התחושות שלי פחות או יותר. הוא עשה פרשנות, ואמר לו משהו. אחרי שבועיים, בזמן שהייתי בבית הכנסת, ההורים של אשתי באו אלינו הביתה ולקחו אותה. התקשרו אלי ואמרו ‘ארזנו, לקחנו את הילדה. אנחנו רוצים גט’. בבום אחד.
חיים אומר כי הוא חש שהפגישות אצל בונה, בנוכחות העסקן, תרמו בסופו של דבר לגירושיו. בונה מבהיר כי הוא מקפיד לבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ומכבד את החלטתו.
חיים אומר כי “מה שחמור פה בעיני, זו ההרגשה שהם שולטים עליך. כמה ילדים תביא ומתי תשכב עם אשתך. הם מביאים אותך לפסיכיאטר ויושבים עם חוות הדעת. הם מעורבבים עמוק באישיות שלך, הם שותפים להגדרה שלך מול איש המקצוע. הם מעורבים בתהליך שמתקיים בינך ובין הפסיכולוג, בינך ובין הפסיכיאטר. זו חדירה לטריטוריה של הנפש. על זה שהם אומרים איך תתנהג בבית כנסת או אפילו בבית - על זה סלחנו להם. פה הם נכנסים לטריטוריה שבינך ובין עצמך”.
לאן זה הוביל אותך?
“אני התלוננתי על יצר מיני מוגבר. בגור יש איסור חמור ליהנות ממין, ונכנסתי למצפון יתר בגלל הרצון שלי במין. אתה מקיים יחסי מין עם אשתך רק פעמיים מוגבלות בחודש. היו לי רגשות אשם בגלל שרציתי יותר. רציתי לדכא את זה. בסופו של דבר השתמשו בזה נגדי. אני בא ממקום שרוצה להשתפר, ממקום טוב, פונה למערכת והיא פוגעת במשפחה שלי. אחרי הסיפור הזה הפסקתי לקחת כדורים, התגרשתי, עברתי דירה, יצאתי בשאלה. עכשיו הכל בסדר, אני לא לוקח שום דבר, מסתדרים”.
בניגוד אליו, יעקב בחר להישאר בגור, על כל המשתמע מכך. הוא לא מוכן לספר מה היה המקרה שבגללו נשלח לאילן רבינוביץ. “אני אדם מאוד נורמלי, מאוד”, הוא אומר. “בגלל סיפור מאוד מסוים, נשלחתי לפני שנתיים וחצי לאילן רבינוביץ.
“שלח אותי מדריך רוחני, אדם מוכר בחסידות. ישבתי אצל רבינוביץ והוא התחיל להקסים אותי, ובסוף רשם לי כדורים. אמר לי ‘זה יעשה לך את החיים יותר טובים’. לא נגעתי בכדורים. קודם כל הלכתי הביתה, ובתור חרדי שהוא קצת מרדן ויש לו גישה לאינטרנט, החלטתי לבדוק בגוגל ולקרוא כל מה שמצאתי על אילן רבינוביץ. ראיתי פורומים עם פציינטים שכתבו עליו טוב או רע. ראיתי שהכדורים שהוא נתן לי מיועדים לסכיזופרניה. הכרתי סיפורים כאלה, על אברכים שפסיכיאטרים רשמו להם כדורים כאלה. כשהרבנים והעסקנים הבינו שאני לא מתכוון לקחת את הכדורים הם הכריזו עלי אישיות לא רצויה. לא העיפו אותי, אבל המערכת ניתקה אתי כל מגע.
“חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא. צריך להבין שחלק מהאנשים שמתעסקים אצלנו עם תרופות הם אנשים צדיקים באמת, לחלקם הנכבד יש כוונות טובות ורצון לעזור. כדי להבין מה קורה פה באמת צריך להבין איך הטוב מעורב ברע, בדברים האפלים ביותר”.
“לאלו שסובלים מגירוי, יש פתרונות”
הרב יוסף קופרברג, שייסד את “קרן הצלת דורות” ועומד בראשה יחד עם הרב מאיר ביינברכר, הוא אחד הגורמים המרכזיים לשינוי שעובר הציבור החרדי ביחסו לפסיכיאטרייה. ברחוב החרדי קוראים לו “הרב כדורי”, כינוי שהוא עצמו גאה בו. קופרברג סירב למסור התייחסות כלשהי לכתבה זו, אבל גורם בקרן חלק עם העיתון באופן אנונימי את השקפת עולמם ביחס לטיפול פסיכו־פרמקולוגי.
הגורם טען כי ליווי מטופלים למפגשים עם פסיכיאטריים הוא חיוני, גם בגלל הצורך לגשר על הפער התרבותי בשביל בחורי ישיבות, שלפעמים זה המפגש הראשון שלהם מחוץ לחממה החרדית. לדבריו, הדבר נועד לשרת אך ורק את המטופלים.
“יכול להיות שבאים עם מטופל, הרי בן אדם מתבייש לבטא את עצמו”, אמר הגורם. “באים לעזור לו. מגיע לו (למלווה) פרס על זה. אתה לא רוצה מישהו שיעזור לך להתבטא במקום שלא נעים לך?” בנוסף לזה, אמר, “אנחנו תמיד מציעים שבן אדם לא יילך לבד וגם לא עם ההורה. כי בן אדם, בדרך כלל, או שהוא מגזים או שהוא מוריד. אדם בדרך כלל לא אומר תמונה אמיתית. לא שהוא משקר. הוא עיוור. אז טוב שיילך מישהו מהצד, שיגיד איך זה נראה, לפחות בפעם הראשונה. אין לו שום כלי, לרופא, זה לא כמו במקומות אחרים שאפשר לבדוק אותם. זה הערכה לפי סיפור. צריך לשמוע את האמת”.
אחד התפקידים העיקריים של הקרן, הסביר, היא הגברת המודעות כלפי שירותי בריאות הנפש והסרת הסטיגמות. “יש רתיעה מובנית מפסיכיאטריה”, אמר, “בכל בית יש אקמול, אבל בשום בית אין אסיבל (ואליום). למה? הסטיגמה היא שאסיבל הוא הסגן של מלאך המוות. בשטח, אדם מתעצבן וסובל ממתח הרבה יותר משיש לו כאב ראש או כאב שיניים. הנזק שנגרם מאי לקיחת אקמול הוא אפסי, לעומת הנזק שנגרם ממתח.
האם משתמשים בכדורים שלא לצורך ההתוויה המקורית שלהם?
“הטענות האלה מוכרות. רוצים להשמיץ אותנו, גם בגלל שזה שייך לחרדים, וגם בגלל הרתיעה מפסיכיאטריה”.
האם נותנים לבחורים כדורים כדי להוריד את הדחף המיני?
“במקצוע הרפואה יש תשובות לבעיות קלות, בינוניות וקשות. לאלו שסובלים מגירוי ולא מתנהגים כמו שהם רוצים להתנהג, יש פתרונות”.
מספרים לבחור מה הוא לוקח?
“בגלל שהסטיגמה היא כל כך קשה נגד אסיבל, לא כל שכן נגד כדורים יותר עמוקים, אז במקום להיעזר מקללים. לכן משמיצים”.
האם הפנייה לפסיכיאטריה רבה יותר אצל גור? ואם כן, למה?
“יחסית. יכול להיות שהמנהיגים בגור הם קצת יותר, עם ראייה יותר רחוקה, והם מנסים לעזור לאנשים, זה הכל. ההתנגדות תעבור, זה ייקח שנתיים, עשר שנים, 15 שנים, ובסוף נקווה שכל בן אדם, כמו שהוא מקבל טיפול לכאב ראש, הוא יילך לקבל טיפול אם הוא עצבני יותר מהנורמה, אם הוא חצי משוגע, או שהוא מרביץ, או שיש לו כפייתיות. אין בן אדם שאין לו כפייתיות, לא לכולם זה מזיק. אם זה מזיק לך, מי הרשה לך לסבול?”
מי מממן את הטיפולים הפסיכיאטריים לחסידים שנזקקים להם?
“בדרך כלל המשפחות, אלא מי? ‘קרן הצלת דורות’ עוזרת לאנשים שאין להם אפשרות לממן את הטיפול. אבל היא לא משלמת להם קבוע”.
תגובות
פרופ’ עומר בונה מסר כי “מטופלים רבים, חרדים וחילונים כאחד, מגיעים אלי עם מלווים. לעתים המלווים הם בני משפחה ולעתים אחרים שלמטופלים יש אמון בהם. בתחילת כל פגישה אבקש את רשות המטופל לנוכחות כל אדם נוסף בחדר ותמיד אכבד את החלטתו. מעולם לא כפיתי על מטופל נוכחות אדם נוסף בזמן בדיקה.
“יש חשיבות רבה להקשר התרבותי בקביעת נורמה ובאבחון הפרעות נפשיות. העסקן המוזכר בכתבה, כמו עסקנים ובני משפחה חרדים רבים, מסייעים לי רבות בבניית התרשמות וקביעת אבחנה. במקרה של חיים, על פי תיאורו, העסקן הוא זה שיזם את הפגישה והכיר היטב את המשפחה, ולכן בהחלט ייתכן כי ביקשתי, בידיעת חיים, לקבל ממנו מידע. חיים טוען כי הגיע אלי ביוזמת אותו עסקן, בו ראה ‘מושיע’. האם הוא נסע אתו במונית מאשדוד לירושלים כדי להיכנס לבד לפגישה? האם התכוון להטריח את העסקן בחינם? ואם באמת העדיף להיבדק לבד, מדוע לא אמר זאת? “מעולם לא העברתי מידע רפואי הנוגע למטופל לכל גורם זר ללא ידיעתו והסכמתו המפורשת (פרט למקרים המוגדרים בחוק). כך גם במקרה זה”.
משה קלוגהפט, יועץ התקשורת של ד”ר רבינוביץ, מסר כי “ד”ר אילן רבינוביץ, כפסיכיאטר מוביל בישראל הדוגל בפרפקציוניזם טיפולי ומנהל את המרכז הפסיכיאטרי־פסיכולוגי הפרטי הגדול בישראל, מעניק איכות חיים ומציל אלפי נפשות מדי שנה. ד”ר רבינוביץ גאה על עבודתו רבת השנים עם הרב קופרברג ועם רבנים אחרים. מדובר באנשים משכמם ומעלה שעושים ימים ולילות למען הציבור.
“ד”ר רבינוביץ הוביל מהפך בעשור האחרון, לא רק בציבור החילוני אלא אף בחרדי, כנגד סטיגמטיזציה, דעות קדומות ופחד מטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שביכולתו לשנות את איכות חיי המטופל מקצה לקצה. אין טיפול שונה לחרדים ולחילונים. לשני הציבורים ייתן ד”ר רבינוביץ את הטיפול האיכותי ביותר, משל מטופליו היו ילדיו.
“ד”ר רבינוביץ תמיד יקפיד לשבת עם המטופל בארבע עיניים כשעה ובנוסף יקח אנמנזה קוליטראלית מקרובי משפחתו. בשל העיסוק בדיני נפשות, אין לד”ר רבינוביץ כוונה לחשוף את מצבו הנפשי של מטופל כלשהו ואת אופן הטיפול המתאים לו על מנת לשמור על בריאותו. ד”ר רבינוביץ לא יסכים בשום אופן לשתף פעולה עם ניצול מצבם הנפשי של מטופלים לצורכי אזכור שמו בכתבות”.
פרופ’ אבי ויצמן מסר כי בדרך כלל היוזמים של הפנייה אליו הם הורי המטופל, “הם המכוונים והם אלה שבאים”. עם זאת, הוא מאשר כי רבים מהפציינטים שלו באים בליווי של רב או “משגיח”. “אני מקפיד שהמלווים יישארו בחוץ, אלא אם התלמיד יגיד לי ‘אני רוצה שהמשגיח יישב בפנים’”.
לדבריו, הוא אינו רושם כדורים לצורך הורדת הדחף המיני, “אלא אם יש משהו כפייתי. זה דבר נורמלי שאנשים מאוננים, בשום פנים לא ארשום תרופה כמרפא לדבר הזה”.
התשלום עבור הטיפול מגיע לדבריו ממשפחת המטופל. “ב–99% מהמקרים ההורים מגיעים לטיפול יחד עם הילד. הכל דרך הורים. אם לא צריך אני לא אתן שום טיפול, אבל למען האנשים, למען איכות החיים שלהם, למען הקלה על סבל והתמודדות עם הרגשה של כישלון, חוסר איכות חיים, הפרעות בקשב ריכוז - אני אטפל”.
לא הזכרתם שכל הכסף שחור בלי קבלות
השבמחק