תאוות הבצע של עמותת ש.פ.ר וכוח השררה של פקידות הסעד בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער הביא לתלישת ילדה בת 17 מבית חם ואוהב למוסד פסיכיאטרי איתנים מנוכר ומתעלל
המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007
כל חייה היא גידלה לבדה את בתה הסובלת מפיגור שכלי, עד שהמדינה החליטה שהיא אמא לא מספיק טובה ושלחה את הילדה ל"איתנים", מוסד ממשלתי לחולי נפש. רק לאחר שהתפוצצה פרשת ההתעללות במוסד, התברר לאם שדווקא שם, על פי החשד הוכתה הבת והושפלה. עכשיו היא נאבקת בבית המשפט על זכותה לגדל אותה. "אף אחד חוץ ממני לא באמת אוהב את הילדה הזו. היא זקוקה לאמא שלה".
השופט לא השתכנע, ובאפריל 2005 פסק לרעת ש'. אלא שבכך לא תמו ייסוריה. בעודה מתכננת מאבק נוסף גילתה ש' לזוועתה, כי בתה היא אחת מקבוצת חוסים מפגרים ואוטיסטים שנפלו קורבן להתעללות בבית החולים איתנים. הפרשה נחשפה על ידי סטודנטים שהתמחו במקום. על פי כתב האישום החמור, שהוגש בפברואר 2006, במשך שלוש שנים, בין 2001 ל- 2004, עברו כעשרה מטופלים התעללות מצד אנשי צוות בכירים, ביניהם מנהל בית החולים, מנהל מחלקת האוטיסטים, האחות הראשית במחלקה ואנשי כוח עזר.
על פי כתב האישום אסרה האחות הראשית לעזור לחוסים שהתקשו ללכת, גרמה לנפילתם שוב ושוב עד כדי גרימת נזק גופני חמור ובלתי הפיך, אילצה חולים לאכול את קיאם והשתמשה בעונשים קשים כמו קשירה וכליאה.
פ' נאלצה, על פי כתב האישום לשהות זמן רב מתחת לספסל ואולצה לאכול מהרצפה. ובמקרה אחר הוכתה בראש ובצווארה.
בחודש האחרון נפתח משפטם של האנשמים שהודחו מתפקידים, ופ' הופיעה כאחת מעדות התביעה.
בעקבות החשיפה התחזקה דעתה של האם כי היא חייבת להשיב אליה את בתה. באמצעות עו"ד טל לביא טענה בבית המשפט שעקב שינוי נסיבות וחשיפת פרשת ההתעללות באיתנים, בתה צריכה לחזור אליה.
טענתה של האם נדחתה, ובימים אלה מגיש עו"ד לביא ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
"אני מאמין שנוצר שינוי נסיבות מהותי, צריך לתת לאמא הזו את בתה", הוא אומר. "מאבקה המחודש של האם לקבל בחזרה את האפוטרופוסות של בתה היחידה, שעברה בחסות המדינה התעללןות קשה, הוא המעשה היחיד העומד בפניה".
חיים קשים יש לה ל-ש'. בדירתה המצוחצחת באחת משכונות העוני במרכז, דירה השייכת לעמידר, אין כלל רהיטים. פ' שברה את כל חפצי הבית באחד מהתקפי הזעם שלה לפני שאושפזה בבית החולים.
כבר שנים ישנה ש' על מזרן, הנמצא באמצע מה שאמור היה להיות הסלון, ומעבירה את הזמן בבהייה בתמונות המשפחתיות שלה ושל הבית מימים טובים יותר.
הנה פ' כתינוקות. הנה פ' בת ארבע בתחפושת פורים, ראשה עטור תלתלים בתסרוקת בקבוקים.
הנה פ' ואמא מחובקות בצילום סטודיו מאושר. הנה פ' ביום הולדתה השישי, השביעי, ה- 17.
הנה השולחן העמוס כל טוב שהכינה אמא לאורחים, חוסים שאושפזו לצידה בבתי חולים לחולי נפש.
ש' אומרת, שאם הייתה צריכה לבחור את הרגע שבו נהרסו חייה הרי שזה הרגע שבו הכירה ת מ', עבריין שכונתי, שחיזר אחריה במשך שנים.
"ידעתי שהוא בעולם הפשע ולא רציתי להתחתן איתו", מספרת ש'.
"אני הייתי ילדה טובה, אבל הוא נדבק אליי. שבעה חודשים יצאנו, ואז גיליתי שאני בהריון. רציתי לעשות הפלה, אבל הוא לא נתן לי. התחתנתי כי ההורים שלי לא רצו להתווכח איתו. אחרי ארבעה חודשים הגיעו אלי שוטרים, דפקו בדלת ואמרו לי: 'הבעל שלך עצור על שוד. הוא הולך לשבת 14 שנה בכלא'. נכנסתי ללחץ, נפלתי על הרצפה. מיד נכנסתי לשמירת הריון, ובחודש השביעי ילדתי".
אחרי חמש שנות נישואים הם התגרשו. "הוא היה בא אלי, מבקש ממני שאמכור לו סמים בבית, ואני בכלל לא אישה כזאת", מספרת ש'. "הגענו להסכם. לא ביקשתי ממני כלום, רק שקט".
כשהייתה בת ארבעה אובחנה פ' כסובלת מפיגור קל. בגיל 8, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, עברה עם אמה מבית הסבא והסבתא למאהל מחוסרי הדיור וממנו לקרוואן.
"כל בוקר היא נסעה במונית לבית ספר מיוחד", מספרת ש'. "היא תיפקדה אז, לא כמו היום שהיא על כדורים ומסטולית כמו נרקומנית. היינו מבלות בקניון או בגינה. אף פעם לא הזדקקתי לעובדות רווחה. מעולם לא אמרתי 'חסר לי'".
את אביה נהגה פ' לפגוש אחת לחודש, כשיצא לחופשות מהכלא. מדי פעם יצאה איתו לטיולים.
"יום אחד, כשפ' הייתה בת עשר, ישבנו בקניון", משחזרת ש'. "שתיתי קפה והיא אכלה גלידה, ואז פתאום היא באה, סוחבת אותי לדוכן של קלטות פורנו, ואומרת: 'רואה אמא, ככה זה היה לי פעם'. הלב נעמד לי במקום. מהר מהר חשבתי: מה, בבית הספר? עם המדריך? עם המנהל? בסוף, כשהצלחתי לדבר, שאלתי אותה: 'עם מי?' היא אמרה שעם אבא שלה. היה לי צמרמורות בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שחרב עלי העולם. בסוף הלכתי איתה למשטרה. היא סיפרה דברים, ואני התחרפנתי".
האב, שהשתחרר בינתיים מהכלא, שהה באותה תקופה בחו"ל. כשחזר לארץ, מספרת ש', התייצב בקרוואן שלהן. "פ' ראתה אותו, צעקה: אממממא! וברחה", מספרת ש'.
"אני אמרתי לו: 'עזוב את הילדה, אני לא רוצה לדבר איתך. אתה סוטה, ואני אכניס אותך לכלא'. בתגובה הוא נתן לי בעיטה בבטן ושבר לי את הצלעות".
סמוך ליום הולדתה ה- 13 עברו האם והבת לדירת עמידר. התנהגותה של הילדה החמירה. "הילדה השתנתה", מספרת ש'. "היא קיבלה התקפים פסיכוטיים וזרקה הכל, כולל הטלוויזיה, למטה. היא גם תקפה אותי. בסוף לקחתי אותה לאברבנאל ואישפזתי אותה מרצוני".
במשך ארבעה חודשים היתה פ' מאושפזת באברבנאל. "היא לא תיפקדה. הייתי הולכת בבוקר, מקלחת אותה, יושבת לצידה. איבדתי את החיים שלי, את הכל. לא ראיתי אף אחד ממטר. כל מה שעניין אותי זו רק הבת שלי".
לטענת האם, האב המשיך לבקר את הילדה, בהתחלה בבית החולים ולאחר שהשתחררה בבית הספר המיוחד שבו למדה, ובעקבות ביקוריו חלה הידרדרות במצבה של הילדה. פ' אושפזה שוב. ש' לא ידעה, שבינתיים התלונן האב בפני פקידות הרווחה על הטיפול שהיא מעניקה לבתם.
"בנובמבר 2000 עשיתי לה יום הולדת 17 באברבנאל", משחזרת ש'. "הזמנתי לה את העוגה הכי גדולה מהקונדיטוריה. היא היתה כמו נסיכה, עם פן ובגדים חדשים. למחרת התקשרתי לבית החולים, ואמרו לי: 'שתי פקידות סעד לקחו אותה לירושלים'. התחלתי לצעוק: 'למה לא אמרתם לי? איפה היא?' בסוף מישהו אמר לי שהיא נמצאת באיתנים. הרגליים התחילו לרעוד לי. לא עיכלתי, לא הבנתי. מה זה, זו הילדה שלי, בשיניים נלחמתי לגדל אותה, ובשנייה אחת לוקחים אותה ממני?
אמרתי לשופט שאני לא מבינה. אני אמא למופת, אני לא משוגעת, אני לא נרקומנית, לא הולכת עם עבריינים. על מה לקחו לי אותה? טיפלתי בה לבד, גידלתי אותה לבד, ויום בהיר אחד היא לא אצלי. נכון ששמתי אותה באברבנאל, אבל לא עזבתי אותה. ואז התברר לי שבעלי לשעבר דיבר נגדי בבית החולים. גם למשפט הוא היה מגיע, ובכל דיון מעיד נגדי כמה אני אמא גרועה".
ש' הפסידה את בתה. חצי שנה לאחר המשפט נהרג בעלה לשעבר, שעבד כגובה חובות, ממטען חבלה שהכינו לו. בינתיים נחשפה בתקשורת פרשת ההתעללות באיתנים. "קראתי והזדעזעתי", מספרת ש'. "תמיד ידעתי שהיה שם בלאגן והתעללות, ובגלל זה כל הזמן נלחמתי להוציא אותה משם, אבל אבא שלה לא נתן שיוציאו אותה". עכשיו, לאחר שהאב הסתלק מחייהן, חולמת האם על היום בו תצליח להחזיר אליה את בתה. "אני מתכננת לפצות אותה על הכל", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני אשלח אותה למסגרת, שתלמד. אני רוצה להחזיר לה את שמחת החיים שהפסידה, שיהיה לה טוב. לא מגיע לה?"
בתגובה לטענותיה של האם על הדרך שבה הוצאה בתה מחזקתה ועל התנאים שבהם היא מוחזקת היום, נמסר בתגובה ממשרד הבריאות: "מפאת החיסיון הרפואי לא ניתן למסור למידע פרטני לגבי המקרה. הליך בקשה למינוי אפוטרופוס הוא באחריות פקיד הסעד, וההחלטה למינוי אפוטרופוס נעשית על ידי בית המשפט.
ההליכים המשפטיים בעניינם של מספר מעובדי בית החולים איתנים עדיין נמשכים. כל העובדים נגדם הוגשו כתבי אישום אינם עובדים יותר במקום, או שהועברו ליחידות אחרות.
משרד הבריאות ממשיך בבחינת הצרכים של כל המטופלים במקום ומציאת פתרונות חלופיים, כאשר אלו נדרשים.
צוות בית החולים דואג למטופל הן בעת היותו בבית החולים והן בעת יציאתו לחופשה, כולל לבוש הולם. אין במחלקת ההמשך באיתנים חדר המוגדר צינוק. לעתים, כדי להרגיע חולה, הוא מוכנס לחדר מבודד לרגיעה תחת השגחת איש צוות. שימוש בחדר זה מהווה אלטרנטיבה לטיפול תרופתי".
ממשרד הרווחה נמסר: "בקשותיה של ש' נדונו כמה פעם בבית המשפט ונדחו.
עורך דינה של האם מסר בתגובה: "לנו יש חוות דעת נגדיות, המראות שהקשר בין הבת לאם לא רק חשוב, אלא גם הכרחי, ונציג אותן בבית המשפט".
המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007
 |
| המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007 |
כל חייה היא גידלה לבדה את בתה הסובלת מפיגור שכלי, עד שהמדינה החליטה שהיא אמא לא מספיק טובה ושלחה את הילדה ל"איתנים", מוסד ממשלתי לחולי נפש. רק לאחר שהתפוצצה פרשת ההתעללות במוסד, התברר לאם שדווקא שם, על פי החשד הוכתה הבת והושפלה. עכשיו היא נאבקת בבית המשפט על זכותה לגדל אותה. "אף אחד חוץ ממני לא באמת אוהב את הילדה הזו. היא זקוקה לאמא שלה".
בביתה במרכז הארץ ישבה ש' וחלמה על הרגע שבו תפגוש את בתה, פ', המאושפזת בבית החולים לחולי נפש "איתנים". היא כבר תיכננה איך תכין לבתה את האוכל שהיא הכי אוהבת – צ'יפס והמבורגר, ואיך ייצאו יחד לשוטט ברחובות העיר. אלא שהמפגש היה מעט שונה מהציפיות.
"הביאו לי אותה עם נעליים קרועות, בגדים קרועים, עם תחתונים של סבתא ובלי חזייה", מספרת ש'. "שאלתי את האחות האחראית: 'איפה החזייה של הילדה? למה היא מסתובבת ככה?' התביישתי ללכת איתהברחוב. בסוף הלכתי וקניתי לה הכל חדש. בלילה, כשהיא ישנה איתי, חיבקתי אותה, נישקתי אותה, והיא ביקשה: 'אמא, תוציאי אותי מאיתנים. יש לי מחנק, נמאס לי'. ביום שהיא חזרה לבית החולים, לא יכולתי לחזור הביתה. הסתובבתי בין חברות.
מאז אני לא ישנה בלילות. גם אני מרגישה מחנק. הראש שלי רק עליה. אתמול היא התקשרה ואמרה ששמו אותה בצינוק, כי השותפה שלה לחדר משכה לה בשערות. כשהיא סיפרה לי, שמעתי מישהו לידה אומר לה: 'שקט, אל תספרי הכל לאמא'".
זה שש שנים שהמפגשים בין ש' לבתה היחידה פ' בת ה-23, הלוקה בפיגור שכלי, נתונים לחסדיה של המדינה, או יותר נכון – לחסדיהן של עובודת רווחה ועמותת ש.פ.ר, המייצגת את משרד האפוטרופוס הכללי.
פ' הוצאה מחזקת אמה יום למחרת יום הולדתה ה-17.
לדברי אנשי המקצוע, סובלת פ' מאוטיזם ולא מפיגור קל בלבד, כפי שטוענת אמה, ולאור המצב אין לש' מסוגלות הורית לגדל ילדה כזו.
ש' אינה מסכימה עם הקביעה, ומאז 2001 היא מנהלת מאבק משפטי להחזרת החזקה על בתה.
"שאלתי את השופט מה הסיבה שלקחו ממני את הילדה. הילדה הזו זקוקה לאמא שלה, לא לאפוטרופוסות שלא מכירה אותה.אף אחד לא באמת אוהב את הילדה הזו – לא הרווחה, לא בית החולים. רק אני".
ארוחה מתחת לספסל
השופט לא השתכנע, ובאפריל 2005 פסק לרעת ש'. אלא שבכך לא תמו ייסוריה. בעודה מתכננת מאבק נוסף גילתה ש' לזוועתה, כי בתה היא אחת מקבוצת חוסים מפגרים ואוטיסטים שנפלו קורבן להתעללות בבית החולים איתנים. הפרשה נחשפה על ידי סטודנטים שהתמחו במקום. על פי כתב האישום החמור, שהוגש בפברואר 2006, במשך שלוש שנים, בין 2001 ל- 2004, עברו כעשרה מטופלים התעללות מצד אנשי צוות בכירים, ביניהם מנהל בית החולים, מנהל מחלקת האוטיסטים, האחות הראשית במחלקה ואנשי כוח עזר.
על פי כתב האישום אסרה האחות הראשית לעזור לחוסים שהתקשו ללכת, גרמה לנפילתם שוב ושוב עד כדי גרימת נזק גופני חמור ובלתי הפיך, אילצה חולים לאכול את קיאם והשתמשה בעונשים קשים כמו קשירה וכליאה.
פ' נאלצה, על פי כתב האישום לשהות זמן רב מתחת לספסל ואולצה לאכול מהרצפה. ובמקרה אחר הוכתה בראש ובצווארה.
בחודש האחרון נפתח משפטם של האנשמים שהודחו מתפקידים, ופ' הופיעה כאחת מעדות התביעה.
בעקבות החשיפה התחזקה דעתה של האם כי היא חייבת להשיב אליה את בתה. באמצעות עו"ד טל לביא טענה בבית המשפט שעקב שינוי נסיבות וחשיפת פרשת ההתעללות באיתנים, בתה צריכה לחזור אליה.
"המדינה נכשלה בשמירה על הבית שלי", זועמת ש'."אני אמרתי לשופט שאני מפחדת שיתעללו בילדה, אמרתי שיהרסו אותה באיתנים, והנה זה קרה.התעללו בה, היא אכלה מהרצפה, הוכתה באכזריות, והמדינה עוד מתווכחת איתי על חוסר מסוגלות הורית?"
טענתה של האם נדחתה, ובימים אלה מגיש עו"ד לביא ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
"אני מאמין שנוצר שינוי נסיבות מהותי, צריך לתת לאמא הזו את בתה", הוא אומר. "מאבקה המחודש של האם לקבל בחזרה את האפוטרופוסות של בתה היחידה, שעברה בחסות המדינה התעללןות קשה, הוא המעשה היחיד העומד בפניה".
חיים קשים יש לה ל-ש'. בדירתה המצוחצחת באחת משכונות העוני במרכז, דירה השייכת לעמידר, אין כלל רהיטים. פ' שברה את כל חפצי הבית באחד מהתקפי הזעם שלה לפני שאושפזה בבית החולים.
כבר שנים ישנה ש' על מזרן, הנמצא באמצע מה שאמור היה להיות הסלון, ומעבירה את הזמן בבהייה בתמונות המשפחתיות שלה ושל הבית מימים טובים יותר.
הנה פ' כתינוקות. הנה פ' בת ארבע בתחפושת פורים, ראשה עטור תלתלים בתסרוקת בקבוקים.
הנה פ' ואמא מחובקות בצילום סטודיו מאושר. הנה פ' ביום הולדתה השישי, השביעי, ה- 17.
הנה השולחן העמוס כל טוב שהכינה אמא לאורחים, חוסים שאושפזו לצידה בבתי חולים לחולי נפש.
ש' אומרת, שאם הייתה צריכה לבחור את הרגע שבו נהרסו חייה הרי שזה הרגע שבו הכירה ת מ', עבריין שכונתי, שחיזר אחריה במשך שנים.
"ידעתי שהוא בעולם הפשע ולא רציתי להתחתן איתו", מספרת ש'.
"אני הייתי ילדה טובה, אבל הוא נדבק אליי. שבעה חודשים יצאנו, ואז גיליתי שאני בהריון. רציתי לעשות הפלה, אבל הוא לא נתן לי. התחתנתי כי ההורים שלי לא רצו להתווכח איתו. אחרי ארבעה חודשים הגיעו אלי שוטרים, דפקו בדלת ואמרו לי: 'הבעל שלך עצור על שוד. הוא הולך לשבת 14 שנה בכלא'. נכנסתי ללחץ, נפלתי על הרצפה. מיד נכנסתי לשמירת הריון, ובחודש השביעי ילדתי".
אחרי חמש שנות נישואים הם התגרשו. "הוא היה בא אלי, מבקש ממני שאמכור לו סמים בבית, ואני בכלל לא אישה כזאת", מספרת ש'. "הגענו להסכם. לא ביקשתי ממני כלום, רק שקט".
כשהייתה בת ארבעה אובחנה פ' כסובלת מפיגור קל. בגיל 8, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, עברה עם אמה מבית הסבא והסבתא למאהל מחוסרי הדיור וממנו לקרוואן.
"כל בוקר היא נסעה במונית לבית ספר מיוחד", מספרת ש'. "היא תיפקדה אז, לא כמו היום שהיא על כדורים ומסטולית כמו נרקומנית. היינו מבלות בקניון או בגינה. אף פעם לא הזדקקתי לעובדות רווחה. מעולם לא אמרתי 'חסר לי'".
את אביה נהגה פ' לפגוש אחת לחודש, כשיצא לחופשות מהכלא. מדי פעם יצאה איתו לטיולים.
"יום אחד, כשפ' הייתה בת עשר, ישבנו בקניון", משחזרת ש'. "שתיתי קפה והיא אכלה גלידה, ואז פתאום היא באה, סוחבת אותי לדוכן של קלטות פורנו, ואומרת: 'רואה אמא, ככה זה היה לי פעם'. הלב נעמד לי במקום. מהר מהר חשבתי: מה, בבית הספר? עם המדריך? עם המנהל? בסוף, כשהצלחתי לדבר, שאלתי אותה: 'עם מי?' היא אמרה שעם אבא שלה. היה לי צמרמורות בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שחרב עלי העולם. בסוף הלכתי איתה למשטרה. היא סיפרה דברים, ואני התחרפנתי".
האב, שהשתחרר בינתיים מהכלא, שהה באותה תקופה בחו"ל. כשחזר לארץ, מספרת ש', התייצב בקרוואן שלהן. "פ' ראתה אותו, צעקה: אממממא! וברחה", מספרת ש'.
"אני אמרתי לו: 'עזוב את הילדה, אני לא רוצה לדבר איתך. אתה סוטה, ואני אכניס אותך לכלא'. בתגובה הוא נתן לי בעיטה בבטן ושבר לי את הצלעות".
חלומות על עתיד
סמוך ליום הולדתה ה- 13 עברו האם והבת לדירת עמידר. התנהגותה של הילדה החמירה. "הילדה השתנתה", מספרת ש'. "היא קיבלה התקפים פסיכוטיים וזרקה הכל, כולל הטלוויזיה, למטה. היא גם תקפה אותי. בסוף לקחתי אותה לאברבנאל ואישפזתי אותה מרצוני".
במשך ארבעה חודשים היתה פ' מאושפזת באברבנאל. "היא לא תיפקדה. הייתי הולכת בבוקר, מקלחת אותה, יושבת לצידה. איבדתי את החיים שלי, את הכל. לא ראיתי אף אחד ממטר. כל מה שעניין אותי זו רק הבת שלי".
לטענת האם, האב המשיך לבקר את הילדה, בהתחלה בבית החולים ולאחר שהשתחררה בבית הספר המיוחד שבו למדה, ובעקבות ביקוריו חלה הידרדרות במצבה של הילדה. פ' אושפזה שוב. ש' לא ידעה, שבינתיים התלונן האב בפני פקידות הרווחה על הטיפול שהיא מעניקה לבתם.
"בנובמבר 2000 עשיתי לה יום הולדת 17 באברבנאל", משחזרת ש'. "הזמנתי לה את העוגה הכי גדולה מהקונדיטוריה. היא היתה כמו נסיכה, עם פן ובגדים חדשים. למחרת התקשרתי לבית החולים, ואמרו לי: 'שתי פקידות סעד לקחו אותה לירושלים'. התחלתי לצעוק: 'למה לא אמרתם לי? איפה היא?' בסוף מישהו אמר לי שהיא נמצאת באיתנים. הרגליים התחילו לרעוד לי. לא עיכלתי, לא הבנתי. מה זה, זו הילדה שלי, בשיניים נלחמתי לגדל אותה, ובשנייה אחת לוקחים אותה ממני?
אמרתי לשופט שאני לא מבינה. אני אמא למופת, אני לא משוגעת, אני לא נרקומנית, לא הולכת עם עבריינים. על מה לקחו לי אותה? טיפלתי בה לבד, גידלתי אותה לבד, ויום בהיר אחד היא לא אצלי. נכון ששמתי אותה באברבנאל, אבל לא עזבתי אותה. ואז התברר לי שבעלי לשעבר דיבר נגדי בבית החולים. גם למשפט הוא היה מגיע, ובכל דיון מעיד נגדי כמה אני אמא גרועה".
ש' הפסידה את בתה. חצי שנה לאחר המשפט נהרג בעלה לשעבר, שעבד כגובה חובות, ממטען חבלה שהכינו לו. בינתיים נחשפה בתקשורת פרשת ההתעללות באיתנים. "קראתי והזדעזעתי", מספרת ש'. "תמיד ידעתי שהיה שם בלאגן והתעללות, ובגלל זה כל הזמן נלחמתי להוציא אותה משם, אבל אבא שלה לא נתן שיוציאו אותה". עכשיו, לאחר שהאב הסתלק מחייהן, חולמת האם על היום בו תצליח להחזיר אליה את בתה. "אני מתכננת לפצות אותה על הכל", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני אשלח אותה למסגרת, שתלמד. אני רוצה להחזיר לה את שמחת החיים שהפסידה, שיהיה לה טוב. לא מגיע לה?"
בית המשפט יכריע
בתגובה לטענותיה של האם על הדרך שבה הוצאה בתה מחזקתה ועל התנאים שבהם היא מוחזקת היום, נמסר בתגובה ממשרד הבריאות: "מפאת החיסיון הרפואי לא ניתן למסור למידע פרטני לגבי המקרה. הליך בקשה למינוי אפוטרופוס הוא באחריות פקיד הסעד, וההחלטה למינוי אפוטרופוס נעשית על ידי בית המשפט.
ההליכים המשפטיים בעניינם של מספר מעובדי בית החולים איתנים עדיין נמשכים. כל העובדים נגדם הוגשו כתבי אישום אינם עובדים יותר במקום, או שהועברו ליחידות אחרות.
משרד הבריאות ממשיך בבחינת הצרכים של כל המטופלים במקום ומציאת פתרונות חלופיים, כאשר אלו נדרשים.
צוות בית החולים דואג למטופל הן בעת היותו בבית החולים והן בעת יציאתו לחופשה, כולל לבוש הולם. אין במחלקת ההמשך באיתנים חדר המוגדר צינוק. לעתים, כדי להרגיע חולה, הוא מוכנס לחדר מבודד לרגיעה תחת השגחת איש צוות. שימוש בחדר זה מהווה אלטרנטיבה לטיפול תרופתי".
ממשרד הרווחה נמסר: "בקשותיה של ש' נדונו כמה פעם בבית המשפט ונדחו.
עורך דינה של האם מסר בתגובה: "לנו יש חוות דעת נגדיות, המראות שהקשר בין הבת לאם לא רק חשוב, אלא גם הכרחי, ונציג אותן בבית המשפט".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה