מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג - מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".
טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.
הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).
למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.
על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".
מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?
מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.
דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).
השימוש ב"גלימת המומחה"
מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).
יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.
במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]
החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.
סומכות כ"מפקחות חברתיות"
דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).
מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".
ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב. "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.
[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).
[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).
[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).
[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).
[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".
[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.
[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.
[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)
[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.
[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.
[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).
[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".
טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.
הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).
למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.
על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".
מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?
מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.
דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).
השימוש ב"גלימת המומחה"
מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).
יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.
במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]
החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.
סומכות כ"מפקחות חברתיות"
דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).
מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".
ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב. "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.
[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).
[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).
[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).
[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).
[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".
[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.
[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.
[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)
[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.
[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.
[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).
[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה