האמא נ' שבנה נחטף ע"י עובדות סוציאליות מרשויות הרווחה ומטפלות ויצו מספרת את סיפורה

אוקטובר 2012 - סיפורה של האמא נ' שבנה נחטף ע"י עובדות סוציאליות מרשויות הרווחה ומטפלות ויצו.

בתאריך 6.12.1968 נולד תינוק לבחורה צעירה בשם נ'. היא קראה לו ' ש' (שם המשפחה של האב היה ש'). נ' היתה בת 17. אב הילד התכחש להריון. משפחתה הפנתה לה עורף. לבד בעולם, היא ילדה את בנה בביה"ח הקרייה בת"א. לאחר שפנתה למשרד הרווחה בת"א בבקשת סיוע לשכ"ד, הופנתה לויצו י-ם. הילד גדל בויצו ירושלים ואמו לצדו. כשהיה בן כמעט ארבע שנים הוא נלקח לאימוץ סגור ללא הסכמתה ועקבותיו נעלמו. מאז ועד היום היא מחפשת אחריו. לאחר שנאמר לה שהוא נפטר, היא עזבה את הארץ, וכיום היא נשואה ומתגוררת בנורווגיה. 



תמליל של השיחה ברדיו (103 בתכנית של אבי כץ):
סיפורה של אם המחפשת שנים את בנה
שמעה וכתבה יהודית פלאות

"ורק לך אני מחכה ,בני היקר, לחבק אותך, שתביט לי בעיניים ושתדע,
כל חיי הוקדשו למענך.... אהבתי אותך כל כך,פרי בטני, אהובי. עיניים גדולות כשקד. ילד של אהבה.....
בני היקר. יום יום ,שעה שעה,השגחתי עליך, מהרגע הראשון שיצאת מבטני. חיבקתי אותך עד בלי די. מה שהיה חסר לי בילדותי. אהבה. דאגה. חיבוק. כל זאת
הבטחתי לך יקירי .לא היו אנשים בחיי. רק דודה ששלטה בי "תבואי , תעשי, תלכי . תעבדי. ."וכך.. בגיל צעיר למדי ברחתי ממנה. הכרתי בחור . ניסינו לחיות ביחד. לא צלחה דרכינו המשותפת..הריתי... סירב להכיר הוא באבהותו... ברח. יצא מחיי. והחלטתי להמשיך את ההריון על אף האזהרות מסובבי. לא רציתי הפלה. רציתי להמשיך את ההריון. להתחיל מסכת חיים של נתינה ואהבה לפרי בטני.
חברה טובה הסכימה לשכן אותי בביתה עד להולדת הילד. לאחר מכן , הייתי צריכה לעזוב. שמא בעל הבית לא ידע על תינוק בבית זה. התינוק נולד פג. לילה חורפי וגשום של דצמבר 1968. ואני. ילדה בת 17. יום אחד בילה בני החזק בפגיה, באינקובטור.
למחרת הלידה ניגשה אלי בחורה צעירה ושאלה,: " נ' ,מה את מתכוונת לעשות עם התינוק"? לא הסכמתי לדבר איתה ולענות ידעתי את דרכיה הנסתרות. הזהירו אותי מכך.
אני שומרת על הבן שלי, כבבת עיני. אני שומרת עליו שאף אחד לא ישים את ידו עליו.
הלכתי למשרדי בית החולים לקחת את תעודת הלידה שלו.. נברו ונברו וטענו שלא מצאו (מיכל: כיום יש לנ' עותק תעודת לידה רק עם שמה ותאריך לידה, ללא מין התינוק או שמו).
אני חייבת לעזוב את בית החולים. קיבלתי תיק ובו 2 בקבוקי חלב מזכוכית מלאים בחלב..אחד נשבר. עזבתי את בית החולים. בידי האחת תינוקי מחמדי ובידי השנייה התיק. אנה אלך?
התיישבתי על ספסל ...בכיתי... לא ידעתי מהו הצעד הבא שלי...לאן לפנות..
וכמו, מלאך משמים הגיע ידידי. משכבר הימים ראה את מצוקתי... הוציא את מפתחות ביתו "קחי. תהיי בביתי שבוע. קחי דמי כיס שיהיה לך...ומצאי לך מקום לך ולבנך.." שמחתי.
בתקופת השבוע הזה. הלכתי לרשויות וביקשתי עזרה,לשכירות הבית."אנחנו יכולים להכניס אותו לויצו עין כרם בירושלים". פחדתי. פחדתי לעשות את השינוי הזה, שייקחו את ילדי, מחמד לבי ולעולם לא אראנו..אני לא רוצה להיפרד ממנו. אני לא רוצה שיגדל בלי אמא ובלי אהבה. לבסוף, פסעתי עם תינוקי עם ילדי האהוב למוסד. מוסד ויצו בירושלים. נשארתי איתו עד הערב. עד הרגע שהלך לישון ואז,יצאתי את המוסד. הלכתי לישון על ספסל בקרן רחוב המוסד..וכך, עברו להם שנים ובני יקירי קרב לארבע שנות חייו..קראו לי שוב הרשויות "נ' עלייך לקחת את בנך עוד שבועיים. אם לא תקחי אותו,נאלץ לקחת אותו ממך." תנו לי זמן",ביקשתי."אלך לחפש דירה לבני ולי ואבוא לקחתו". .מצאתי דירה. לוויתי כסף מידיד. ונסעתי בשמחה לקחת את בני. הגעתי: שאלתי "איפה בני".? ..."אני רוצה את הילד שלי." הסתכלו המטפלות אחת על השנייה. ואחת מהן ענתה "בנך נלקח אתמול למשפחה" .השתוללתי .צעקתי. דפקתי בחוזקה על שולחן עד שנקעתי את ידי. התעלפתי. שפכו עלי מים והתעוררתי. "אני רוצה את הבן שלי. איפה הוא? מה עשיתם לו?" לחצה המטפלת על כפתור בשתי אצבעותיה ולפתע הגיעו 2 שוטרים . איימו עלי ואזקו אותי באזיקים..צעקתי... נחנקתי מגעגועים "אני רק רוצה את הבן שלי. הביאו לי אותו". "נחזיר לך את הילד רק אם תלכי לבית חולים שלושה ימים" בית חולים?-למה . אני הרי בריאה. אני רק רוצה את הילד שלי...הסכמתי..שהיתי בבית חולים שלושה ימים. "קיימתי את ההוראות שלכם. שכבתי כאן שלושה ימים עכשיו אני רוצה את הבן שלי." אמרו "אנחנו חושבים שאת צריכה להתחתן.". להתחתן? – מאיפה אתם רוצים שאמצא בעל"? (אם זה לא עצוב זה היה ממש מצחיק.)שאלתי בדקתי מי רוצה להתחתן. הסכים ידיד שראה את מצוקתי. נסענו לרבנות. התחתנו. "עכשיו אני רוצה את הילד שלי ומתחננת. בפני הרשויות , בפני המנהלת שהיום בת 90.
"לכו הביתה. נבוא לבקר אתכם"- אמרה. ואחרי שבוע אמרה "נ' נראה שאת צריכה לגור אצל חמתך ונחזיר לך את הילד.ה"חמה" הבינה והסכימה .ואז אמרו "אולי הדודה תסכים לקבל אותך בחזרה".ואני. מה אני רוצה? רק את הילד אמרתי..
"שלחתם אותי לבית חולים. שלחתם אותי להתחתן. שלחתם אותי לחמה ושלחתם אותי לדודה.. עוד לא נגמרו המקומות שאפשר לשלוח אותי?" די! ואני, רק רוצה את הילד שלי האהוב. לא חתונה לא חמה לא דודה רק ילד . את הילד שלי.מה עשיתם איתו? מה עשיתם לבן שלי?
הגעתי לבית המשפט..נכנסתי. קיוויתי ליושר להגינות. נכנס שופט,זקן, בא בימים ואמר שני משפטים :"נ', בנך נלקח לאימוץ לפי סעיפים...." אלו ואלו. ושוב התעלפתי....איך? איך לקחו ממני את הילד שלי, את בני מחמדי אהובי..איך??
הלכתי לדירה הקטנה ששכרתי עבורו ועבורי. הכנתי חבל תליה. התבודדתי לא דיברתי עם אף אחד. פניתי לעיתונות. באה אחת הזמרות עם צוות טלוויזיה. 3 ימים צילמו...- לא הוציאו לתקשורת. העיתונות- לא פרסמה. הלכתי גן אחרי גן. מקום אחר מקום, למצוא את בני מחמדי.
עובדות הרווחה הודיעו לסבתי, לפתע, שהוא לא בחיים...
ובמסגרת חיפושי עשרות השנים, הודיעו לי ב- 8 בנובמבר 2011 מהרשויות, שבני בישראל והוא בסדר...
ומה אני בסך הכל רוצה היום? לחבק אותו. להגיד לו שכל-כך אהבתי אותו. שכ"כ חיבקתי אותו כל רגע ורגע..שהוא חי איתי כל הזמן ואפילו לא הסכמתי ללדת ילדים נוספים אחרי פצע פתוח ועמוק. געגועי קורעים את נשמתי. עד עצם היום הזה שסועה נשמתי. ".מחכה כל יום לרגע בו אוכל לחבק אותך. להסתכל לך בעיני השקד ולומר אני אוהבת אותך. את חיי אלו הקדשתי, למצוא אותך. הקדשתי ליום גדול של פגישה אהבה וחיבוק..."
אמא = א - של אהבה. מ - של מליאות ושוב א -אהבה....

הכותבת , נ' החיה באירופה הצפונית הקרה ומחכה בכיליון עיניים שבנה יקירה אהובה יחפש ויגיד.. " אמא סלחתי. הבנתי .... והנה אני כאן.."


קישורים:

תוויות: , , , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)