‏הצגת רשומות עם תוויות רוני אלוני סדובניק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוני אלוני סדובניק. הצג את כל הרשומות

תובעת מיליונים ממשרד הרווחה ומכון "סאמיט שירותי אומנה": "לא האמנתם שמשפחת האומנה מתעללת בי"

תובעת מיליונים ממשרד הרווחה ומכון "סאמיט שירותי אומנה": "לא האמנתם שמשפחת האומנה מתעללת בי" - נעם ברקן -  ידיעות אחרונות - 10.07.2012

תושייתה של ילדה בת 12, שנמסרה למשפחת אומנה, שמה קץ להתעללות: היא תעדה את האב האומן פוגע בה מינית. עכשיו היא תובעת את הרשויות

תביעה יוצאת דופן הוגשה אתמול לבית הדין המחוזי בתל אביב. נערה בת 17 תובעת ממשרד הרווחה ומ"מכון סאמיט שירותי אומנה" יותר מ- 14 מיליון שקל בטענה שסרבו להאמין לתלונתה כי האב האומן שלה מתעלל בה מינית, והפקירה אותה חודשים ארוכים במשפחת האומנה, תחת מרותו ונתונה פגיעתו...

לקריאת המשך הכתבה הקלק כאן

תובעת מיליונים ממשרד הרווחה ומכון "סאמיט שירותי אומנה": "לא האמנתם שמשפחת האומנה מתעללת בי" - נעם ברקן -  ידיעות אחרונות - 10.07.2012


היום שבו עוני הפך בישראל לעילה להוצאת ילדים מהבית - מאמר מאת רוני אלוני סדובניק

היום שבו עוני הפך בישראל לעילה להוצאת ילדים מהבית - מתוך סטטוס פייסבוק של רוני אלוני סדובניק , יולי 2014

יש מקרים לא מעטים, שבהם מוצדק ונכון שילד יוצא בצו שופט מבית בו הוא נפגע מאלימות לסוגיה. גם במקרים מוצדקים אלו, נקיטת הפעולה מצד המדינה ליטול לידיה את החסות על הילד במסגרת מוסדותיה-מחייבת את המדינה באחריות קפידה לשיקומו של הקטין. לא אחריות להרחקתו מהבית הפוגע, אלא אחריות המדינה לטיפול ,שיקום והמדד לכך הוא תוצאות ברות מדידה.

במקרה בו קרתה "תקלה" וילד שהוצא בצו נפגע ומצבו החמיר בעת חסותו תחת "הורות" המדינה, המדינה לא יכולה מוסרית ואתית לטעון שאין לה אחריות לנזקי הילד והיא מנועה מלטעון כי הילד היה פגוע כבר קודם להוצאתו ולכן הפגיעה החדשה לא גרמה לו נזק.

דווקא מי שרוצים להצליח למתן ולאזן את תופעת הוצאת הילדים ההמונית מהבית, יש להכיר בעובדה כי, במקרים חריגים וקיצוניים יש הצדקה מלאה להוצאת הילדים מבית בו הם נפגעים מסוגי אלימות מינית או פיזית או שהוריהם הוגדרו עלפי חוק בלתי כשירים לעמידה לדין- אותם המבחנים שבתי המשפט קבעו מתי אדם אינו כשיר לעמוד לדין בשל לקות-אלו צריכים להיות המבחנים לקביעת מדד אי כשירות הורה לגדל את ילדו בעצמו. יש ילדים ובל נתכחש לכך-שהוצאתם מהבית מוצדקת לחלוטין-מן הצד השני לא יתכן שאם ענייה או נפגעת טראומה מינית בעצמה, נפגעת טראומה מאלימות בזוגיות וכיוצ"ב (1 מכל חמש) תפחד לפנות לרווחה ולממסד הרפואי בבקשת סיוע ותמיכה מחשש שיקחו לה את הילדים.

המלצה אופרטיבית לשר האוצר: בספר התקציב של משרד הרווחה משורין סעיף תקציבי קבוע למימון עלות מכסת כמות הילדים שיוצאו מחזקת הוריהם למסגרת חוץ ביתית. תחזוקה והפעלת מאות מסגרות חוץ אלו, מחייבת את המדינה למלא את המוסדות בילדים, שאם לא כן, יקוץ סעיף התקציב על פי עקרונות חוק יסוד: משק המדינה ותקנותיו.

כל שצריך הוא, כדי לכבות מוטיבציית יתר להוצאת פעוט מביתו-הוא לשנות את שם הגדרת סעיף התקציב הזה, כך שיוקדש למימון כלל קשת האפשרויות לתמיכת התא המשפחתי המוחלש. את אותם חצי מיליון ש"ח עלות לילד שהוצא מהבית-יש לאפשר לבית המשפט לקבוע כי הסכום יוקצה למימון "מעטפת אהבה" להורים עניים שאין אלימות בביתם, רק מחסור ועוני.

עוני איננו סיבה להוצאת ילד מאמו החד הורית, המנסה להתפרנס לא מצליחה. עוני של אבא ואמא חולים, נכים, שאין בידם למלא צרכי חומר ותוכן של הילד-אך נותנים לילדם אהבה חום ורוח-אין להוציא את ילדם מהבית- יש להעביר התקציב לתמיכת התא המשפחתי חיזוקו ותמיכתו- למען טובת הילד.
היום שבו עוני הפך בישראל לעילה להוצאת ילדים מהבית - מאמר מאת רוני אלוני סדובניק
היום שבו עוני הפך בישראל לעילה להוצאת ילדים מהבית - מאמר מאת רוני אלוני סדובניק

רצח במשפחה - מחדלי שירותי הרווחה

מוטי וינטר - מדיניות רווחה מופקרת בקהילההכתבה רצח במשפחה - מחדלי שירותי הרווחה , ישראל היום , רוני אלוני סדובניק , 14.11.2010

קשה להתווכח עם נתונים בשטח, ואלו, לצערנו, הולכים ונערמים זה על גבי זה עם חשיפת עוד ועוד מקרי רצח בתוך המשפחה. המסקנה לא יכולה להמשיך להיות נושא לוויכוח - צריך לומר את הדברים בפשטות ובבהירות: לכולנו כבר ברור שמערכת הרווחה בישראל פשוט לא מתפקדת באופן הרצוי.

כמה פעמים אפשר עוד לשמוע את תגובת הדובר החוזר כמו תוכי על המנטרה המשעממת: "המשפחה היתה מוכרת ומטופלת ולא היו כל סימנים שהעידו על האסון הממשמש". נו, באמת. די לזלזל באינטליגנציה שלנו. כמה ועדות חקירה עוד נקים וכמה ילדים עוד יוקרבו על מזבח הטירוף בטרם תחליט הממשלה לקיים דיון חירום אמיתי ורב־מערכתי להובלת שינוי מהפכני בטיפול המדינה באוכלוסיות בסיכון?

משרד הרווחה נמצא בין הפטיש לסדן. אנשיו נקרעים בין הדיפת האשמה מהם והלאה לבין קבלת אחריות, ואכן זוהי דילמה ניהולית לא פשוטה, שרק אנשי מקצוע בעלי שיעור קומה יכולים ומסוגלים להתמודד איתה. קבלת אחריות היא למעשה הדרך היחידה להנעת תהליך ארוך ואמיתי של שינוי במערך הכושל והחלמאי שבו מתנהלת מערכת הרווחה בישראל, במעין כרוניקה של אסון ידוע מראש. על שירותי הרווחה ליטול אחריות ולומר: נכשלנו...

הבסיס שעליו מושתתת הנחת העבודה הראשונית של הרווחה שגוי: במקום שהיא תציע שירותי מניעה (כמו למשל העמדת סל שיקום רוחבי עוטף למשפחה בסיכון), עובדי הרווחה מתרוצצים בחיפוש אחר ילדים שאפשר להוציא מהבית כדי למלא את הפנימיות ומרכזי החירום שלהם, וזאת כדי שהם לא ייסגרו או יצומצמו, והסטטיסטיקות יוכיחו שמספר המשתמשים ירד.

לעובדי הרווחה בישראל יש תפקיד: לשמור על היקף הפעילות, על המשרות ועל הצורך בפעילותם. חלק מהם מונעים אל תוך התרבות והשיטה, חלק מניעים אותה.

* * *

נוצר כאן "מולך" טכנוקרטי שקם על יוצרו: הוקמו פנימיות, מוסדות אומנה, מרכזי סיכון, מקלטים ועוד כל מיני "פתרונות" להוצאת הילדים מתחום הפגיעה. את המוסדות האלה צריך לתפעל, לתקצב ולמלא במכסות של משתמשים חדשים, גם אם אינם קיימים.

כך קורה שהפתרון הראשון והקל ביותר במקרה שבו מדווח על הורה במצוקה הוא ליטול את ילדיו ולהוציא אותם מהבית. כשאיום מזוויע זה עומד מול ההורים, נאלצים הורים בסיכון להסתיר את מצוקתם ולהימנע מקבלת עזרה בזמן הנכון. הסיבה טמונה בפחד שמא ייקחו להם את הילדים מהבית.

המערכת שהיתה אמורה לשמש כתובת מיידית לכל אם במצוקה נפשית, המערכת שהיתה אמורה לגרום לאם להרגיש שהיא יכולה לפנות לטיפול ללא מורא וחשש ולקבל מערך מקיף של תמיכה וסיוע במטרה לשמר את התא המשפחתי - דווקא היא הפכה בעצמה למפלצת המפחידה ביותר בעיני ההורה בסיכון.

* * *

היום המשוואה מאוד ברורה. אם הנזקקת לסיוע חוששת מהמחיר של אובדן הילדים עד כדי הימנעות מקבלת טיפול. לכן היא ממשיכה לתפקד במסגרת משפחתית לכאורה נורמטיבית עד לפיצוץ הבלתי נמנע. כך אנו עדים שוב ושוב למקרים שבהם ככל שמצבו הנפשי של הורה במצוקה הולך ומידרדר, כך הולך וגובר חששו מפנייה לקבלת עזרת הרשויות.

כל עוד ימשיכו במשרד הרווחה להוציא ילדים ממי שאפשר ולא ממי שצריך, נמשיך לקבל את תמונות הזוועה בעיתוני הבוקר. במצב אבסורדי זה, שבו מושקעים כוח האדם והכסף במוקדי כוח כלכלי־תעסוקתי (פנימיות, למשל) ולא במה שבאמת יכול ליצור שינוי (למשל, כנהוג בעולם, הצמדת עובדת סוציאלית כחונכת למשפחה שכזו) - הדרך לרצח הנורא הבא מתקצרת.

לשירותי הרווחה בישראל יש אחריות עצומה, וכפי שהם פועלים כיום הם מועלים באחריותם כלפי הציבור.

רוני אלוני סדובניק - רצח במשפחהקישורים:

הונאות משרד הרווחה: הוצאת ילדים מהבית על מנת למלא מכסות במוסדות, כדי שלא להפסיד תקציבים.

משרד הרווחה הוא גוף ממסדי מסוכן מאוד, חוטא ומחטיא, לצורך מילוי מכסותיו וקבלת תקציב הוא מוציא ילדים מביתם, הורס משפחות, וגורר למצעד האיוולת הסוציאלי את מערכות בתי המשפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער, מסגרות חינוך, בתי חולים, פסיכיאטרים תאבי בצע, משטרה, פרקליטות ועוד.
.
מאמר דעה: תפסיקו להוציא את הילדים מהבית , רוני אלוני סדובניק , נובמבר 2009 , nrg

ישראל היא המדינה מספר 1 בהוצאת ילדים מביתם. למה? כי משרד הרווחה צריך למלא מכסות במוסדות, כדי שלא להפסיד תקציבים. אבסורד

על פי הנתונים שפרסמה לאחרונה השדולה למען הילד בכנסת, עולה כי ישראל מובילה במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית. מסתבר כי 5% מהילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומחיק משפחתם, זאת לעומת 0.5% במדינות המערב.

נכון, ישנם מקרים בהם אין מנוס אלא להרחיק מיד את ההורים הפוגעים מהילדים, אבל מקרי קיצון אלו הם בודדים, ובמרבית המקרים ניתן היה לשקם את הילדים בתוך המשפחה ולתמוך בתא המשפחתי כולו, אם על ידי ליווי מקצועי, ואם על ידי תמיכה כלכלית וקהילתית.

סיפורם הטראגי של ילדי תימן ממחיש את הקלות ההיסטורית הבלתי נסבלת בה הממסד בישראל קורע זאטוטים מחיק משפחתם מתוך גישה פטרונית, מתנשאת, היודעת טוב יותר מהילדים או מאמהותיהם, מה טוב עבורם.

בשעה שרשויות רווחה במדינות המערב השכילו מזמן לבחון כל מקרה לגופו, תוך תובנה בסיסית כי המקום הטוב ביותר לכל ילד הוא בזרועות אימו, אצלנו עדיין נוהגת השיטה הקומוניסטית הבוחנת את כל המקרים באמת מידה זהה ותוך רמיסה ברגל גסה של כל ניסיון לגמישות ולאבחון פרטני יותר בין מקרה למקרה.

מכסות קבועות להוצאת ילדים מהבית
בישראל חיים כרגע 75,000 ילדים שהוצאו מביתם וחיים בכ-500 מוסדות של משרד הרווחה. מערכת מפלצתית זו לוגמת לקרבה כל שנה 5 מיליארד שקלים למימון השוטף של עובדי הפנימיות, אומנות ומוסדות שונים ומשונים, זאת בשעה שהיה ניתן להפנות לפחות חלק מהסכום לשיקום מקצועי של הילדים בחיק משפחתם.

תקציב אדיר זה המוגדר ומיועד במיוחד למימון הוצאת ילדים ושהייתם במוסדות, הינו סעיף מרכזי וקבוע בתקציב השנתי הכולל של משרד הרווחה. כלל ברזל הוא במשרד האוצר, לפיו משרד ממשלתי שאינו עושה שימוש במלוא הסכום שאושר לו בשנה מסויימת, לא זו בלבד שלא יגדילו את תקציבו בשנה הבאה אלא אף יקצצו את אותם הסכומים שלא נעשה בהם שימוש.

מצב אבסורדי זה גורם לכך, שמשרד הרווחה הזקוק כל כך לכסף אינו יכול להרשות לעצמו להפחית את מספר הילדים המוצאים מביתם שכן עליו לעמוד במכסות קבועות המגיעות עד אלפי ילדים המוצאים בשיטתיות בכל שנה מביתם, וכשהמולך דורש את ליטרת הבשר, נרתמת כל המערכת כדי לספק את תאבונו.
מרחיקים את הילד במקום את הגורם הפוגעני
שופטי בתי המשפט לענייני משפחה או נוער מהווים למעשה רק חותמת גומי להמלצות של עובדי הרווחה ומאשרים כמעט כל בקשה להוצאת ילד מהבית המוגשת להם. גם עובדי הרווחה אינם אשמים בשיטה, ההנחיות והקריטריונים מונחתים על ראשם מלמעלה, וכידוע הסיבה לכל מדיניות נעוצה בסופו של יום בהיבט התקציבי.
ילדה
ילדה צילום: חן גלילי

ישראל, כהרגלה, מפגרת אחרי מדינות מפותחות אחרות, בהן כבר הוטמעה התובנה כי הדרך הבריאה ביותר לשיקום 99% מהילדים היא דווקא בתוך הבית פנימה, במסגרת שיקום כלל משפחתי. נכון, ישנם מקרים קיצוניים בהם טובת הילד מחייבת הרחקתו מבן משפחה פוגעני, ואולם מדוע לקרוע דווקא את הילד מהבית ולא להרחיק לתמיד את הגורם הפוגע?

נתונים סטטיסטים מלמדים אותנו שוב ושוב כי אחוז הילדים המוצאים מהבית מקרב שכבות העוני והנזקקות הכלכלית הוא גבוה בצורה משמעותית. האם לא הגיעה אם כן העת לשקם משפחות נזקקות אלו, לסייע להן לצאת ממעגל המצוקה וזאת בהפניית התקציב למימון הוצאת הילד מביתו, והקצאתו למשימה הרציונאלית יותר?

בשונה מממשלות עבר כושלות, נקרתה למשרד הרווחה שעת כושר גורלית, משום שבראשו עומד היום שר רווחה בעל נפש יתרה וחשיבה יצירתית, שר שדעתו נחשבת מאד בעיני ראש הממשלה, שר המשפטים ושר האוצר. טוב יעשו אלו ביחד, אם ינתקו אחת ולתמיד את הקשר המעוות בין גודל התקציב של משרד הרווחה ובין מכסת הילדים המוצאים מביתם. המדד להגדלת התקציבים לרווחה צריך להמדד רק על ידי הצלחות בשיקום ילדים בביתם, ולא על פי היקף הוצאתם מהבית.

הכותבת היא עורכת דין, מתמחה בהליכי חקיקה וממשל, פעילת זכויות אדם.

------------------------------------ סוף המאמר

תגובה מהטוקבק:
יישר כוח לרוני על כתיבת המאמר ועל הניתוח. יש טעות אחת מהותית בניתוח: יצחק הרצוג הוא פוליטיקאי, כמו כל שרי הרווחה לפניו, שיודע היטב על איזה צד מרוחה החמאה ובמי הוא תלוי לבחירתו מחדש. כל שרי הרווחה, למעט שלמה בניזרי, הבינו שאם הם רוצים עתיד בפוליטיקה עליהם להימנע מלהרגיז את ביורוקרטיית הרווחה שכוחה הוא בלתי נתפש, במונחים של תקציבים כוח אדם, חיבורים אישיים וארגוניים וכיוב'. בניגוד לבניזרי שגילה אומץ לב חברתי וציבורי נדיר, הרצוג הוא פוליטיקאי מהזן המצוי, הדואג להישרדותו הפוליטית ולכן אין סיכוי שהוא ישנה משהו בשיטה אלא אם הוא יבין שהוא עשוי להרויח מכך פוליטית. ודבר זה לא יקרה כל עוד המשפחות הרבות מהן נלקחים ילדים הן אוכולוסיה מוחלשת ללא ייצוג פוליטי.

קישורים: