התובע : בעלת דין (עובדת סוציאלית תואר שני)
נ ג ד
הנתבעת (פקידת סעד
בתיה זכי -
לשכת הרווחה חיפה)
1. התובעת, הגישה תובענה כספית על סך 150,000 ₪ נגד הנתבעות בגין עוולות לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הפרת חובה חקוקה ורשלנות. התובעת הינה תושבת חיפה, אם לשתי בנות קטינות ועובדת סוציאלית. הנתבעת 1 הינה פקידת סעד בענף אישות ואפוטרופסות באגף לשירותי רווחה בעיריית חיפה, היא הנתבעת 2.
במהלך שנת 2000 הגיש בעלה של התובעת, תביעה לבית המשפט לעניני משפחה בחיפה בתמ"ש 2614/00 במטרה לבטל הסכם יחסי ממון בינו לבין התובעת. במהלך דיוני
בית המשפט לעניני משפחה ניתנה החלטה על הגשת תסקיר בענין הסדרי ראיה של שתי בנותיהן הקטינות התאומות של הצדדים. ביום 25.6.01, ערכה הנתבעת 1, אשר פעלה מטעם הנתבעת 2, את התסקיר.
נטען כי התסקיר עמד בניגוד לכל דין והיווה פרסום דברי לשון הרע בהיותו רצף של השמצות וקביעות עובדתיות מעליבות ושקריות בניגוד לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בנוסף, נטען כי ניסוח התסקיר היווה פגיעה בפרטיותה של התובעת לפי סעיף 2 (9) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 שכן המסקנות, ההנחות והפרטים חסרי השחר שפורטו בתסקיר הינם ידיעות שנמסרו לאחר שלא למטרה שלשמם נמסרו לנתבעת 1, דהיינו לא לצורך עריכת תסקיר פקידת סעד סביר – אלא כרכילות מרושעת ומעוותת. נטען בנוסף להפרת חובה חקוקה של חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע וכן הפרה של כללי האתיקה של העובדים הסוציאליים בישראל וביצוע עבירת משמעת על פי חוק העובדים הסוציאלים, התשנ"ו-1996.
2. נטען כי הנתבעת 2 נהגה ברשלנות ולא פעלה כפי שרשות מקומית או רשות ציבורית סבירה צריכה היתה לפעול, לא בדקה את פעולותיה ואת פרסומיה של הנתבעת 1 ולא מנעה את מעשיה.
3. הנתבעות טענו, בין היתר כי מדובר בפרסום מותר על פי חוק איסור לשון הרע, בהתאם לסעיפים 13(5), 13(9) ו-14 לחוק איסור לשון הרע.
גירסאות הצדדים
גירסת התובעת
4. בתצהירה העידה התובעת כי גדלה בחיפה בבית מסורתי, למדה תחילה לתואר ראשון במסלול מזרחנות וערבית באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן הוסמכה להוראה לאחר לימודים נוספים במסלול להכשרת מורים. בהמשך עברה למסלול תואר שני בעבודה סוציאלית וסיימה בהצלחה.
5. בשנות ה- 20 לחייה היא נישאה בפעם הראשונה, אולם לאחר כ-3 חודשים לטענתה, נתגלו בעיות בתפקוד המיני של בעלה הראשון והוגשה בקשה משותפת לרבנות לגירושין. מספר שנים לאחר מכן הכירה את בעלה השני ונישאה לו לאחר תקופת היכרות של קצת מעל לשנה. לדברי התובעת, "לדאבוני הרב, ובאופן הנראה כמו צירוף מקרים נדיר ביותר, בסמוך לאחר נישואיי השניים, נתגלה קושי ביני לבין [בעלה הראשון] בקיום יחסי מין וזאת בשל בעיות התפקוד המיני אצל [בעלה הראשון]". חרף זאת, וכיוון שלא רצו לוותר על הזוגיות ועל הנישואין, פנו לרופא מומחה במטרה לבצע טיפול הזרעה תוך רחמית הנקרא I.U.I.. התובעת הרתה בעקבות הטיפולים. במהלך ההריון הפגין הבעל אלימות מלולית ופיסית כלפיה. התובעת ביקשה צו הגנה מבית המשפט לעניני משפחה וויתרה עליו במהלך הדיון שם. בהמשך החליטה התובעת להגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחיפה. היא כרכה מזונות לילדים בתביעתה (באותה תקופה היא הרתה בתאומות). הדיון הועבר לבית המשפט לעניני משפחה בחיפה כיוון שבני הזוג חתמו על הסכם יחסי ממון טרם נישואיהם. הבעל הגיש נגד התובעת תביעה לביטול הסכם יחסי הממון וביטול תצהיר העברת הזכויות בדירה שהיתה בבעלותו טרם נישואיו.
6. נטען כי בתביעה פירט הבעל טענות קיצוניות ביותר בסגנונן תוך שהסתיר מבית המשפט לעניני משפחה את האלימות בה נקט כלפיה והרשעתו בעבירה של תקיפה.
7. במהלך הדיונים מינה בית המשפט ביום 12.3.01 את הנתבעת 1 להכין תסקיר בענין הסדרי הראיה של בנותיהן של בני הזוג שנולדו בינתיים. התובעת טענה כי, "עיון במסמך הותיר אותי פעורת פה והמומה שכן במקום לפרט שיקולים עניניים ביחס לקביעת הסדרי הראיה,... כלל המסמך פרסום כוזב אודות אישיותי וכוונתיי בגדר לשון הרע גרידא." נטען כי התסקיר לא היווה עבודה סוציאלית מקובלת אלא הסתמכות על השערות ואינטרפטציות אישיות של הנתבעת 1 תוך אימוץ גורף של הבדותות והכזבים של הבעל. התובעת טענה כי בכך ביצעה פקידת הסעד עוולה של לשון הרע כלפיה, בייחוד כאשר הישוותה בין התובעת לבין בהמה כאשר קבעה בתסקיר שנישאה לבעל כאשר היא מוכנה מראש "להרבעה" על ידו. עוד הסיקה הנתבעת 1 מסקנות חסרות אחיזה במציאות ללא כל בסיס עובדתי לפיהן כביכול "האופן שבו הגיעו התאומות המקסימות לעולם, בהזרעה תוך רחמית מעורר תמיהה!". התובעת טענה כי הנתבעת 1 קבעה מסקנות לגביה בניגוד לסמכות ובניגוד לכל כלל עריכת תסקיר בפני בית משפט כי "...הדברים [הכוונה לכניסה להריון באמצעות הטיפול] נעשו בחופזה, לאחר תקופת נישואין כה קצרה. גם בעניין זה התרשמתי מחוסר יושר, מתחמנות ומתחבולות (אין ספק שעובדת שייכותה של רבקה בעבודה לבית חולים רמב"ם הקלה על הדברים)" ו-" התרשמתי שמדובר בתוכנית מוכנה מראש ל'הרבעה' כדי למצות את העניין האמיתי של [התובעת[ בנישואין אלו: דירה, בטחון כלכלי, וילדים". עוד נכתב בתסקיר כי "אגב איך קורה ש[התובעת] נשואה פעמיים לגברים צעירים עם בעיה מינית כה חמורה? האמנם היתה בעיה?" . נטען כי הנתבעת 1 רמזה שהתובעת הינה אדם מושחת.
נטען כי המסמך אינו תסקיר כלל כמשמעותו בחוק או "במדע העבודה הסוציאלית, אלא מסמך עלוב ורדוד שנכתב על ידי פקידת סעד כמכתב רכילות, חסר כל הגינות מינימלית וחסר כל ערך מקצועי". נטען עוד כי בין בני הזוג היתה אלימות הדדית שלא היה ולא נברא אלא בדמיונה של הנתבעת שהאמינה לגרסאות המופרכות של הבעל.
8. בית משפט לעניני משפחה קיבל את תביעתו של הבעל והורה על ביטול ההסכמים שהיו בין בני הזוג. התובעת טענה כי לא ניתן להתעלם מההשלכות של התסקיר על פסק דינו של בית המשפט. הוגש ערעור על פסק הדין ונטען כי הוא חורג באופן קיצוני מהמקובל.
9. התובעת הגישה חוות דעת של מומחה לאתיקה מקצועית שנערך על ידי ד"ר גרשון ב. גרונפלד הקובעת כי "
התסקיר מבחינת מבנהו, תוכנו שפתו וסגנונו אינו הולם את אמות המידה הערכיות והמקצועיות של מקצוע העבודה הסוציאלית". צורפה חוות דעת נוספת של ד"ר נילי מסס, מומחית בעבודה סוציאלית לפיה
התסקיר אינו עומד בקריטריונים של תסקיר ולא ברורה כלל מטרתו של המסמך.10. התובעת פנתה בתלונה לועדת המשמעת של העובדים הסוציאליים בספטמבר 2001 ולועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים. ביום 16.8.02, במסגרת תגובתה לועדת האתיקה הביעה הנתבעת צער על שימוש במילה
'הרבעה'. הנתבעת הועמדה לדין משמעתי לפי חוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996 והורשעה ביום 27.4.03 בעבירת משמעת לפי סעיף 27 (2) לאותו חוק בכך שעברה על תקנות 3(א) ו-4(1) לתקנות העובדים הסוציאליים (כללי אתיקה מקצועית), התשנ"ו-1996, אי שמירה על כבוד המקצוע וכן על חובתה לפעול במיומנות ובמקצועיות. הנתבעת 1 נענשה בעונש של התרעה.
גירסת הנתבעות
11. בתצהירה העידה הנתבעת כי היא עובדת סוציאלית בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני במדעי הרוח. מיולי 1983 היא עובדת בשירותי הרווחה של עיריית חיפה ומשך 10 שנים עובדת כבר ביחידה לאישות ואפוטרופסות. היא זכתה בתעודת הצטיינות עבור עבודתה הקודמת כאחראית על איזורי כרמל ונו"ש בנושא ילדים בסיכון. היא ציינה כי מעולם לא התקבלו תלונות נגדה, למעט במקרה דנן, הן בתפקידה כפקידת סעד לחוק הנוער והן בתפקידה הנוכחי.
12. בתאריך 19.2.01 התקבלה ביחידתה בקשה לתסקיר מבית משפט לעניני משפחה בעניינם של בני הזוג. בקשה לדחיית מתן התסקיר הוגשה על ידי היחידה עקב עומס רב ובקשה נוספת למתן תסקיר נשלחה מבית המשפט לעניני משפחה בתאריך 14.3.01 וכן בתאריך 23.5.01. לצורך כתיבת התסקיר הוזמן כל אחד מההורים בנפרד למשרדי הנתבעת 1 לשיחה.
13. הנתבעת טענה שרשמה את הדברים שנאמרו לה בהתאם לנוהג המקובל. היא לא הכירה אף אחד מהצדדים או בני משפחתם קודם לעריכת התסקיר וטענה שלא נטתה לכיוון אף אחד מהם.
14. לטענתה, את התסקיר ערכה כמקובל: "קודם כל תיאור באופן כללי של כל אחד מההורים והבנות. אחר כך תוארה מערכת היחסים, כפי שהשתקפה מדבריהם של הצדדים. אחר כך הבעתי את עמדות כל אחד מהם כלפי האחר". בפרק האחרון בתסקיר הובעה התרשמות הנתבעת משיחותיה עם הצדדים והוריה של התובעת וכן מהקשיים של אותו זמן, כולל הערכה בנושא הקשר של הבעל לבנותיו.
15. בתסקיר הובעה התרשמות הנתבעת ש"מדובר בתכנית מוכנה מראש מצד [התובעת] לדירה, בטחון כלכלי וילדים". בסוף התסקיר הופיעו המלצות בנושא הסדרי הראיה. לדעת הנתבעת 1, התובעת העמידה קשיים בלתי אפשריים בנושא הסדרי הראיה. הנתבעת 1 הוסיפה כי התייעצה עם מנהלת היחידה והביאה את המקרה להדרכה ביחידה, נוהג המקובל למקרים מסובכים. כמובן שהמקרה הובא בעילום שם.
16. נטען כי לאחר קבלת התסקיר בבית המשפט לעניני משפחה לא היתה הנתבעת מעורבת עוד ואף לא התבקשה על ידי בית המשפט למעקב אחר הסדרי הראיה.
17. נתבעת הודתה כי "בתסקיר נאמר הביטוי
'הרבעה' ומדובר בהתנסחות לא מנומסת. הצטערתי על התנסחות זו, הבעתי צערי במכתב אל [התובעת] מתאריך 29.4.02." נתבעת 1 תיארה הליכים בפני ועדת האתיקה לאחר הגשת התלונה. היא ציינה כי אמנם היא הורשעה בעבירה אתית אך הוטל עליה העונש הקל ביותר שניתן.
18. נתבעת טענה שלא התכוונה להזיק או לפגוע בתובעת או באדם אחר ותוכן הדברים שנרשמו נעשו על פי מיטב הבנתה המקצועית. בנוסף, היא טענה כי התסקיר הינו פרי החלטת בית משפט ו"אי אפשר היה להמנע מהצגת כל העובדות לרבות הלא נעימות." בהמשך לתצהירה התייחסה הנתבעת לטענות שונות אודות דברים שנכללו בתסקיר והסבירה שמקורם בדברים שנאמרו לה על ידי הצדדים.
19. הנתבעת טענה שהיא לא גרמה כל נזק בעריכת התסקיר ואינה אחראית להחלטות בית המשפט שניתנו בעקבותיו.
20. תצהיר נוסף נמסר על ידי
חדוה עינב, מנהלת היחידה לאישות ואפוטרופסות – פקידת סעד לסדרי דין בשירותי הרווחה בעיריית חיפה. היא העידה לגבי עבודתה של הנתבעת, וציינה כי מדובר בעובדת שלא היו לגביה אירועים חריגים. היא הסכימה כי "
ייתכן ובתסקיר היו התבטאויות שקוממו את התובעת ואולי במחשבה שלאחר מעשה, היה מקום לעדן אותן או לסגנן בצורה חדשה. אולם לעניין המקצועי, בתיה נשפטה בועדת המשמעת של העו"ס."
החקירות בבית המשפט
21. בחקירת התובעת היה ברור שלתפיסתה התסקיר השפיע על בית המשפט והיווה מרכיב מהותי במסקנות וההחלטות האופרטיביות אליהן הגיע (עמ' 7). כאשר נשאלה התובעת איך הושפלה במסגרת חוות דעת מקצועית שניתנה בדלתיים סגורות אמרה "[הנתבעת] השפילה אותי והמונח השפילה מונח שממזער מה שאני חושבת (העדה בוכה). [הנתבעת] נתנה לי אישיות שהיא לא שלי. היא הדביקה עלי אישיות. זו לא השפלה, זה מעבר לזה. זכי אומרת שאני תחמנית, מדברת על כישוף וניצול. היא פגעה בנשמה שלי ובאופי שלי במי אני."
22. בחקירתה הנגדית עמדה הנתבעת על נכונות ומקצועיות תסקירה, אך הסכימה כי בחלק מהמקרים היתה צריכה להשתמש במינוח אחר (עמ' 25). היא הסכימה כי היא טעתה כאשר השתמשה במילה הרבעה וטענה כי לא היתה לה כוונה רעה והתנצלה עליה שוב. יחד עם זאת, היא נותרה בדעה כי היה מדובר להבנתה על תכנית מוכנה מראש לבטחון כלכלי, דירה עסק וילדים (עמ' 25 – 26). במהלך חקירתה התברר כי העובדה כי התובעת הינה עובדת סוציאלית השפיעה על גישתה של הנתבעת 1 והיה לה קושי לקבל מצב בו, לתפיסתה, ניצלה עובדת סוציאלית את בעלה על ידי כריתת הסכם נצלני וחטאה ליושר שציפתה ממנה: "ציפיתי שהיא, עובד סוציאלי מתחבר אצלי למוסריות גבוהה, ליושר." (עמ' 32).
23. חדוה עינב העידה ביחס להליך כי "יש הרבה מאוד פניות של אחד הצדדים שלא מרוצה מתסקיר ואין זה המקרה הראשון, אבל עד כה לא היה לנו ואני כבר 18 שנה מנהלת היחידה, [מקרה] של לשון הרע, יש לנו תהליך של בדיקת המקרים שאנשים לא מרוצים מהתסקיר בגלל סיבה, בגלל משפט, בגלל אי עשיה, או עשית יתר, יש תהליך שבו אנו בודקים עצמנו, אם זה עובדת, פונים אלי כמנהלת, אפשר לפנות למפקחת שלנו, בתסקירים משלימים או שפונים לבית משפט בהעברה לתסקיר, לא היה במקרה זה נסיון לבדוק את הבעיות של התסקיר בדרך הרגילה אלא היתה פניה לדעתי מהירה מאוד ללשון הרע..." (עמ' 38).
24. בנוסף, יצא שבית המשפט עשה שימוש בתסקיר ולא ביקש שינויים בו והעובדת הסוציאלית ציינה כי לא הוזמנה לעדות אף על ידי בא כוחה של התובעת ולא ביקש לחקור אותה (עמ' 10 ו-11).
ממצאים ודיון
25. חלק מהביטויים בהם נעשה שימוש במסגרת התסקיר לא היו נחוצים, גם אם היה בהם כדי לבטא ממצא או דעה של הנתבעת 1 כעורכת התסקיר. בנסיבות רגילות ייתכן והיה מקום לקבוע כי מדובר בביטוי המהווה לשון הרע בהתאם לאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965:
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
...
(להגדרת מרכיבי העוולה ראו:א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו,תשנ"ז-1997) 121-122)
אולם אין מדובר במצב רגיל אלא מצב מיוחד במינו. הביטויים היוו חלק מתסקיר שהוכן בהוראת בית המשפט כחלק חיוני מהליך משפטי. בחוק איסור לשון הרע ישנה שורה של הגנות, וביניהן סעיף 13(5) השולל אפשרות להגיש תביעת לשון הרע אודות פרסום הנעשה במסגרת הליך משפטי :
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(תיקון מס' 1) תשכ"ז-1967(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
26. הנתבעת, כאדם שמונה על ידי בית המשפט לערוך תסקיר, הינה במעמד של אדם בעל סמכות הדומה לסמכות מעין שיפוטית, או של עד בנסיבות העניין.
27. ההגנה האמורה מבטאת את איזון בין שני אינטרסים: מחד, האינטרס במתן אפשרות לנהל הליכי משפט ללא שאיום מפני תביעת דיבה תצנן את השיח, ומאידך, הצורך להגן על שמו הטוב של אדם. סעיף 13(5) לחוק מבטא העדפה ברורה לטובת האינטרס בניהול דיון המשוחרר ממגבלות של איסור הוצאת לשון הרע על פני ההגנה על שמו הטוב של אדם. העדפה זו עולה בקנה אחד עם תפקידם המרכזי של הליכי משפט כזירה החשובה ביותר ליישוב סכסוכים בחברה האזרחית וקביעת זכויות וחובות בין פרטים בה. במקרה דנן, הדיון שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה עסק בסוגיות חשובות ורגישות הנוגעות לזכויות מהותיות ביותר של הצדדים: קביעת הסדרי ראיה וחוקיות של הסכם יחסי ממון בין בני הזוג אשר עסק בין היתר בזכויות הבעלות בדירת מגורים. אין צריך לומר כי דיון כאמור אינו יכול להתנהל כראוי תחת איום אפשרי של תביעות לשון הרע של הצדדים כלפי גורמים הפועלים בשם בית המשפט.
28. קיים אינטרס ראשון במעלה בשמירה על אפשרות לקיים הליכי משפט פתוחים וממצים ללא שמרחף מעליהם איום אפשרי של הגשת תביעות דיבה. דיון פתוח אינו דיון בלתי מרוסן וכפי שיפורט בהמשך, קיימים כלים דיוניים אשר נועדו לשמור על הסדר ועל כבוד המשתתפים, אלא כי תביעות לשון הרע אינן חלק מהכלים האמורים.
29. "על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 856). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה." (דנ"א 6077/02 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל (נבו)
30. אמנם נקבע במספר מקרים כי, ההגנה מפני הגשת תביעות דיבה על דברים הנאמרים במסגרת הליך משפטי, על אף שהיא רחבה, לא תחול בכל מקרה; כך, למשל, כאשר הביטוי נעשה בחוסר תום לב ותוך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, או כאשר הביטוי אינו שייך לליבו של ההליך המשפטי אלא מהווה זירת התגוששות נפרדת ומיותרת שאינה שייכת למשפט (ראו: ע"פ (ת"א) 546/92 רם דורון נ' עו"ד טליה טריינין-גורן (נבו); ת"א(נצ') 1449/05 (בש"א 3029/05) עו"ד חורי נ' עו"ד סלמאן).
31. המקרה דנן שייך לאותה קבוצת מקרים בהן הביטוי נמצא בלב הנושאים הנתונים לדיון בהליך המשפטי ומתייחס באופן ישיר למחלוקות. כפי שצויין לעיל, הביטויים לא היו ראויים, אולם הנתבעת 1 עמדה על כך כי הם ביטאו אל נכון את הערכתה של יחסי בני הזוג עליהם התבקשה לחוות את דעתה. הכרה בקיום לשון הרע - גם אם מדובר בביטויים קשים ופוגעים - תפגע במעמדו של התסקיר בכללותו ואין מקום לעשות זאת בהליך המתנהל בפניי. גורמים העורכים תסקיר על פי הוראת בית המשפט אינם צריכים להיזהר בלשונם מפאת חשש מפני תביעות לשון הרע. גישה שתהפוך אפשרות זו להסתברות ממשית טומנת בחובה סכנה גדולה מאד לאפשרות של קיום דיונים כנים, ישירים וממצים.
32. יצויין עוד, כי התובעת לא נותרה ללא אפשרות להגיב על הדברים שנכתבו בתסקיר. ראשית, היא יכלה לדרוש לחקור את הנתבעת 1 במסגרת ההליך, מהלך שהיא בחרה משום מה לא לנקוט בו. שנית, היא יכלה לבקש מבית המשפט לפסול את התסקיר, או לכל הפחות למחוק חלק מהביטויים. הסמכות של בית המשפט לעשות זאת נובעת מסמכותו לתקן כל עניין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מבייש כאמור בתקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר חלה בשינויים המחויייבים גם על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, או מכוח סמכותו לנהל את הדיון בצורה ראויה ומכובדת. גם מהלך זה לא ננקט. תחת זאת, בחרה התובעת לבצע תקיפה עקיפה במסגרת הליך המנותק לגמרי מהסיטוציה בה נדונה התסקיר ובו לא ניתן לכל המעורבים בו ליטול חלק בבירור.
33. התובעת ניסתה לקעקע את תסקיר על ידי הגשת חוות דעת מומחים אשר תקפו את צורתו ומבנהו והביטויים הכלולים בו. אין בידי לקבלן מהנימוק שפירטתי לעיל, כי ההליך כאן אינו הזירה המתאימה לכך.
34. לא אכנס לניתוח פרטני של התסקיר עצמו ושקילת ערכו, הרי הוא היה אמור לשמש את בית המשפט לעניני משפחה וערכו אינו עומד לדיון חוזר כאן. אסתפק בהערה כי התסקיר ביקורתי מאד כלפי התובעת וכלולות בו אימרות קשות אשר חלקן הרחיקו לכת מעבר לטעם הטוב. אין זה המקום להתייחס לעמדת הנתבעת 1 כי היא ראתה לנכון להחזיק את התובעת לסטנדרט התנהגות גבוהה מהרגיל כיוון שהתובעת הינה עובדת סוציאלית. בירור כל הדברים הללו מקומם בהליך המקורי במסגרתו הוגש התסקיר ולא בהליך המתנהל בפניי.
35. במקרה דנן, עילות התביעה האחרות נסמכות במישרין או בעקיפין על קיומה של העילה המרכזית של לשון הרע. עם דחיית העילה המרכזית, אין מקום לקבל את העילות האחרות. תוצאה אחרת היתה מבטלת, הלכה למעשה, את ההגנה בסעיף 13(5) לחוק איזור לשון הרע בדרך עקיפה. יתר על כן, לא הצליחה התובעת להוכיח את כל יסודות העילות האחרות. באשר להגנות האחרות שנטענו, לאור התוצאה אליה הגעתי אין צורך להידרש אליהן.
36. הערה נוספת לפני סיום. התובעת הקפידה מאד עם הנתבעות אשר לפי הטענה פגעו בכבודה. למרבה הצער, היא נמנעה מלנהוג באותה דרך כלפי חלק מבני הזוג שלה לשעבר במסגרת הליך זה. ביחס לבעל הראשון אשר כלל לא היה צד להליך הבית המשפט לעניני משפחה או להליך דנן היא ראתה לנכון להגיש רישומים שנרשמו בקשר אליו במסגרת טיפול מיני, שהינם בעל אופי פרטי ואישי. לטענתה, עשתה זאת כדי לתמוך בטענותיה ולהראות את צדקתה, אולם לא מצאתי כי הדבר היה נחוץ או מכובד.
37. התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי התובענה נדחית. התובעת תשלם שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין לנתבעות.
ניתן היום י"ב ב אדר ב, תשס"ח (19 במרץ 2008) בהעדר הצדדים.
דניאל פיש, שופט
