המוסדות מרויחים הילדים מפסידים - פרופ. אסתר הרצוג - הארץ - 26.12.2014
מדיניות הרווחה הובילה לכך שמדינת ישראל היא המובילה בהוצאת ילדים מהבית והשמתם הכפויה במוסדות הרווחה. על הילדים (רובם ככולם מקבוצות מוחלשות), שהוצאו ויוצאו בכפייה למוסדות, נגזר להידחק לשולי החברה במקרה הטוב ולהידרדר למעגלי פשע ועבריינות במקרה הפחות טוב.
יוצרים "בעיה חברתית חדשה" של "ילדים ונוער בסיכון", ובכך מאדירים את אימפריית הרווחה. משתמשים בטרמינולוגיה מכובסת כמו "אם שאינה מתפקדת" ו- "נערה שמפגינה התנהגות מתירנית" ומטשטשים את המשמעות של עקירת ילדים ממשפחותיהם.
כמו כן יש שימוש בסטטיסטיקות 'מבהילות'. המספר של 350 אלף ילדים בסיכון, למשל, הוא מניפולציה מספרית המתייחסת לקבוצות שבהן ילדי חד הוריות ועוד, בקיצור – כל ילד שלישי בישראל.
כך מגוייסים גם סיפורים קורעי לב כדי לגייס את תמיכת הציבור במדיניות של הוצאת ילדים מביתם.
האמת מוכרת במחקר ובספרות העולמית כבר מימי צ'רלס דיקנס, בכל הקשור להשלכות של השהות במוסדות על ילדים, שברובם סובלים מהניתוק מהבית ומהסביבה שבה גדלו והם מרבים לברוח מהמוסדות שהשהות בהם נכפתה עליהם.
הציבור אינו מכיר את העובדות הקשות של מאבק חסר סיכוי של הורים דלי משאבים נגד הליכי הוצאת ילדיהם מול רשויות עתירות משאבים: את השימוש בתיאוריות, באידיאולוגיות ובאבחונים מדעיים לכאורה, דוגמת אידיאולוגיית "טובת הילד", "מבחני מסוגלות הורית", תיאוריות על "סימביוזה", "הסתה הורית" ועוד – כדי לייצר ביסוס "אוביקטיבי" ו"מוסרי" להשתלטות על ילדי הורים מקבוצות מוחלשות.
הספרות העולמית העוסקת בסוגיית "נוער בסיכון" מבהירה, כי מוסדות לילדים אינם פותרים כל בעיה חברתית של הילדים.
אדרבא, הם מייצרים תרבות של ילדי מוסדות, מי שגדלו בנפרד מאוכלוסיית הילדים הכללית, שהסטיגמה של שוליות ושונות דבקה בהם. ההתחברות אל הדומים להם, כמוקצים אף מעודדת את ההתנהגות העבריינית בתהליך של חיברות וכתגובה על הרחקתם ממשפחותיהם ומהחברה הרחבה.
המציאות במוסדות הרווחה רחוקה מעין הציבור ואין עליה ביקורת ציבורית של ממש. לפיכך, ילדים במוסדות חשופים לפגיעה לפעמים אף יותר מזאת שהם חווים (או לא חווים) בביתם.
על רקע זה ננטשה מדיניות ההשמה במוסדות במרבית מדינות המערב. מי יוצא נשכר מהוצאת הילדים מבתיהם? התשובה: המערכת המוסדית, מערך פקידי הסעד הגדל בהתמדה והפקידות של משרד הרווחה, החולשת על תקציבי עתק הולכים וגדלים.
מדיניות הרווחה הובילה לכך שמדינת ישראל היא המובילה בהוצאת ילדים מהבית והשמתם הכפויה במוסדות הרווחה. על הילדים (רובם ככולם מקבוצות מוחלשות), שהוצאו ויוצאו בכפייה למוסדות, נגזר להידחק לשולי החברה במקרה הטוב ולהידרדר למעגלי פשע ועבריינות במקרה הפחות טוב.
יוצרים "בעיה חברתית חדשה" של "ילדים ונוער בסיכון", ובכך מאדירים את אימפריית הרווחה. משתמשים בטרמינולוגיה מכובסת כמו "אם שאינה מתפקדת" ו- "נערה שמפגינה התנהגות מתירנית" ומטשטשים את המשמעות של עקירת ילדים ממשפחותיהם.
כמו כן יש שימוש בסטטיסטיקות 'מבהילות'. המספר של 350 אלף ילדים בסיכון, למשל, הוא מניפולציה מספרית המתייחסת לקבוצות שבהן ילדי חד הוריות ועוד, בקיצור – כל ילד שלישי בישראל.
כך מגוייסים גם סיפורים קורעי לב כדי לגייס את תמיכת הציבור במדיניות של הוצאת ילדים מביתם.
האמת מוכרת במחקר ובספרות העולמית כבר מימי צ'רלס דיקנס, בכל הקשור להשלכות של השהות במוסדות על ילדים, שברובם סובלים מהניתוק מהבית ומהסביבה שבה גדלו והם מרבים לברוח מהמוסדות שהשהות בהם נכפתה עליהם.
הציבור אינו מכיר את העובדות הקשות של מאבק חסר סיכוי של הורים דלי משאבים נגד הליכי הוצאת ילדיהם מול רשויות עתירות משאבים: את השימוש בתיאוריות, באידיאולוגיות ובאבחונים מדעיים לכאורה, דוגמת אידיאולוגיית "טובת הילד", "מבחני מסוגלות הורית", תיאוריות על "סימביוזה", "הסתה הורית" ועוד – כדי לייצר ביסוס "אוביקטיבי" ו"מוסרי" להשתלטות על ילדי הורים מקבוצות מוחלשות.
הספרות העולמית העוסקת בסוגיית "נוער בסיכון" מבהירה, כי מוסדות לילדים אינם פותרים כל בעיה חברתית של הילדים.
אדרבא, הם מייצרים תרבות של ילדי מוסדות, מי שגדלו בנפרד מאוכלוסיית הילדים הכללית, שהסטיגמה של שוליות ושונות דבקה בהם. ההתחברות אל הדומים להם, כמוקצים אף מעודדת את ההתנהגות העבריינית בתהליך של חיברות וכתגובה על הרחקתם ממשפחותיהם ומהחברה הרחבה.
המציאות במוסדות הרווחה רחוקה מעין הציבור ואין עליה ביקורת ציבורית של ממש. לפיכך, ילדים במוסדות חשופים לפגיעה לפעמים אף יותר מזאת שהם חווים (או לא חווים) בביתם.
על רקע זה ננטשה מדיניות ההשמה במוסדות במרבית מדינות המערב. מי יוצא נשכר מהוצאת הילדים מבתיהם? התשובה: המערכת המוסדית, מערך פקידי הסעד הגדל בהתמדה והפקידות של משרד הרווחה, החולשת על תקציבי עתק הולכים וגדלים.
 |
| המוסדות מרויחים הילדים מפסידים - פרופ. אסתר הרצוג - הארץ - 26.12.2014 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה