אוקטובר 2014 - יום מודעות בפרשת חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן - מפגש שני:
עמותת עמר"ם בשיתוף בית אחותי מקיימים מפגש שני לציון יום מודעות שנתי בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן.
לפני שנה נפטר הרב עוזי משולם, אחד הנאבקים להכרה וחקירה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. מאבקו נגדע באלימות אך נשא פרי: הוא הביא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בנושא והביא לפתחו של לב הקונצנזוס שאלות קשות בנוגע לחטיפתם של ילדים מקרב עולי תימן ורבים נוספים. חוקרים רבים הלכו בעקבותיו וגילו טפח אחר טפח טרגדיות רבות מספור, קולות שהושתקו. החלטנו לציין באופן קבוע את יום פטירתו כיום מודעות בפרשת חטיפת ילדי תימן, בלקן והמזרח (כפי שכינה את הפרשה, בנדיבות גדולה, הרב משולם) ולקיים במספר רב כלל האפשר של מקומות ערבי הרצאות, שיח ועדויות בנושא, עד ליום בו תוכר הפרשה - הווי אומר העוול הנורא הזה - באופן רשמי.
שלמה זכריה: מילים לא יכולות לבטא את ההיבט הרגשי של לקיחת הילדים. השורה התחתונה, זה אימהות שחוו כל חייהן את הכמיהה לילד. כגבר, אני אישית חושב, שאמא גידלה ילד תשחה חודשים, הגיעה למקום שהיא חשבה שהוא מקום הגאולה, והילד נלקח בידי אנשים שהיא חשבה שהם אלוהים, אז זו הבעיה כאן.
עדות האישה: לי חטפו אח וחטפו אותו מבית החולים דונולו ביפו. אני נולדתי קילו מאתיים, אח שלי נולד 3 ק"ג. אמי באה לקחה אותי מבית החולים, ואמרו לה שם שאחי חולה. אמי היתה מאוד נאיבית. אמרו לה חולה, היא חזרה הביתה, כשהיא הגיעה אחרי כמה ימים לבית החולים אמרו לה שהתינוק נפטר. איפה הקבר? אין קבר! פשוט נפטר. אמי היתה אישה נאיבית באפיסת כוחות. נדדנו, ואז היא עברה המון טלטלות בחיים, והיא לא יכלה להילחם כמו שהרבה נלחמו.
כששאלנו אותה על האח היא אמרה שהוא נפטר. בגיל 54 אמי חלתה בסרטן לצערנו הרב, וכשהגיעה לערש דווי, היא פתחה תיבת פנדורה ואמרה "אח שלכם לא נפטר. הוא פשוט נחטף. נעלם".
אנחנו ארבע אחיות כמובן כבר מבוגרות, לא יכולות לעשות שום דבר בנושא. כמו שאתם אמרתם פה, הנושא לא הועלה לדיון. אני יודעת שלבני שלומי זה מאוד מאוד כואב.
אמא שלי הדחיקה את זה. עברנו טלטלות בחיים, ולא יכולנו להילחם ולא יכולנו לרוץ. אני חושבת שזה לא רק אמא שלי. יש עוד הרבה אמהות שלא עשו משהו בעניין. כמו שיש הרבה שנלחמו ורצו, ככה יש גם הרבה שהשכיחו את העניין והתביישו. עכשיו אני אומרת שצריך להעלות את הנושא הזה מחדש.
הגיעו אלינו מכתבים הביתה באנגלית. אני לא ידעתי אנגלית. הייתי נערה. אח שלי נחטף וכנראה שהוא בחו"ל. מרוב שחרה לאמא שלי על המקרה הזה, אז היא לאורך כל השנים היא גם אמרה שאני שנולדתי קילו מאתיים, אם מישהו היה צריך להיות חולה זו אני.
הבן שלמה: תשימו לב למצב שבו לאמא לוקחים ילד, והאמא במצב הזה לא יכולה כל ימי חייה להאשים את מי שחטף, והיא מפנה את זה כלפי הילדים שלה. אני לא מאשים את סבתא חס וחלילה. זה פשוט אבסורד.
אבסורד שאנחנו לא יכולים להצביע על האשם, כשהוא נמצא כאן בבירור. סליחה אמא שאני אומר את זה. גם אמא שלי לא יכולה להאשים את הבן אדם הנכון, זה קשה לה ואני גם מבין למה. זו טראומה קשה. אני עדיין מתמודד עם הקושי להאשים את השלטונות. יש כאן אשם אחד והוא צריך לשאת באשמה. לא צריך לגמגם, כי אנחנו דורשים צדק.
עמותת עמר"ם בשיתוף בית אחותי מקיימים מפגש שני לציון יום מודעות שנתי בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן.
לפני שנה נפטר הרב עוזי משולם, אחד הנאבקים להכרה וחקירה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח. מאבקו נגדע באלימות אך נשא פרי: הוא הביא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בנושא והביא לפתחו של לב הקונצנזוס שאלות קשות בנוגע לחטיפתם של ילדים מקרב עולי תימן ורבים נוספים. חוקרים רבים הלכו בעקבותיו וגילו טפח אחר טפח טרגדיות רבות מספור, קולות שהושתקו. החלטנו לציין באופן קבוע את יום פטירתו כיום מודעות בפרשת חטיפת ילדי תימן, בלקן והמזרח (כפי שכינה את הפרשה, בנדיבות גדולה, הרב משולם) ולקיים במספר רב כלל האפשר של מקומות ערבי הרצאות, שיח ועדויות בנושא, עד ליום בו תוכר הפרשה - הווי אומר העוול הנורא הזה - באופן רשמי.
שלמה זכריה: מילים לא יכולות לבטא את ההיבט הרגשי של לקיחת הילדים. השורה התחתונה, זה אימהות שחוו כל חייהן את הכמיהה לילד. כגבר, אני אישית חושב, שאמא גידלה ילד תשחה חודשים, הגיעה למקום שהיא חשבה שהוא מקום הגאולה, והילד נלקח בידי אנשים שהיא חשבה שהם אלוהים, אז זו הבעיה כאן.
עדות האישה: לי חטפו אח וחטפו אותו מבית החולים דונולו ביפו. אני נולדתי קילו מאתיים, אח שלי נולד 3 ק"ג. אמי באה לקחה אותי מבית החולים, ואמרו לה שם שאחי חולה. אמי היתה מאוד נאיבית. אמרו לה חולה, היא חזרה הביתה, כשהיא הגיעה אחרי כמה ימים לבית החולים אמרו לה שהתינוק נפטר. איפה הקבר? אין קבר! פשוט נפטר. אמי היתה אישה נאיבית באפיסת כוחות. נדדנו, ואז היא עברה המון טלטלות בחיים, והיא לא יכלה להילחם כמו שהרבה נלחמו.
כששאלנו אותה על האח היא אמרה שהוא נפטר. בגיל 54 אמי חלתה בסרטן לצערנו הרב, וכשהגיעה לערש דווי, היא פתחה תיבת פנדורה ואמרה "אח שלכם לא נפטר. הוא פשוט נחטף. נעלם".
אנחנו ארבע אחיות כמובן כבר מבוגרות, לא יכולות לעשות שום דבר בנושא. כמו שאתם אמרתם פה, הנושא לא הועלה לדיון. אני יודעת שלבני שלומי זה מאוד מאוד כואב.
אמא שלי הדחיקה את זה. עברנו טלטלות בחיים, ולא יכולנו להילחם ולא יכולנו לרוץ. אני חושבת שזה לא רק אמא שלי. יש עוד הרבה אמהות שלא עשו משהו בעניין. כמו שיש הרבה שנלחמו ורצו, ככה יש גם הרבה שהשכיחו את העניין והתביישו. עכשיו אני אומרת שצריך להעלות את הנושא הזה מחדש.
הגיעו אלינו מכתבים הביתה באנגלית. אני לא ידעתי אנגלית. הייתי נערה. אח שלי נחטף וכנראה שהוא בחו"ל. מרוב שחרה לאמא שלי על המקרה הזה, אז היא לאורך כל השנים היא גם אמרה שאני שנולדתי קילו מאתיים, אם מישהו היה צריך להיות חולה זו אני.
הבן שלמה: תשימו לב למצב שבו לאמא לוקחים ילד, והאמא במצב הזה לא יכולה כל ימי חייה להאשים את מי שחטף, והיא מפנה את זה כלפי הילדים שלה. אני לא מאשים את סבתא חס וחלילה. זה פשוט אבסורד.
אבסורד שאנחנו לא יכולים להצביע על האשם, כשהוא נמצא כאן בבירור. סליחה אמא שאני אומר את זה. גם אמא שלי לא יכולה להאשים את הבן אדם הנכון, זה קשה לה ואני גם מבין למה. זו טראומה קשה. אני עדיין מתמודד עם הקושי להאשים את השלטונות. יש כאן אשם אחד והוא צריך לשאת באשמה. לא צריך לגמגם, כי אנחנו דורשים צדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה