26 ביוני 2014 - כנס לציון שנה למותה של חה"כ לשעבר ד"ר מרינה סולודקין ז"ל
בחסות עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, משפחת סולודקין, פרלמנט נשים ותנועת ש.י.ן
מינוף תקשורתי וציבורי של המאבק למען זכויות ילדים והורים
פאנל מומחי תקשורת: ראיון עם צופית גרנט, בילי מוסקונה לרמן, חנה בית-הלחמי, ורד פלמן, יאנה עברי, עו"ד יוסי נקר, נעמה לנסקי.
צופית גרנט: זה התחיל במעורבות של סיפור מאוד ספציפי, שבאמת היום באופן מוחלט אנחנו יודעים שהנזק שהרווחה גרמו שם הוא בלתי נתפס בעליל וגם בלתי הפיך. הנזק הוא נזק נפשי קשה מאוד. היום גם אי אפשר לגשר על מה שקרה שם ואחד הדברים שאני נחשפתי אליהם במהלך התיקים שיוסי בעיקר העביר לי, גם בעקבות "אבודים" אני נחשפת להרבה מאוד מקרים נורא קשים בחברה הישראלית, ויותר ויותר נחשפתי למצוקות קשות מאוד של הורים וילדים. סיפורים קטסטרופלים, כמו אישה שמגיעה לעובדת הסוציאלית בבית הספר, אמא חד הורית שמספרת שאין לה מכונת כביסה בבית ושיש קצת בעיות כלכליות, והיום היא מתמודדת עם זה שלקחו לה את הילד. היא רואה אותו רק משבע בערב ומאיימים עליה גם על אימוץ. ילד מקסים, אישה מקסימה, טובה, חכמה.
יש משהו פרוץ בעיני בחוק. גם בבתי המשפט למשפחה וגם אצל העובדים הסוציאליים. אני מגדירה את זה כעין 'אח גדול'. נגיד עו"ס או פק"ס מתלווה למשפחה, והיא פחות מחבבת את האמא ויותר מחבבת את האבא. נגמר הסיפור של האמא. הכל עובד אישי. ואין 'אח גדול' לעסק הזה. כלומר, לכי עכשיו תתחילי להילחם בפקידת הסעד. קודם כל אנחנו מדינה לא מקצועית. אנחנו מדינה נוראה ואיומה לחלש. איומה ונוראה. ולפני ארבע שנים לא היית שומעת אותי אומרת כזה משפט. להיות חלש במדינת ישראל זה כמעט גזר דין מוות, ואם אין פה עמותות שעושות חסד עם האנשים ומביאות להם אוכל, יש פה אנשים שאין להם אוויר לנשום. דבר שני, אם אמא במצוקה שואלת אותי "לפנות לרווחה?" אז אני אומרת: קודם כל אל תפנו לרווחה, כי ברגע שהתיק יוצא לידיים שלהם, המשפחה בצרות. הילד הופך להיות לרכוש המדינה. אם שופטת למשל, מטפלת בתיק, היא יכולה ללכת עם התיק הזה שנים, ואי אפשר לפסול אותה.
אם פקידת הסעד לא סובלת את האמא או לא סובלת את האבא, נגמר להם הסיפור. הכל אישי.
הדבר הכי חשוב לעשות, זה לתקוף את התקשורת, כי התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל. כלום!
הם פחדנים. הם תבוסתניים. הם אינטרסנטיים. אנשים שיושבים בטופ של הטופ, אין להם ביצים להזיז את הגבינה לשום כיוון. הם פחדנים! והעיתונאים הכי גדולים במדינת ישראל, הם עלובים ופחדנים לפעמים בגישה שלהם. את יודעת כמה פעמים, אני אישית, התחננתי, כמות הליקוקים שאני מלקקת לחברי כנסת, לעיתונאים בכירים, שיעזרו לי, עכשיו טיפלתי באיזה סיפור של איזה ילדה, אם לא הפייסבוק שלי, הבחורה הזו ילדה חרדית, שבאה מסיפור, הלכה בסך הכל לאחותה, אחרי שאבא שלה היה נוהג להכניס אותה "לשמיכה". היא היתה מוזנחת, והיתה במצב קשה. היא אמרה "רע לי בבית. אני רוצה להיות אצל אחותי", וההורים אמרו: לא. היא לא תהיה. פרנציפ. אגו, במקום לזרום, להקשיב לילדה, השתיקו אותה, השחירו את שם אחותה, והדבר הכי נורא שקרה שמו לה עובדת סוציאלית. שמונה חודשים, לקחו ילדה חרדית טובה וסגרו אותה בקלט חרום עם נרקומניות ועם זונות. שמונה חודשים ילדה שלא יכולה להגן על עצמה בשום צורה. ילדה חרדית שעלתה ב- 15
בחסות עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, משפחת סולודקין, פרלמנט נשים ותנועת ש.י.ן
מינוף תקשורתי וציבורי של המאבק למען זכויות ילדים והורים
פאנל מומחי תקשורת: ראיון עם צופית גרנט, בילי מוסקונה לרמן, חנה בית-הלחמי, ורד פלמן, יאנה עברי, עו"ד יוסי נקר, נעמה לנסקי.
צופית גרנט: זה התחיל במעורבות של סיפור מאוד ספציפי, שבאמת היום באופן מוחלט אנחנו יודעים שהנזק שהרווחה גרמו שם הוא בלתי נתפס בעליל וגם בלתי הפיך. הנזק הוא נזק נפשי קשה מאוד. היום גם אי אפשר לגשר על מה שקרה שם ואחד הדברים שאני נחשפתי אליהם במהלך התיקים שיוסי בעיקר העביר לי, גם בעקבות "אבודים" אני נחשפת להרבה מאוד מקרים נורא קשים בחברה הישראלית, ויותר ויותר נחשפתי למצוקות קשות מאוד של הורים וילדים. סיפורים קטסטרופלים, כמו אישה שמגיעה לעובדת הסוציאלית בבית הספר, אמא חד הורית שמספרת שאין לה מכונת כביסה בבית ושיש קצת בעיות כלכליות, והיום היא מתמודדת עם זה שלקחו לה את הילד. היא רואה אותו רק משבע בערב ומאיימים עליה גם על אימוץ. ילד מקסים, אישה מקסימה, טובה, חכמה.
יש משהו פרוץ בעיני בחוק. גם בבתי המשפט למשפחה וגם אצל העובדים הסוציאליים. אני מגדירה את זה כעין 'אח גדול'. נגיד עו"ס או פק"ס מתלווה למשפחה, והיא פחות מחבבת את האמא ויותר מחבבת את האבא. נגמר הסיפור של האמא. הכל עובד אישי. ואין 'אח גדול' לעסק הזה. כלומר, לכי עכשיו תתחילי להילחם בפקידת הסעד. קודם כל אנחנו מדינה לא מקצועית. אנחנו מדינה נוראה ואיומה לחלש. איומה ונוראה. ולפני ארבע שנים לא היית שומעת אותי אומרת כזה משפט. להיות חלש במדינת ישראל זה כמעט גזר דין מוות, ואם אין פה עמותות שעושות חסד עם האנשים ומביאות להם אוכל, יש פה אנשים שאין להם אוויר לנשום. דבר שני, אם אמא במצוקה שואלת אותי "לפנות לרווחה?" אז אני אומרת: קודם כל אל תפנו לרווחה, כי ברגע שהתיק יוצא לידיים שלהם, המשפחה בצרות. הילד הופך להיות לרכוש המדינה. אם שופטת למשל, מטפלת בתיק, היא יכולה ללכת עם התיק הזה שנים, ואי אפשר לפסול אותה.
אם פקידת הסעד לא סובלת את האמא או לא סובלת את האבא, נגמר להם הסיפור. הכל אישי.
הדבר הכי חשוב לעשות, זה לתקוף את התקשורת, כי התקשורת לא עושה כלום כדי לעזור לחלשים במדינת ישראל. כלום!
הם פחדנים. הם תבוסתניים. הם אינטרסנטיים. אנשים שיושבים בטופ של הטופ, אין להם ביצים להזיז את הגבינה לשום כיוון. הם פחדנים! והעיתונאים הכי גדולים במדינת ישראל, הם עלובים ופחדנים לפעמים בגישה שלהם. את יודעת כמה פעמים, אני אישית, התחננתי, כמות הליקוקים שאני מלקקת לחברי כנסת, לעיתונאים בכירים, שיעזרו לי, עכשיו טיפלתי באיזה סיפור של איזה ילדה, אם לא הפייסבוק שלי, הבחורה הזו ילדה חרדית, שבאה מסיפור, הלכה בסך הכל לאחותה, אחרי שאבא שלה היה נוהג להכניס אותה "לשמיכה". היא היתה מוזנחת, והיתה במצב קשה. היא אמרה "רע לי בבית. אני רוצה להיות אצל אחותי", וההורים אמרו: לא. היא לא תהיה. פרנציפ. אגו, במקום לזרום, להקשיב לילדה, השתיקו אותה, השחירו את שם אחותה, והדבר הכי נורא שקרה שמו לה עובדת סוציאלית. שמונה חודשים, לקחו ילדה חרדית טובה וסגרו אותה בקלט חרום עם נרקומניות ועם זונות. שמונה חודשים ילדה שלא יכולה להגן על עצמה בשום צורה. ילדה חרדית שעלתה ב- 15
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה