קרוביהם של המטופלים בבית החולים איתנים עוד לא התאוששו מהתעללות מצד המטפלים במחלקת "המשך". ועדת בדיקה הגישה דוח, המשטרה עדיין חוקרת, ובינתיים הוחלף רוב הצוות במחלקה.
חמישה חודשים עברו מאז התפוצצה פרשת החשדות בהתעללות מחלקת "המשך", בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים, וחנה ברגמן, שבנה היה מאושפז במחלקה מתקשה להתאושש. את הרגע שבו שמעה על החשדות היא לא תשכח. בעלה התקשר למקום עבודתה ושאל אם שמעה מ"איתנים". היא שאלה מה קרה, הוא סיפר ששמע בחדשות על חשד להתעללות בחוסים. היא הרגישה מחנק. הסיוט שלה, כאם שהכניסה כמעט בעל כורחה את בנה בן ה- 16 למחלקה הסגורה, התממש. הפחדים הנוראים מכל, שהחרידו את לילותיה, התאמתו בין רגע, אף כי עוד לא ידעה אם יש ממש בחשדות, ואם בנה היה אחד הקורבנות.
דקות ספורות לאחר מכן נסעה עם בעלה לירושלים. הדם הלם ברקותיה בחוזקה. "אני לא יודעת איך עשינו את הקילומטרים לשם, היא אומרת. עזבתי את העבודה ונסעו לשם. כשנכנסו למחלקה הסבירו לנו שלא צריך למהר ודברים כבר השתנו. הטירוף אחז בנו ופשוט לקחנו משם את הילד. שבת לפני, כשהחזרנו אותו לשם לאחר סופשבוע בבית, הוא הרטיב בכניסה למחלקה. זה היה סימן לא טוב. אמרתי לבעלי, שצריך לעשות עם הצוות שיחה קשה, משהו לא בסדר. אחרי כמה ימים הפרשה התפוצצה.
 |
| משמאל: הציור שציירה כרמלה מנדלבאום אחרי שהנה אושפז ב"איתנים" ולא הותר לה לפגוש אותו עד שיתרגל למקום - צילום איציק בן מלכי |
תלונת הסטודנט לרפואה
במרס 2004 פנה סטודנט לרפואה אל פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה האתית בהסתדרות הרפואית. הסטודנט שעבד ככוח עזר במחלקת "המשך" באיתנים, סיפר לרכס על מסכת התעללות פיסית ונפשית של כמה מאנשי הצוות בחוסים. רכס הזדעזע וביקש מהסטודנט להעלות על הכתב את מה שראה ושמע. לאחר שקרא את הדברים ביקש לפגוש את המתלונן שוב. לפגישה במשרדו בא הסטודנט עם עוד שלושה מאנשי הצוות, שגם הם ביקשו להתלונן על מה שלטענתם נעשה במחלקה. בנוכחותם התקשר רכס אל הפסיכיאטר המחוזי וביקש ממנו לטפל בתלונות במלוא החומרה.
מהרגע ההוא, כדור השלג החל להתגלגל. באפריל הקים ד"ר יעקב מרגולין, מנהל בית החולים הממשלתי איתנים וכפר שאול, ועדת בדיקה בראשות ד"ר אלי דנילוביץ, סגן הפסיכיאטר המחוזי. דוח הוועדה, כולל המלצות, הועבר בסוף יוני אל ד"ר מרגולין שהעבירו אל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' אבי ישראלי. ב- 4 ביולי 2004 הורה שר הבריאות דאז דני נווה, לסגור את המחלקה בעקבות מסקנותיה של הוועדה.
הדוח מצייר תמונה של התעללות אכזרית בחוסים חסרי ישע ומערכת יחסים בלתי תקינה בין מנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות הראשית במחלקה דנה בן מאיר. התוצאה, על פי הדוח, היתה שהאחות בן מאיר "ניהל" את המחלקה ללא רשות וללא סמכות.
להנהלת בית החולים, כך מתברר, היה ידוע על המתיחות במחלקה בין המנהל לאחות האחראית. כמו כן היה ידוע לה שהמחלקה סובלת ממצוקות כוח אדם ושמצבה הפיסי בלתי נסבל. מכתבי תלונה של עובדים מעידים כי "נעשו פניות באופנים ובמועדים שונים להנהלת הסיעוד ללא שנעשה בירור מעמיק על מהות התלונות והשלכותיהן". בכל מכתבי התלונה מפורטות טענות העובדים על הפעלת אלימות נגד מטופלים: מעקמים ידיים, דוחפים, מפילים, סוטרים. במקצת התלונות יש עדות כי בשיחות פרטיות עם העובדים נתנה בן מאיר אישור לשימוש באלימות.
בדוח הוועדה מוזכרים שמונה מטופלים שעל פי הממצאים נפלו קורבן להתעללות פיסית ונפשית.
לדוגמא: י', המאושפז במחלקה עשרים שנה. על פי הדוח, נאסר עליו לדבר הן עם אנשי הצוות והן עם המטופלים האחרים. אם דיבר באמבטיה והתלונן על מים קרים מדי או חמים מדי, נשלח עירום לחדרו.
על י' גם נאסר להתנדנד בישיבה. על פי הדוח, האחות האחראית נימקה זאת בכך שתנועת הנדנוד עלולה להביאו לידי התפרצות. כדי להפסיק את הנדנוד הניחו על גבו כוס, לפעמים ריקה לפעמים מלאה מים. כשהתנדנד נשפכו עליו המים והוא הושאר רטוב.
י' גם הוכרח לאכול כל מה שבצלחתו. כשהקיא או פלט, אולץ לאכול את מה שהקיא.
הוא אף הולבש בחזיית נשים וכונה בשם "איריס". המטפל שעשה זאת נהג להפחיד את י' בסירוס. מיד לאחר הקמת הוועדה הועבר י' למקום שיקומי אחר, מחוץ לבית החולים.
במקרה אחר נטען כי היכו באכזריות חוסה הסובל מחוסר יציבות בהליכתו. על פי התלונות, אף שד"ר מאיר נתן הסבר רפואי למצבו, טענה האחות בן מאיר כי אין לו בעיה רפואית והצוות קיבל הוראה להכריח את החוסה ללכת. על פי העדויות, בעת שהיה שרוע על הרצפה, אנשי הצוות בעטו בו, עיקמו את רגליו וסטרו לו כדי שיקום. החוסה הועבר לבסוף למחלקה אחרת כשהוא מוסע על כסא גלגלים.
לאחר שהוועדה העבירה את הדוח הוקם במשטרה צוות מיוחד לחקירת הפרשה. באוגוסט העבירה המשטרה את ממצאי החקירה לפרקליטות, ובהם התייחסות למעשיהם או לאחריותם של האחות האחראית, מנהל המחלקה, מנהל בית החולים ועוד ארבעה עובדים סיעודיים. הפרקליטות החזירה לאחרונה את התיק למשטרה עם בקשה להשלמות.
עם פתיחת החקירה המשטרתית החליט מנהל איתנים, ד"ר יעקב מרגולין, שכיהן בעבר כפסיכיאטר מחוז תל אביב, להשעות את עצמו עד סיום החקירה. בתחילת נובמבר שלחה נציבות שירות המדינה מכתבי השעיה חריפים בניסוחם למנהל המחלקה, ד"ר דניאל מאיר, לאחות האחראית דנה בן מאיר ולאחד מאנשי הצוות הזוטרים, שמכחיש בתוקף את כל הטענות נגדו.
מאחורי דלת סגורה
בנה של חנה ברגמן אינו מופיע ברשימת החוסים שעל פי החשדות נפלו קורבן להתעללות. בכל זאת, התחושה שבנה היה שמונה חודשים במקום שבו נעשו לכאורה דברים כה איומים אינה מרפה ממנה. זו היתה לה הפעם הראשונה שנפרדה מבנה לתקופה ממושכת, הוא נכנס לאשפוז במחלקת "המשך" לצורך איזון תרופתי. הוא נער יפה תואר, רחב כתפיים, שערו הסתור בצבע שחור פחם ויש לו עיניים גדולות ושקדיות. חיצונית הוא נראה ככל נער בן גילו, אבל הוא לא מדבר ולא סובל מגע. כשהיה בן שנתיים וחצי לקחו אותו הוריו לאבחון, מאחר שלא דיבר וכל שינוי, כמו יציאה לגינה, נגיעה בחול, במים, גרר בכי עז. הוא אובחן כבעל קווים אוטיסטיים. היום הוא מוגדר אוטיסט ומפגר.
במשך 15 שנה חי בבית. חנה ומשה ברגמן, למרות הקשיים (יש להם עוד שני ילדים), עשו הכל כדי שיישאר לצדם. הוא למד בבית ספר "רעות" בבת-ים, המיועד לילדים אוטיסטים, ובכל יום חזר הביתה. בגיל ההתבגרות החלו בעיות התנהגויות קשות, ככל הנראה תוצאה של השילוב בין התרופות שקיבל להורמונים המשתוללים בגופו. "לצערי, הוא הוצא מבית הספר", מספרת אמו. "מתוך מחשבה שייצא לאיזון תרופתי לכמה חודשים ויחזור. גיל ההתבגרות אצל ילדים כאלו מועד לפורענות. לקחתי אותו לשלוותה לאיזון תרופתי שלוש פעמים בשבוע".
"הרופאה שם, שזאת אישה שאני מאוד אוהבת, אמרה לי שהיא לא מבינה מה אני עושה. שלוותה לא מיועד לאוטיסטים. היא חשבה שיהיה יותר נכון לאשפז אותו לכמה חודשים במקום שמיועד לאוטיסטים. גם אנחנו ננוח, היא אמרה, וגם הוא יהיה במקום שיטפלו בו טוב. היא אמרה לי, וזה המשפט שקנה אותי, שאם זה היה הבן שלה והיא היתה צריכה להפקיד אותו בידיים של מישהו, היא היתה מפקידה אותו בידיים של דוקטור מאיר באיתנים. ההתרשמות מדוקטור מאיר בשיחה הטלפונית הראשונה היתה חיובית מאוד. ככה הגענו לשם".
חנה ברגמן אומרת שזר לא יבין לעולם את התחושה שלה כאם, שנאלצה להשאיר את בנה חסר הישע במוסד סגור. קולה הרועד והדמעות שמציפות את עיניה מעידים על סערת הרגשות שמציפה אותה. "כשאני מדברת הבטן מתהפכת לי", היא מתנצלת.
הייתי בחרדה מעצם הוצאת הילד מהבית. לפני האשפוז עשיתי תחקיר על איתנים. לאנשים שהכירו את המקום היו מילים טובות, איתנים היה הדובדבן שבקצפת. אני שלחתי לשם ילד במצב לא מאוזן, בגיל ההתבגרות, עם כל הבעיות והנכויות שיש לו. הוא היה אמור להיכנס למקום שאמור להיות מענה לכל הבעיות ואנחנו מצאנו שוקת שבורה".
בהתחלה, מספרת חנה ברגמן, לא קיבלו אישור לראות את הבן במשך יותר מחודש וחצי.
"ברגע שהדלת שם נסגרה, זה היה תרתי משמע. בעצם יותר לא ידעתי כלום. הרגשתי שאני שרויה באפלה. הטיעון בדבר הצורך בהפרדה בינינו היה הגיוני. אחת התיאוריות בטיפול בילדים אוטיסטים אומרת, שילדים כאלו צריכים סדר יום מאוד קבוע. כל שינוי מערער את שיווי המשקל שלהם, וכשמתחילים משהו חדש חייבים לדבוק בו עד שהם נכנסים להרגל".
– לא חשדתם שמשהו לא בסדר?
כשראינו אותו לראשונה והוצאנו אותו הביתה זה היה אחרי יותר מחודש וחצי. הוא היה חצי ממה שהיה כשהכנסנו אותו. זה לא התאים לבן שלי וזה בשבילי היה סימן שמשהו לא בסדר. הוא שמח מאוד לחזור הביתה, לפינה שלו. כל פעם שהיתה הרמת קול בבית הוא מיד התכווץ. הוא ישב בשירותים הרבה זמן. זו כנראה התניה מובנית שהוא למד באיתנים. כן, היו סימנים שמשהו לא בסדר. אבל עם ילדים כמו שלנו, שלא מדברים ומאותתים בדרכים אחרות, קשה מאוד לשים את האצבע ולהגיד מה קרה.
"בכל התקופה הזאת הבעתי את החששות שלי. ממש הייתי בחרדה בעניין הזה ושיתפתי בזה את הצוות. כל פעם שהוא חזר עם סימנים כחולים, נחרדתי. אני היום כבר יודעת לזהות סימנים כמו איזה סימן כחול משאירים כשמחזיקים אותו חזק. הוא היה חוזר עם סימנים כחולים מאחורי האוזניים והצוואר והזנחה נוראית של הידיים. הוא נוהג לנשוך את הידיים ובמשך הזמן נעשתה צלקת ופצע פתוח שצריך לטפל בזה, למרוח משחות וקרמים, וכל הזמן היינו צריכים לומר להם את זה. בשלב מסוים, בכל בקשה כבר לא פניתי אל מנהל המחלקה, פניתי ישירות אל דנה האחות. הבנתי שהיא מנהלת שם את העניינים".
ברגמן עובדת בעמותה לילדים בסיכון גבוה, שם היא מגייסת כספים לגנים אוטיסטיים. כשביקרה במחלקה והתרשמה ממצבה המוזנח, שמעה מאנשי הצוות שהסיבה היא מצוקה התקציבית. לדבריה, לא חשבה פעמיים ומיד איתרה אנשים טובים שמוכנים לתת והודיעה על כך למחלקה. "האור האדום החל להבהב אצלי כשאף אחד לא התקשר אלי", היא אומרת.
"השיא היה בפסח. אנחנו תמיד לקחנו את הבן הביתה, אבל הרבה מהחוסים נשארו שם. בעלי איש מחשבים. הוא הביא למחלקה מחשב חדש עם שירים שמתנגנים ושני מסכים. כשחזרנו מצאנו את הציוד לא מחובר לחשמל, כאילו אף אחד לא נגע בו".
עכשיו רודפת אותה תחושת האשמה. "אני חיה במחשבה שנטשתי אותו ולא בדקתי דברים עד הסוף. אולי עשינו את המקסימום, אבל כנראה שזה לא היה מספיק". הבן לומד היום בבית ספר "יובלים" לחינוך מיוחד ברמלה, שם יש כיתות לילדים אוטיסטים, וחוזר כל יום הביתה. לאחרונה היתה ברגמן אמורה לרשום אותו במשרד הרווחה, ברשימה לחיפוש והמתנה להוסטל, והיא פשוט אינה מסוגלת לעשות זאת.
"קשה לתאר את הרגשת הכעס, חוסר האונים, התסכול והרצון שלי, עד היום, לגונן על הילד", היא אומרת. "כשאני הגעתי לאיתנים בתור הורה חדש, ראיתי הורים שבורים, הורים שכבר לא פועלים למען הילד שלהם מחוסר כוחות נפשיים. קשה לשפוט הורים – גם אני, אחרי 17 שנים לא קלות, אומרת שכשאני ובעלי נמות אנחנו צריכים להיות פטורים מגיהינום. ואנחנו רק בתחילת הדרך. אומרים שאין מעמידים אדם בניסיון אם אינו יכול לעמוד בו. ואם קיבלנו ילדים כאלה אנחנו צריכים לשמור את הכוחות ולהילחם עבורם, אחרת הם ייהפכו לשטח הפקר – ואלוהים ישמור מה יש בחוץ. והנה, על פי החשדות גם בפנים קרה מה שקרה, במקום שהכי אסור שיקרה".
מה שלום הילד
במחלקת "המשך" באיתנים נמצאים 15 חוסים. המחלקה מיועדת לשתי קבוצות: אוטיסטים בוגרים שהועברו מאשפוז במחלקת נוער ל"המשך", ואוטיסטים שגרו בהוסטל ואושפזו לתקופה קצרה (העלולה להתאריך לחודשים ואף לשנים) לאיזון תרופתי, שלאחריו ישובו להוסטל.
זוהי אחת המחלקות היותר קשות שישנן. אם של אחד החוסים מתארת את המקום כ"סוף הדרך", המקום שאליו מגיעים כשכלו כל הקצים. בביקור שערכו במקום אנשי אלו"ט, האגודה הלאומית לילדים אוטיסטים, הם מצאו אותו בלתי ראוי למגורי אנוש. בניגוד למדשאות הירוקות והמטופחות בחוץ והנוף הירושלמי העוטף את המקום, מחלקת "המשך" נמצאת במבנה ישן ומוזנח, שהמבקרים בו דיווחו על ריח ריקבון ועובש. בחדרים מצאו מיטות ברזל וקירות מתקלפים, אין וילונות, אפילו מכסי פלסטיק לאסלות אין. הורים שבאו לביקור בפעם הראשונה הזדעזעו.
גם ר', בן 24, הובא לאיתנים לאיזון תרופתי. עד לפני שנה וחצי שהה בהוסטל. ר' ממוקם בקצה היותר קל של קשת האוטיזם: הוא עצמאי, הוא מדבר, מתקשר, שוחה, רוכב על אופניים. לפני כשנתיים החל לסבול מהתקפות אפילפסיה קשות, ההערכות היו שהן נגרמות משילוב התרופות שקיבל, ולכן אושפז באיתנים לאיזון.
"לגבי ר'", נכתב בדוח ועדת הבדיקה, "מעלות התלונות שאלות נוקבות ביחס לשיקול הדעת המקצועי השגוי של האחות והאחראית, על בסיס חוסר ידע. מטופל זה סובל מאפילפסיה ולא אחת קרה שהתקפיו פורשו כהתנהגות פונקציונלית והדבר הוביל גם עד ניסיון של קשירה, דבר שיכול להיות חבלתי עבורו. היתה הוראה למתן תרופה, אולם ההוראה לא קוימה והאחות האחראית יצרה פיצול ברור בצוות בהנחייתה לא לתת טיפול תרופתי, אף שידוע היה שמתן תרופה היה מביא לרגיעה תוך דקות. לעתים נמשך מצב של שעות ואף ימים בלי מתן תרופה, כשהמטופל פוגע ופוצע את עצמו".
בחנוכה לפני שבועיים יצא ר' לביתו בפעם הראשונה לאחר אשפוז של שנה וחצי. אמו, כרמלה מנדלבאום, אומרת שזה היה נס חנוכה. היא מביאה אלבום תמונות. בתמונות האחרונות נראה נער נאה עם מבט עצוב. "אותה אחות פירשה את ההתקפות שלו כמניפולציה", אומרת האם ומדליקה סיגריה בסיגריה.
היום ניכר שיפור משמעותי במצבו. לאחר שצוות המחלקה הוחלף, שונה מינון התרופות של ר'. ממש מהפכה, אומרת אמו. אני לא אשכח את הרגע שבו שמעתי על החשדות, זה הרגע שכל הורה לילד במוסד סגור מפחד ממנו. זה היה יום ראשון. בנסיעה לעבודה, לתל אביב, שמעתי חדשות. את יודעת, מקשיבים בחצי אוזן ופתאום אומרים שמשרד הבריאות החליט לסגור את מחלקת "המשך" בבית החולים איתנים מחשש להתעללות. זה רגע שאין לי מילים לתאר אותו. הרגשתי כמו לביאה שפוגעים לה בגור. התקשרתי לשם וצעקתי 'מה עשיתם לילד שלי?'""כשהוא נכנס להתקפה הוא מתעוות לחלוטין, כל הגוף מפרכס. הגב שלו מתקשת לאחור. הוא לא היה יודע מה נעשה איתו, ולפי הדוח ככה השאירו אותו. שעות. ימים. הכנסתי לשם ילד למתן עזרה, את הכי יקר הכנסתי לשם ותראי מה קרה לו".
– לא חשדת?
היה משהו מאוד מוזר במחלקה הזאת. היתה שם אווירה מסתורית. בהתחלה לא נתנו לי לבקר אותו חמישה חודשים בכדי שיתרגל למקום. מרוב ייאוש יצאתי להליכות מטורפות פה ברחובות מסביב לבית וציירתי הרבה.
היא עוסקת באמנות. בחדר העבודה היא שומרת את אחד הציורים שציירה בתקופה ההיא: אישה שותתת דם ועל לבה מצויר ילד עם כנפי מלאך. את הציור לא תלתה מעולם. הוא מונח עם הצד המצויר אל הקיר. "הקשר עם הצוות והרופא היה הזוי", היא מספרת. "את מתקשרת בערב ושואלת מה שלום הילד, מי שעונה מתחיל להסתודד שם עם אנשים אחרים במחלקה. הרגשתי שאף אחד לא מעז לדבר איתי. תמיד אמרו לי, 'תתקשרי מחר'. מה בסך הכל רציתי? לדעת מה שלום הילד? אני, סליחה, השארתי שם את הילד שלי.
הרופא הסביר לי שאסור לי לבוא לבקר עד שהילד יתאקלם במקום. שלחתי את אחותי וגיסי וגם להם לא נתנו להם להיכנס לשם. חשבתי שאני משתגעת. בשלב מסוים פניתי לעובדת סוציאלית בעירייה וביקשתי עזרה. אמרתי שאני לא יודעת מה קורה עם הילד ויש לי חששות גדולים.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הרשו לנו לפגוש אותו באחד מימי שישי ל- 10-15 דקות. קשה לתאר את המתח שבו הייתי לקראת הפגישה. לא ידעתי למה לצפות. בביקור הקצר הזה הוא יצא אלינו מדוכא, נפול, כאילו מסומם מתרופות. אני רואה אותו, הידיים שלו היו פצועות, חבלות בגוף, שריטות. אני מחבקת אותו ויש כל כך הרבה מה להגיד ולא אומרים. בפגישה הזאת ואלו שבאו יותר מאוחר הוא היה אומר רק דבר אחד, 'תוציאי אותי מפה. קחי אותי מפה'".
לפני פסח התקשרו אל בעלי לשעבר, שהוא רופא ילדים, וביקשו ממנו לבוא בהקדם ולקחת את ר' לבית החולים כי הוא לא מרגיש טוב. הוא סיפר שמצא את הילד בכיסא גלגלים, ראשו שמוט, עם חום גבוה, בטן נפוחה ובקושי נושם. פינו אותו באמבולנס לבית החולים. הוא היה מאושפז חודש ימים. מתברר שהוא לקה בזיהום חיידקי בדם. נסענו אליו כל יום ואני החלטתי שבסוף האשפוז הוא יחזור הביתה, עם כל הקושי.
לא היה לי מושג איך אני נערכת לזה. זה לא פשוט, כי אני צריכה לתת מענה גם בבית. רציתי לעשות את זה בצינורות המקובלים. בהתחלה הוא חזר לבית החולים ואני חיפשתי את ד"ר מאיר לשיחה. היה משהו לא טוב באוויר. אני מתקשרת וכל פעם אומרים שהוא לא נמצא. אחד אומר שהוא בחופשה, אחר אומר שהוא חולה. ויום שישי אחד מצאתי אותו במחלקה. אמרתי לו: תשמע, האינסטינקטים שלי אומרים לי להוציא אותו. אני פשוט מודיעה לך שאני מוציאה אותו. כל מה שהיה לו להגיד זה 'חכי עוד קצת'. ביום ראשון, אחרי יומיים, הסיפור היה בחדשות.
היא מדליקה עוד סיגריה ושואפת עמוק. "אומרים שבכל דבר רע יש גם טוב. מנהל המחלקה החדש הוריד את מינון התרופות ואת התרופות המיותרות ומצבו של הילד השתפר פלאים. נפסקו תופעות הלוואי. תוך שבועות, אם הכל יהיה בסדר, הוא ייצא מהמחלקה".
צוות חדש, אווירה חדשה
משרד הבריאות מינה את ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, ליישם את המלצות ועדת הבדיקה. הוחלט לא לסגור את המחלקה, אך רוב הצוות המטפל הוחלף. היום מנהל את המחלקה ד"ר רפאל אדלמן והאחות האחראית היא טניה ון בר נט. ד"ר ברוך מספר שנעשה "מיפוי מחדש" של החוסים, כדי לבדוק אם יש כאלה שאינם מתאימים למחלקה ויכולים להיות במחלקה אחרת, וכך גם להקל על מצוקת כוח האדם במקום. שלושה חולים הועברו להוסטל ואחד למחלקה אחרת.
