‏הצגת רשומות עם תוויות חטיפת ילדי תימן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חטיפת ילדי תימן. הצג את כל הרשומות

ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 12.9.95

ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95

רק בגיל 12 נודע למירה, שהיא בעצם מאומצת. רק בגיל 39, פגשה לראשונה את משפחתה הביולוגית. רק היןם בגיל 46, היא מוכנה לדבר על כך. "הייתי כבר נשואה אמא לשלושה ילדים, ופתאום כל העולם שלי השתנה. פתאום נולדו לי 11 אחים ואחיות" מבין מאות ילדי תימן הנעדרים, זהו כנראה המקרה היחיד של משפחה שהצליחה לאתר את יקירה
"זה מאוד קשה לסגור פער כל כך ממושך, אבל מפגישה לפגישה אני נפתחת יותר, מפעם לפעם נפרצות עוד חומות, והמפגשים עם המשפחה הביולוגית שלי נעשים יותר משוחררים. היום אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי ההורים והאחים הטבעיים שלי".
הדוברת היא מירה (שם בדוי), 65, אם לשלושה ילדים. סיפור היעלמותה של מירה להוריה לא שונה בהרה מסיפורם של ילדים אחרים כמותה, שנולדו בשנות ה- 50 לעולי תימן. אלא שלעומתם, במקרה שלה יש הפי-אנד.

מירה מצאה את משפחתה האבודה כבר בסוף 1988. ליתר דיוק היה זה אביה, דוד שוקר, כיום בן 89 פלוס, שהצליח, בעזרתו של עורך דין זורח רוזנבלום, לעלות על עקבותיה של הבת העלומה, אחרי 40 שנה של חיפושים אינטנסיביים.

אולם רק עכשיו, לאחר שבע שנים שבמהלכן הבשיל הקשר עם משפחתה הטבעית לאט לאט, מוכנה מירה לחשוף את סיפורה. עדיין נזהרת, עדיין מעדיפה להסתתר תחת זהות בדויה. "אני עוד לא מוכנה לחשוף את הסוד לאמי המאמצת", היא מסבירה. "להורים המאמצים שלי לא סיפרתי דבר מכל מה שקרה, כי הם יקרים לי ולא רציתי לפגוע בהם. אבי המאמץ נפטר לפני כמה שנים ואמי המאמצת, כבר בת 99, היא אישה נהדרת, שנתנה לי הכל. מי יודע, אולי בקרוב אאזור אומץ ואגלה לה את הסוד".

דוד שוקר ומשפחתו עלו ארצה מתימן בספטמבר 1949, ונשלחו, כמו עולים רבים אחרים מארץ זו, למחנה ראש העין. מירה נולדה במחנה. את החודשים הראשונים לחייה בילתה בבית התינוקות המשותף לילדי העולים.

"יום אחד, כשהגעתי לבית התינוקות לבקר אותה כרגיל, גיליתי שהיא פשוט איננה שם", מספר שוקר. "אנשי הצוות אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא, ושאני יכול להתלונן במשטרה. פתאום אחרי כמה ימים הם הודיעו לי שהיא נמצאת בבית חולים 'איתנים' בירושלים, בגלל מחלת מעיים. ביקרתי אותה שם כמה פעמים, עד שיום אחד לא מצאתי אותה. 'אישה אחת באה ולקחה אותה', אמרה לי אחות. 'איזה אישה?' צעקתי והתחלתי להשתולל, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לי".

מאותו רגע יצא שוקר למסע מפרך אחר עקבותיה של בתו. שנים התרוצץ בין בתי חולים מתחנת משטרה אחת לאחרת – לשווא. כשהוקמה ועדת בהלול מינקובסקי, ב- 1967, הוועדה הראשונה שמונתה על ידי הממשלה לבירור גורלם של ילדי תימן שנעלמו – היה בין ההורים הראשונים שעלו על עודכן העדים.

בראשית 1968 הגיע שוקר למשרדו של עו"ד רוזנבלום. "נכנס אלי אדם על סף ייאוש", מספר רוזנבלום. "אחרי שגולל בפניי את מסע החיפושים הארוך שלו אחר בתו, אמר לי: 'תעזור לי למצוא אותה, הלב שלי אומר לי שהיא עוד בחיים'. שאלתי אותו: לקחת בחשבון שאולי היא לא תהיה מעוניינת בקשר איתכם? התשובה שלו חרוטה בזכרוני עד היום: 'אני כבר לא צעיר. לפני שאני הולך לעולמי אני רוצה שהיא תדע שאני אבא שלה, שלא נטשתי אותה. שאני חושב עליה יום יום ושעה שעה, וכל יום לפני השינה אני מתפלל לשלומה. אם היא לא תרצה להיפגש איתי, זאת זכותה. אבל לי חשוב שהיא תדע את כל זה, זה יספיק לי'.

"התשובה הזאת ליוותה אותי שלוש שנים", מספר רוזנבלום. "זה מה שנתן לי את הכוח לאתר אותך", הוא אומר למירה, שמתקשה באותו רגע לכבוש את דמעותיה.

בעקבות עדותו של שוקר בוועדת מינקובסקי, נפתחה חקירה שגילתה כי מירה שוקר אכן חיה וקיימת. וזו לשון הדוח שכתבה הוועדה עם סיום עבודתה: "הילדה חיה ונמצאת כיום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה, אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל". למרבה האירוניה, גם את המידע הזה קברו חברי הוועדה בתוך תיק עב כרס. משום מה, חשבו, כי אין לשתף בו את האב. איך נמסרה מירה שוקר לאימוץ חוקי על אף שהוריה מעולם לא ויתרו עליה – לא ברור עד היום.

"כשגיליתי את הדוח הזה הייתי פשוט בהלם,, מספר רוזנבלום. "נדהמתי לגלות איך המערכת כולה גילתה אדישות גדולה כזו למצוקה הנוראה של הורים, שהילד שלהם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".

רוזנבלום שולף מהתיק של מירה את המכתבים השונים שנשלחו לבית הוריה הביולוגיים, צו גיוס, תעודת בוחר, מכתבים מהמוסד לביטוח לאומי – כולם נושאים את שמה. כולם רמזים אילמים לבני משפחתה כי היא חיה וקיימת, רק לא איתם.

בגיל 12 מגלה מירה לראשונה כי היא ילדה מאומצת. עורה השחום, בניגוד להוריה הבהירים, התחיל לעורר שאלות, והתשובות היו בלתי נמנעות. על הנסיבות האמיתיות שקרעו אותה ממשפחתה הטבעית לא ידעה דבר. חלקן נשאר עלום עד היום.

"כל השנים מאז", היא מספרת, "דמיינתי איך נראית המשפחה הביולוגית שלי. בד בבד גם פיתחתי טינה גדולה לאמא שנטשה אותי, כפי שחשבתי אז. את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלי כשגיליתי כמה צער וייסורים עברו על בני המשפחה כל אותן שנים, כמה מאמצים השקיעו בנסיונות למצוא אותי?"

הגילוי כי בתו חיה וקיימת עדיין לא סלל לדוד שוקר את הדרך אל בתו. אבן הנגף היתה החוק המתיר רק למאומץ עצמו לפתוח את תיק האימוץ, בהגיעו לגיל 18. משמעותו של חוק זה היא אחת: רק המאומץ יכול להחליט אם ברצונו לגשר על המרחק בינו לבין הוריו הביולוגיים. הדרך היא חד סטרית.

רוזנבלום: "פניתי לפקידי האימוץ וליועץ המשפטי של הממשלה אז, והסברתי להם שהמדינה חייבת ליידע את מירה שהוריה הביולוגיים מעולם לא ויתרו עליה והם מחפשים אחריה כל השנים, כדי שתרצה לפגוש אותם. בסוף, אחרי פגישות רבות ומייגעות, הפקידים השתכנעו. אבל אז התברר פתאום שתיק האימוץ נעלם, וללא המסמכים המקוריים תמיד נשאר אחוז אחד של ספק לגבי הזהות האמיתית של המאומץ. בסוף עלה לי הרעיון שאולי השופט בהלול, שעמד בראש הוועדה שבדקה את התיק, יכול לעזור לי לעלות על עקבותיו. פניתי לשופט, והוא העלה השערה כי ייתכן שהתיק נשאר בתחנת משטרת פתח-תקווה, שבה התכנסה הוועדה. מיהרתי לשם, ואכן, באחד המחסנים מצאתי את כל התיקים שהוועדה בדקה".

בספטמבר 88', לאחר שנמצאו מסמכי האימוץ המקוריים, שהסירו כל צל של ספק כי מירה היא אכן בת משפחת שוקר, החלו ההכנות לפגישה הגורלית בין בני המשפחה לבת האובדת.

פקידי האימוץ במשרד הרווחה הכינו את בני המשפחה לאפשרות, שהבת לא תסכים להיפגש איתם, והזהירו אותם לבל ינסו להפעיל עליה סחיטה רגשית. לאח הבכור, חיים, היתה בתגובה בקשה אחת: תפני שתחליט אם היא רוצה לפגוש בנו, פנה לפקידים באמצעות עו"ד רוזנבלום, אני רוצה להעביר לידי אחותי מכתב. הפקידים נעתרו לבקשה. "אני, אחיך הביולוגי", כתב חיים לאחותו, "פונה אלייך בשם המשפחה השנייה שלך ומבקש ממך רגע של פתיחות והקשה. רצה הגורל וניתקנו, נקרעת מעלינו, ואנו מהלכים כמי שחסר אבר".
ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95
ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95

נחטפו בגלל גזענות

נחטפו בגלל גזענות , נעמה קטיעי , 27.06.2013 , הארץ


הרב עוזי משולם, שבשנות ה–90 נאבק לחשוף את פרשת היעלמות ילדי תימן, נפטר בשבוע שעבר, ושוב יוצא השד העדתי מהבקבוק. כרגיל, מול הטענות על השתקה, הדחקה והתנהלות שערורייתית של ועדות החקירה שהוקמו בעקבות מאבקו של משולם, הוצגה שוב ושוב התשובה: "ועדות החקירה לא מצאו עדות לחטיפה ממסדית".

אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו, מהי חטיפה ממסדית? איזה הוראה בדיוק חיפשו ועדות החקירה, ומאיזה גורם? ומשלא מצאו את אותה הוראה שחיפשו, האם די בכך כדי להשתיק את מצפונה של החברה הישראלית בפרשה המזעזעת הזאת?

כפי שציין המשפטן בועז סנג'רו במאמר שפורסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת" לפני 11 שנים, אחד הכשלים הרבים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת ילדי תימן היה, שהיא התמקדה בניסיון לנקות את המדינה מאשמת "חטיפה ממסדית", כלומר, פשע שבוצע בידיעה על פי הוראות ברורות של מוסדות המדינה השונים.

ועדת החקירה התעלמה מהאפשרות, ששכבה של בעלי מקצוע – רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים – התנהלה על פי תפישת עולם גזענית, ובעצם לא היה כלל צורך בהנחיה כלשהי מטעם פקיד במשרד הרווחה, למשל. כל מה שנדרש לצורך העניין היה חבורה של אנשי מקצוע שגדלו לתוך אידיאולוגיה גזענית, והעלמת עין מצד הממסד. ומאלה היו בשפע.

למעשה, כפי שמלמדת כתבת התחקיר של שרגא עילם סונדרמן, ששודרה ביומן החוץ של קול ישראל ב-30 באפריל, התופעה של "העלמת תינוקות" ומסירתם לאימוץ בלא הסכמת המשפחות היתה שכיחה במערב באותן השנים. בשווייץ, בגרמניה, בבריטניה, באוסטרליה ובספרד נלקחו תינוקות ממשפחותיהם ונמסרו לאימוץ למשפחות "כשירות ומתאימות יותר".

הקריטריונים שלפיהם נקבע אם משפחה כשירה לגידול ילדים או לא השתנו מפעם לפעם וממקום למקום – לפעמים היתה זו אי התאמה אידיאולוגית של ההורים למשטר, לפעמים מה שנתפש כ"חוסר תרבות" של ההורים, לפעמים סתם עוני. להורים המטורפים מצער נמסרו הודעות בנוסחים דומים: הילדים נפטרו, הילדים אבדו. מסמכים רשמיים או הוכחות לא נמסרו. הרי לגזעים נחותים אין צורך בכל אלה.

ההיעלמות של ילדים בשנות ה-50 במדינת ישראל הצעירה לא התרחשה בחלל ריק. תפישות גזעניות של רופאים, עובדים סוציאליים, אחיות ואנשי חינוך הזינו את האמונה, שמשפחות מזרחיות כשירות פחות לגדל את ילדיהן. במוסדות להכשרת מורים שוננה הטענה, שאמהות מרוקאיות ותימניות אינן מגדלות כראוי את ילדיהן. זה דמה מאוד לתפישות הגזעניות שהיו מקובלות אז בעולם המערבי בכלל.

הטענה, כאילו רק אם תימצא חותמת הגומי הרשמית מטעם המדינה על הוראה נפשעת כזאת, ניתן יהיה להכיר בעוול ובפשע, היא ניסיון שערורייתי לברוח מהאחריות של החברה הישראלית כולה לעוולות שנעשו ועדיין נעשות כאן, בשם תפישות גזעניות.

כאשר כיום מותחים ביקורת על תרבות האונס בחברה הישראלית, המעודדת הטרדה מינית ואלימות מינית נגד נשים, לא מחפשים את הנוהל המוסדי המאשר רשמית התנהלות כזאת - ואף על פי כן איננו מכחישים את קיומה של תרבות כזאת ושל עוולות שנעשות בהשפעתה.

אותו השמאל, שנזעק לגנות פשעים שנעשו בהשפעת תפישות גזעניות, גם אם אין בנמצא מסמכים רשמיים המעידים על הוראה מטעם הממסד, כמו הנכבה הפלסטינית או היחס לפליטים, משתתק לפתע כשמדובר בהתנהלות פושעת כלפי ילדים של מזרחים בכלל ושל משפחות תימניות בפרט. אולי הגיע הזמן לשאול למה.

הכותבת היא תלמידה לתואר שני במכון כהן לפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב

נחטפו בגלל גזענות , נעמה קטיעי , 27.06.2013 , הארץ
נחטפו בגלל גזענות , נעמה קטיעי , 27.06.2013 , הארץ

ורק חוקר אחד מופקד על הכל - יגאל משיח 5.7.1996

קשה לשבור אותם – אנשים באים לפעמים במטרה לטהר את הממסד, אומרת פרקליטת הוועדה לחקירת היעלמם של ילדי תימן, ומעירה כי "אין טעם לשמוע עדים כאלה ללא חומר רקע". וזאת בדיוק הבעיה: הוועדה מסתמכת על עבודתו של חוקר יחיד, וחוקרת עדי מפתח בלי הכנה מספקת ובלי הצלבה עם מסמכי הוועדות הקודמות, הארץ, יגאל משיח, 5.7.1996 קובץ pdf  - כתבה עשירית בסדרה

ורק חוקר אחד מופקד על הכל- מאת יגאל משיח

שנה חלפה מאז החלה הוועדה לבדיקת חטיפת ילדי תימן לשמוע עדויות, מתגלים ליקויים תמוהים בעבודתה של ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תימן: גביית העדויות מתבצעת מבלי שנמלמדו ממצאי הוועדות הקודמות: עדים חשובים הוזמנו בלי כל הכנסה; תיקי אימוץ עוד לא נפתחו. תקציב דווקא לא חסר לנו, מספר מזכיר הוועדה.

שנה חלפה מאז החלה הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן לשמוע עדויות. ביום רביעי שעבר נכחו באולם שבבית אגרון בירושלים שמונה אנשים בלבד: העד, המקליט, איש הביטחון, שני אנשי עמותת "משכן אוהלים" המתעדים דרך קבע את ישיבות הוועדה, צלם ועיתונאי מ"הארץ", וצופה מסור אחד, שלמה גמליאל, שלא החסיר אפילו ישיבה אחת.

וכך, לולא שבעת האנשים שנכחו באולם בתוקף תפקידיהם, היה קם לכבוד חברי הוועדה עם כניסתם קהל של איש אחד.

ערב הדיון אמרה לי עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטת הוועדה, שהעדים יהיו הורי ילדים שנעלמו, לא עדי מפתח, ולפיכך אין סיבה שהיא תטרח לבוא כדי לחקור אותם. לפני ישיבת הוועדה התברר ששני העדים שהוזמנו חשובים ביותר: יהודה הלוי מרחובות, שהיה בשנות ה- 50 נהג אמבולנס, ודורה שוורץ, האחראית על הרישום במשרד הפנים, שביכולתה להסביר מדוע מקבלות משפחות הנעלמים זה שנים מסמכים סותרים ומבלבלים, קצתם בחתימת ידה של שוורץ עצמה.

נחמני רוט לא קיבלה דיווח על השינוי בתוכנית: יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, החליט לנהל את החקירה בעצמו והתובעת לא הוזמנה.

יהודה הלוי לא בא להעיד מרצונו. בשיחה איתו לאחר העדות הוא הודה כי הנושא אינו מעניין אותו וכי בא לוועדה מחוסר ברירה, משום שקיבל זימון. אבל חקירתו התנהלה כאילו בא לנדב מידע מרצונו, ואין צורך להקשות עליו כדי לדובבו. את הזימון לוועדה, סיפר הלוי, קיבל יומיים לפני הישיבה. איש לא בא לחקור אותו מראש, כדי להכין חומר רקע לקראת מתן העדות.

השופט כהן פתח את חקירתו של הלוי בהצהרה ובבקשה מנומסת: "יש לנו מידע שהיית נהג אמבולנס במחנות, ואנחנו מבקשים שתמסור לנו עדות. מה עשית בכלל ואיך הגעת לזה?".

העד לא התבקש לתאר את נסיבות עבודתו במגן דוד אדום; הוא לא התבקש לציין את גילו ולומר באיזה גיל החל לנהוג על אמבולנס וכמה שנים עשה זאת. הוא לא נשאל אם נמצא בידו תיעוד משנות עבודתו במד"א: קבלות, מסמכים, רשיונות, מכתבים, תמונות, כל מידע שעשוי לסייע לחקירה. הוא לא נשאל מי היו הממונים עליו, ואם זכורים לו שמותיהם. הוא לא נשאל אם הוא זוכר מאז שמות אחיות ורופאים ממחנות העולים ומבתי החולים.

בידי הוועדה נאסף כבר חומר עדויות רב נגד נהגי האמבולנסים, מפי אנשי ממסד שזומנו להעיד וניסו להטיל על הנהגים את אשמת הבלאגן הגדול. הלוי לא עומת עם עדויות אלה, לא התבקש לאשרן או להעיד עליהן. בעדותו הוא חזר ותיאר את הבלאגן, הרשלנות ברישום הילדים ובאיתור הוריהם, אבל למעשה לא תרם מידע חדש.

הלוי היה נהג אמבולנס בתחנת מגן דוד ברחובות, ששירתה את מחנות העולים באזור. קריאות להעברת חולים הגיעו לתחנה, ואז היה נשלח למחנות, לוקח את הילדים מידי האחות, או ההורים, ומסיעם לבית החולים...

לקריאת המשך הכתבה הקלק כאן



המתים קמו לתחייה - אביבה לורי - הארץ - 04.12.2001

המתים קמו לתחייה  , אביבה לורי  , הארץ , 04.12.2001

קרוביהם של ילדי תימן הנעלמים ממשיכים לפקפק בממצאי ועדת החקירה הממלכתית, ובמידה רבה של צדק. איך ייתכן שזכריה קטיעי, שמסמכים רפואיים קבעו את מותו, נמצא חי וקיים בירושלים? ומה גורלה של ציונה יוסף, שוועדה קודמת הצביעה על קברה, ועתה הוחזרה למעמד של "נעדרת"?

גם היום, אחרי פרסום דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, לא ברור אם בחלקה מספר 69 בגוש י"ב בהר המנוחות בירושלים, קבורות שתי גופות, גופה אחת או אולי הקבר בכלל ריק. שלוש ועדות ניסו מאז 1967 לברר מה עלה בגורלן של שתי תינוקות, ציונה יוסף וציונה סלם, שנעלמו בשנת 1950 ממחנה העולים בראש העין: הוועדה הראשונה לא הצליחה לגלות דבר וקבעה ששתיהן בגדר נעדרות. הוועדה השנייה קבעה כי שתיהן מתו בבית החולים איתנים בירושלים בהפרש של יום ונקברו בהר המנוחות ב-21 בנובמבר 1951 באותו גוש ובאותה חלקה. הוועדה השלישית סיימה בחודש שעבר את עבודתה וקבעה כי רק אחת משתי הציונות קבורה באותו קבר, ואילו השנייה, ציונה יוסף, שוחררה מבית החולים כבר במארס 1950 "במצב טוב" ומאז נעלמו עקבותיה.

ציונה יוסף נולדה תוך כדי הנחיתה בלוד, מספר אחיה למחצה יוסף אל-על. את אמה אחזו הצירים עוד בטיסה. "אילו היה נולד בן היו קוראים לו ציון", אומר אל-על. "להרבה ילדים מהעלייה שלנו קראו ציון או ציונה". לא פלא שוועדות חקירה מתבלבלות.

יוסף אל-על, קבלן שיפוצים בן 66 מחולון, היה בן 14 כשאחותו ציונה יוסף נעלמה מבית התינוקות במחנה בראש העין. "הלכנו מתימן עד עדן על חמורים, ברגל ובמכוניות. באנו מרדאע, שם היינו אמידים מאוד. לאבא שלי היה עסק גדול למעילי עור. הוא העסיק הרבה עובדים, היה גם שוחט וגם ישב בבית הדין. אחרי מלחמת העולם באו שליחים והיתה התעוררות יהודית בקרב הנוער והתחילה עלייה. אני יצאתי לדרך עם אמי החורגת, אחרי שאמי נפטרה מאסתמה. אבא נשאר בתימן לחסל את החנויות ואת העסקים. המתנו לו חודשיים במחנה עולים בעדן, וכשהוא בא לשם, תוך שבועיים עלינו למטוס.

"בלוד, ממש בנחיתה, אמי כרעה ללדת ומשם לקחו אותה לבית חולים. אותי ואת אבא לקחו למעברה של אוהלים בראש העין. אני זוכר, היה קר וגשם ושלגים. אחרי שהיא חזרה עם התינוקת מבית החולים לקחו את הילדה לבית ילדים ואמא היתה הולכת לשם להיניק אותה. עד היום היא זוכרת את האחיות המטפלות בשמות. לאחראית קראו עליזה, הסגנית שלה היתה חנה. ציונה היתה ילדה חמודה, מחייכת, אכלה יופי. יום אחד, אני זוכר זה היה שבת, אמא שלי הלכה להיניק את הילדה ואז חטפו לה אותה מהיד ואמרו שהיא חולה. היא היתה בת ארבעה חודשים. ביום ראשון הלכנו לשם שוב, אני ואמא, ושאלנו, איפה הילדה? אמרו 'הילדה בבית חולים'. איזה בית חולים? אמרו 'לא יודעים. היא חולה ונמצאת בטיפול'.

"אחרי כמה ימים שוב הלכנו לחפש אותה בבית התינוקות, איפה ציונה? ציונה, הם אומרים, נפטרה. אנחנו אנשים מאמינים, אומרים נפטרה - גמרנו, אנחנו מאמינים. עולים חדשים, תימנים, יש להם אמונה בממסד. אמרו שקברו אותה וזהו. בכל זאת אבא שלי לא היה שקט וגם אני לא נחתי וכל הזמן שאלנו, 'מה זה פתאום למות ככה? היא לא היתה חולה ולא כלום'. עזבנו את המעברה ועברנו לגור במושב מולדת. היו שם בתים נטושים, שיפצנו שני חדרים וגרנו שם 15 שנה, בלי מים, בלי חשמל, העיקר לעזוב את המעברה".

סעיד יוסף, אביה של ציונה, פנה למשטרה והגיש תלונה על היעלמה של התינוקת. ב-68' הוא זכה להתייחסות ממלכתית בעניינו. מכתב קצרצר מאגף החקירות במטה הארצי סיכם את ממצאי הוועדה הראשונה שחקרה את גורל ילדי תימן שנעלמו: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה העלתה שבתך הנ"ל נפטרה בבית חולים איתנים בתאריך 21.11.51 והובאה לקבורה בבית העלמין בירושלים בתאריך 21.11.51 בגוש י"ב חלקה 69. המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון". זאת היתה הפעם הראשונה שהמשפחה קיבלה מסמך רשמי כתוב מטעם המדינה עם ציון העובדה שבתם מתה ובצירוף מספר תעודת פטירה.

"כשהיא היתה בת 18 הגיע צו גיוס על שם ציונה יוסף סעיד", מספר יוסף אל-על. "קיבלנו שוק. איך אתם מעיזים לשלוח דבר כזה לאדם שמת? אמא שלה נסעה ליפו ללשכת גיוס, הביאה להם את המכתב והם שם, כמו שהיא סיפרה לי, חטפו לה את צו הגיוס מהיד".

שלוש ועדות מונו לחקור מה עלה בגורלם של יותר מאלף ילדים שנעלמו להוריהם, רובם יוצאי תימן. הן הדפיסו קילומטרים של נייר, עלו מיליוני שקלים למשלם המסים, גבו אלפי עדויות מהורים, בני משפחה ואנשי ממסד, קראו רבבות מסמכים, העלו לתודעה פרשיות כואבות מתולדות המדינה, חשפו אי סדרים מביכים וגילויים של חוסר הבנה וחוסר רגישות מינימלית בקרב גורמי הקליטה, ובעיקר לא הביאו בשורה למשפחות. המסקנות לא הובילו להתנצלות ממלכתית לפני המשפחות על הסבל הממושך; אם הכוונה היתה לפוגג את החשדנות של התימנים כלפי מוסדות המדינה ולהביא לקירוב לבבות, אז הושג בדיוק ההיפך. גם אם לא היו חטיפות מאורגנות של ילדי תימן ומסירה המונית לאימוץ לאשכנזים חשוכי ילדים, המשפחות שילדיהן נעלמו באופן בלתי מוסבר מסרבות להשתכנע.

מעקב אחרי חילוקי הדעות בין שלוש הוועדות לבין עצמן רק מחזק את הספקות הממשיכים לנקר. ועדה מס' 3, בראשות השופט בדימוס יעקב קדמי, קבעה שציונה סלם נולדה בינואר 50'. לפי ועדה מס' 2, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, היא נעלמה מבית התינוקות בראש העין עוד בטרם נולדה, באוגוסט 1949. ציונה יוסף, לעומת זאת, מתה לפי ממצאי ועדה מס' 1 באוקטובר 51', כשהיא בת שנתיים; לפי ועדה מס' 2 - בנובמבר 51', ולפי ועדה מס' 3 היא היתה בת חמישה חודשים כששוחררה מבית חולים ממשלתי יפו במארס 50'. אז מי קבור בהר המנוחות?

מתה, מתה, נעדרת - קבעו שלוש הוועדות השונות בעניינה של ציונה יוסף. "אנחנו לא הלכנו להעיד באף ועדה", אומר יוסף אל-על. "לוועדת שלגי קראו לנו ולא הלכנו. גם לוועדה הממלכתית לא הלכנו. את יודעת כמה אנחנו כועסים? ועכשיו כתבו שהיא לא מתה, שהיא נעדרת. אנחנו כל השנים חשבנו שהיא חיה".

יוסף לא חזר

"אחרי כל השנים של כל הוועדות האלה וזאת התוצאה?" שואל יצחק צדוק, אחיהם של דליה ויוסף צדוק, שנעלמו ממחנה ראש העין בהפרש של פחות מחודשיים זה מזאת. המשפחה עלתה לישראל באוקטובר 1949 אחרי נדודים של כמעט שנה ברגל מצנעא לעדן. יוסף היה בן שנתיים ואמו חביבה היתה בהריון מתקדם כשהם הובאו למחנה האוהלים בראש העין. "הכל בגלל כוס חלב", אומר צדוק. "אמרו לאבא שלי שמחלקים עוד מנה של חלב לילדים חלשים. הוא אמר טוב ונסע יום אחד לקופת חולים ונתנו לו פתק לעוד מנת חלב עד שהילד יתחזק. הילד היה בריא, מתרוצץ ובורח לאוהל, ואמא שלי שוכבת באוהל, בהריון, כבר לא יכלה ללכת. השעה ארבע, והיא רואה מהאוהל את אבא שלי נותן את הפתק על תוספת החלב לאחות ואז היא שומעת אותה צועקת לאבא שלי, 'אדון צדוק' - או צלאח, בתימן קראו לו צלאח - 'אני יכולה לסדר לבן שלך בית הבראה בתל-השומר, שם הוא יאכל, ישתה, יהיה פרח'. ואבא אמר לה, 'לא, אנחנו פה רק זמן קצר, עוד מעט עוברים'. ואמא שלי צועקת מהאוהל, 'תעזוב אותה, הילד בריא', והאחות ממשיכה, 'כדאי לך אני אתן לך פתקים לנסיעה'. היא כל כך נידנדה שאבא שלי השתכנע. לקח ממנה פתקים ונסע לבקר אותו לפחות פעמיים בשבוע".

אז הוא לא היה חולה?

"שום דבר. כתבו 'הילד סבל ממחלות שונות, ביניהן איבוד נוזלים'. זה שטויות. מי לא סבל אז מאיבוד נוזלים? אבא נסע כל החודש עד שיום אחד אמרו לו 'מחר שולחים אותו מפה, הבית הבראה נגמר'. אמא שלי נורא נלחצה מזה שהילד לא איתה ואבא שלי הבטיח לה שאם זה יימשך, הוא יביא צלם ויצלם בשבילה את הילד. אבל כשאמרו לו שמחר משחררים אותו, הוא אמר לה, 'את רואה, את סתם דואגת'. ופה היתה הטעות, אם כי אני לא בטוח שזה היה עוזר. אבא שלי ביקש למחרת מאחות של אמא שלי שתבוא לקחת את הילד מההסעה שבה היו מחזירים את הילדים למחנה מתל-השומר, כי הוא הלך לעבודה. היא הלכה ועמדה שם וחיכתה וגמרו את הרשימה של הילדים. אז היא שאלה, איפה יוסף צדוק, ואמרו לה שלא יודעים. אבא שלי בא יותר מאוחר והיא אמרה לו שהילד לא חזר. הוא הלך לאחות והיא אמרה שהיא לא יודעת כלום. הוא רץ לבית חולים, אמרו לו 'החזרנו אותו'. חזר למחנה, האחות כבר לא היתה. בא אליה בבוקר והתחיל להשתולל, איפה הילד, אז הזמינו משטרה והוא ברח לאוהל.

"האחות הזאת, הוא לא ישכח אותה. הוא אמר בוועדת בהלול (ועדה מס' 1, בהרכב יוסף בהלול וראובן מינקובסקי), 'מה הבעיה? תביאו מאה אחיות, אני אזהה אותה'. אחרי שהוא עשה לה בלגן, העבירו אותה למחנה אחר. כעבור שלושה חודשים עברנו לקרית אונו ואז אבא שלי הלך להתלונן במשטרת ישראל, אבל מהר מאוד הבין שלא ייצא מזה כלום. ב-67', כשקמה ועדת בהלול, הוא התלהב, כל המשרד של הוועדה היה אצלנו בבית בקרית אונו. היו צריכים לאסוף כסף ולארגן לבד את כל העדויות. ושוב, שום דבר. כל הצריפים בתל-השומר היו אז עוד קיימים והוא אמר לוועדה, 'בואו איתי ואני אראה לכם מי עבד שם ומי אחראי' ואותו דבר במרפאה של המעברה. הוא אמר, 'אני זוכר את כל האחיות שהיו שם'".

חלק בירושת האב

ועדת בהלול-מינקובסקי בדקה ומצאה כי הילד יוסף "יצא את בית החולים בריא ב-14 בדצמבר 49', אך לצערה של הוועדה פנקס ההעברה של מגן-דוד-אדום רמת-גן שהסיע את הילדים מבית החולים תל-השומר למחנה ראש העין, המתייחס לשנת 1949, לא נמצא ועל כן נבצר ממנה לגלות אם אכן הועבר הילד הנ"ל למחנה ראש העין או בטעות למחנה אחר. מחשש שמא הילד נפטר בדקה הוועדה גם בפנקס הפטירות הארצי במשרד הפנים ולא נמצא רישום המתייחס לילד הנ"ל".

באופן רשמי קיבלה אמו של הילד יוסף, חביבה צדוק, את הפתק הסטנדרטי מהמטה הארצי של המשטרה: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה לא גילתה עקבות בנך ולפי החלטת הרשויות המוסמכות החקירה לגילוי גורל בנך תימשך על ידי משטרת ישראל". על החתום: רב פקד י' ספרן, ראש מדור רישום פלילי.

לא ידוע מה עשתה משטרת ישראל לגילוי עקבותיו של הילד יוסף, שמצד אחד בלעה אותו האדמה ומצד שני המשיך, לפחות במסמכים הרשמיים, לחיות ביחד עם בני משפחתו. הוא היה רשום במשרד הפנים בכתובת של הוריו, הוא קיבל צו גיוס ואף רצה להיות שותף בירושה לאחר מות אביו. "מבחינה מסוימת אבא שלי עמד כנאשם בפני שלטונות הצבא, הוא היה צריך להביא להם את מסקנות ועדת בהלול כדי להוכיח שיוסף נעדר. לפי משרד הפנים הוא חי עד היום, אבל אין לו כתובת. ביקשנו להוציא אותו מהכתובת של אמא שלי, כי היא כל השנים המשיכה לקבל מכתבים על שמו והיא עברה מספיק טראומות".

בשנת 1981, אחרי מות אביהם, החליטו כל הילדים להעביר את חלקם בירושה לטובת האם, וביקשו מבית המשפט להוציא צו ירושה. אבל אז צץ ועלה יוסף, האח העשירי, שעל פי חוקי המדינה תבע את חלקו בירושה. עו"ד יאיר זהבי טיפל בעניין. "זה סיפור נדיר מאוד", הוא אומר. "הכרתי את הבעיה שלהם, שהבן הזה ממשיך לקבל מסמכים כאילו שהוא בחיים, אז הייתי חייב להתייחס אליו בצו הירושה. אם הייתי מתעלם ממנו זו עבירה על החוק. ביקשנו מבית המשפט לחלק את הירושה כאילו מדובר בעשרה ילדים ואמרנו שנפקיד את החלק שלו במשרדי האפוטרופוס הכללי עד אשר יתבררו העניינים. ואז בית המשפט קבע שתי חלופות: הצהרת מוות, שזה לא היה רלוונטי, כי לא היו הוכחות שהוא נפטר, או לכתוב תצהיר שכל הניסיונות לאתר את הילד עלו בתוהו. לפי סעיף 68 א' בחוק הירושה יש אפשרות שבית המשפט יצהיר על נימוקים למותו של אדם, מטעמים שנראים לו. סיפרנו לשופט ישי לויט, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, את כל הסיפור והוא הבין וויתר להם אפילו על הפקדת החלק בידי האפוטרופוס. זה מקרה יוצא דופן גם מהבחינה המשפטית".

חודש אחרי היעלמו של יוסף נולדה למשפחת צדוק בבית חולים פרוינד בתל אביב תינוקת חדשה. הם עדיין שהו במחנה בראש העין, ועל-פי עצת האחיות בבית התינוקות קראו לילדה דליה. שבוע אחרי הלידה חזרה האם חביבה למחנה ואת דליה מסרה, כמו כולם, לבית הילדים. במשך שלושה שבועות, פעמיים ביום, היא באה לשם כדי להיניק אותה, עד שיום אחד הודיעו לה שהילדה מתה. "בשעה ארבע אמא עוד טיפלה בה", אומר צדוק, "ובשעה שבע בערב באותו יום, כך כתוב בתיק שלה בגנזך המדינה, היא כבר מתה. לפי ועדת קדמי, היא נקברה רק ארבעה ימים מאוחר יותר. זאת אומרת שהיא היתה במחנה עוד ארבעה ימים ואף אחד לא טרח להראות להורי גופה. מאז פגשתי אנשים שאמרו שמי שהלך למנהל המחנה וצעק עליו, קיבל את הילד בחזרה. ההנחה שלי היא שהיו מחכים כמה ימים לראות אם המשפחה עושה מהומות, או אם יש להם קשרים ולא כדאי להתעסק איתם".

מאז שאיבדה שני ילדים, הוא מספר, אמו אינה מסוגלת לראות חלוק לבן. "היא ילדה אותנו, את כל הילדים (תשעה), בבית בקרית-אונו. רופאים אצלה או גונבים או הורגים. אנחנו לא היינו חברים בקופת חולים. היה לנו רופא פרטי שאבא שלי היה מבקש ממנו, 'אל תבוא בחלוק לבן, תבוא כמו ג'נטלמן' ובאותו יום אבי לא היה הולך לעבודה, כי אמא פחדה שמא הרופא יגנוב לה תינוק.

"אבא שלי קיבל שבץ וכשבאו להודיע לאמא שלי אחרי שלושה ימים שהוא נפטר בבית חולים, היא אמרה, 'ידעתי שהוא לא יחזור. מבית חולים אף אחד לא חוזר'".

המת החי

בשבועות האחרונים קיבלו משפחות הנעדרים בדואר את הדו"ח הסופי של ועדת קדמי, כל משפחה את החלק הנוגע לה. צדוק נדהם כשקרא את מסקנות הוועדה על היעלמו של אחיו יוסף, שמעמדו שונה מנעדר למת, ואילו ילד אחר, שהיה בחזקת מת, קם לתחייה. הוועדה, בניסיונה להתיר את התסבוכת, הסתבכה יותר ויותר.

ב-13 בנובמבר 49' אושפזו שני ילדים בערך באותו גיל בבית החולים תל-השומר. שניהם היו תימנים ממחנה העולים ראש העין. ביומן הקבלה בתל-השומר נרשם קודם זכריה קטיעי ושתי שורות מתחתיו יוסף צדוק. כעבור שלושה ימים מת אחד מהם, כנראה זכריה קטיעי, כי יוסף, לפי ממצאי הוועדות הקודמות, שוחרר לביתו ב-14 בדצמבר. בגופתו של קטיעי אף נערכה נתיחה לאחר המוות לקביעת סיבת המוות. הוא נקבר בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה ב-20 בנובמבר 49'.

הכל היה בא על מקומו בשלום אלמלא מצאה הוועדה הפניה על שמו של קטיעי, כחודש אחרי שהוא נקבר, לאשפוז בבית החולים הדסה ראש העין, וגם תעודת שחרור מאותו בית חולים ב-10 במאי 50', אחרי 112 ימי אשפוז. ליתר ביטחון נבדק תיקו האישי של זכריה קטיעי במשרד הפנים ונמצא שהוא אכן חי מאוד. אז מיהו הילד שמת? "בסבירות גבוהה", קובעת הוועדה, "יוסף צדוק הוא הילד בן השנתיים שנפטר בבית החולים תל-השומר, והגופה שנותחה היא של יוסף צדוק והוא זה שנקבר בסגולה ארבעה שבועות לאחר עלייתו לארץ".

השם קטיעי היה מוכר ליצחק צדוק. כבר יותר מ-30 שנה שהוא מתפלל בבית כנסת בירושלים יחד עם אריאל קטיעי. "שאלתי אותו אם הוא מכיר זכריה קטיעי במשפחה שלו, והוא אמר, 'כן, אני. כשהייתי ילד קראו לי זכריה'".

הוועדה, מתברר, לא טרחה להודיע למת-החי קטיעי על ממצאיה. הוא בכלל לא ידע שבמשך חמישים שנה שכבו אי-שם מסמכים רפואיים המעידים כי מת, הועבר לניתוח שלאחר המוות ואחר כך נקבר. לפני שבוע העביר לו עמיתו לתפילה, יצחק צדוק, העתק של הדו"ח. "כשראיתי את הדו"ח כמעט חטפתי שבץ", אומר זכריה (אריאל) קטיעי. "הילדים שלי אמרו, 'אבא יצא מהפתולוגיה'. עכשיו אני מבין שבגלל שהייתי מת לא קראו לי לצבא, הלכתי ביוזמתי ללשכת גיוס, ועכשיו הוועדה החייתה אותי. ברוך השם".

אחרי הלידה קראו לו מרדכי, הוא מספר, כי נולד בפורים (1947). "בתימן, כשילדים היו חולים היו מחליפים להם שם כדי שיבריאו, יש הלכה כזאת, אז כשהייתי חולה החליפו לי את השם לזכריה. אחר כך חזרתי למרדכי והוספתי אריאל ועכשיו אני אריאל-מרדכי. שאלתי את אמא שלי אם הייתי פעם בהדסה ראש העין, אז היא אמרה שכן. אני הייתי ילד חולני מאוד, אמא שלי אמרה שבגיל שנתיים נראיתי כמו בן חודש, עוד לא הלכתי. יצחק אומר שאחיו בסך הכל סבל מאיבוד נוזלים, אז איך הוא מת ואני, במצב כל כך קשה, נשארתי בחיים? כנראה שלא הייתי כל כך יפה, אז אף אחד לא רצה לקחת אותי".

שרה קטיעי, בת 85, אמו של אריאל, גרה בראש העין, לא רחוק מהמעברה ההיסטורית. "גם אני הייתי חולה", היא מספרת. "בעלי הלך לבית הילדים ואמרו לו שהילד חולה ושלקחו אותו לבית חולים תל-השומר. בעלי היה הולך לבקר אותו כל כמה ימים, ואני הלכתי לשם פעם אחת ולא נתנו לנו להיכנס לראות אותו, רק דרך החלון. הוא היה ילד קטן, ממש קטן ורזה ונורא חולה, סבל משלשולים, היה חלש. אחרי חודש החזירו אותו לבית הילדים ואחרי כמה ימים עוד פעם היה חולה ולקחנו אותו לרופאים ושלחו אותו לבית החולים הדסה ראש העין. שם הוא שכב כמה חודשים. כל הזמן פחדתי שימות, כשראיתי אותו בחזרה היה לי אור בעיניים".

צדוק: "לפי ממצאי ועדת קדמי, אבי ביקר בבית החולים במשך חודש ימים ילד אחר. זה משפיל לבוא ולהגיד דבר כזה. הם הלכו שנה שלמה ביחד ברגל מתימן. אבא שלי סחב אותו על הכתפיים, היה הולך לחלוב לו כוס חלב מהערבים בסביבה, אז להגיד שהוא לא מזהה את הילד שלו? כתוב פה שזכריה חזר למחנה ב-13 בדצמבר, ואבא שלי היה ב-13 בבית חולים ואמרו לו שם שאחי חוזר למחרת, כלומר ב-14, אז את מי אבא שלי ביקר באותו יום? זכריה אומר שהוא היה חולה מאוד; אבא שלי אומר שיוסף הבריא ואם זכריה הוא לא הילד שמת, אז מי הילד שנפטר? אולי זה בכלל ילד שלישי?"

היו לך ציפיות מהוועדה? "כן, ציפיתי מהוועדה הזאת שתקח אחריות. שהמדינה תקח אחריות. שיתנו פיצויים לאמא שלי על עוגמת הנפש ועל הצרות שעשו לה כל החיים. מה היא אשמה? מה היא עשתה למדינה?"

המתים קמו לתחייה - אביבה לורי - הארץ - 04.12.2001
המתים קמו לתחייה - אביבה לורי - הארץ - 04.12.2001

2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל- הארץ - 04.12.2001

2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל- הארץ - 04.12.2001
2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל , הארץ , 04.12.2001

קריאה מדוקדקת ב-1,828 עמודי הדו"ח חושפת פגמים בשיטת העבודה של הוועדה, מעמידה בספק את קני המידה שהנחו אותה וממילא גם את מסקנותיה

כמעט שבע שנים אחרי הקמת ועדת החקירה הממלכתית, הגישו חבריה לפני חודש את הדו"ח המסכם את עבודתם. במשך השנים הללו נעשתה עבודת חקירה מרשימה: נאסף ונסרק חומר ארכיוני רב, נגבו מאות עדויות, התבצעה מלאכת מחשבת של הצלבת עדויות ומסמכים. מותר להניח, שהוועדה קיוותה לראות בדו"ח עב הכרס סוף פסוק לפרשה מעיקה וטעונת רגשות, המלווה את המדינה כבר יותר מחמישים שנה והעסיקה שתי ועדות בדיקה קודמות. למרבה ההפתעה, קריאה מדוקדקת בדו"ח מעוררת מספר גדול מדי של שאלות ותמיהות, המטילות ספק בשיטת העבודה של הוועדה, בקני המידה שהנחו אותה לקבלת מסקנותיה, וממילא גם בנכונות המסקנות עצמן. לא סוף פסוק יש כאן, אלא סימן שאלה גדול.

ראוי להתחיל במה שאין בדו"ח:

* איך זה שאין בו התייחסות לאווירה שאפפה את עבודת הוועדה, מלבד אזכור העובדה שתומכי עוזי משולם צילמו את מתן העדויות בווידאו? איך זה שלא הוזכרו הניסיונות להשפיע על עדים, לפעמים עד כדי איומים, הן מצד חסידי עוזי משולם, המשוכנעים כי היתה חטיפה ממסדית של המוני ילדים כדי למסרם לאימוץ, והן מצד תומכי הממסד, המכחישים זאת?

* פה ושם בדו"ח פזורות הערות שעדים נתנו בוועדה עדות שונה מזאת שנתנו בהזדמנויות אחרות (ועדות קודמות, תקשורת). האם ייתכן כי שינוי הגרסה היה תוצאה של לחצים, או איומים? בדו"ח הביניים שפירסמה הוועדה באוגוסט 97' ציינו חבריה כי אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים "העידו כפי שכפאם השד", "לא נענו לשאלותינו" ו"לא הוסיפו לנו מידע". מדוע נעלמה ההערה הזאת בדרך אל הדו"ח המסכם?

* בדו"ח אין רשימת שמות של עדים שהופיעו בוועדה, ולא פרטים על מספר העדים שהוזמנו ולא הופיעו. כמה עדים כאלה, אנשי הממסד הפוליטי, הרפואי והסיעודי של אותן שנים, לא נענו להזמנה להעיד? בדו"ח הביניים נכתב כי הוועדה נתקלה ב"רתיעה כמעט כללית להופיע בפנינו" מצד אנשים "שעדויותיהם עשויות היו לשפוך אור על הנושא". איך זה שאפילו האזכור הזה נשכח בדרך אל הדו"ח המסכם?

* האם נקטה הוועדה צעדים כלשהם לכפות על עדים סרבנים לבוא ולהעיד? אם כן, אילו צעדים, ומה היתה השפעתם?

* האם ייתכן שעדים אלה מסתירים עובדות שעלולות להעמיד בספק את מסקנות הוועדה?

השמדת ראיות

* הוועדה מציינת כי חלק מהארכיון הרפואי של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג לחוקרי ועדת בדיקה קודמת, "אך לאחר מכן אבד". האם נערכה חקירה כדי לוודא שהארכיון אכן "אבד", ולא הושמד במטרה להעלים ראיות?

* בדו"ח נכתב שארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, "שחלקם לפחות" עמד לרשות חוקרי ועדה קודמת "שמצאו בהם מידע רב", הוחזרו לבית החולים הלל יפה בחדרה. והוועדה מוסיפה: "נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו". האם נעשה ניסיון לברר מי היה אחראי ל"ביעור" הזה, ומה היו מניעיו?

* חברי הוועדה מציינים כי עם תחילת עבודתם, ביקשו מבית החולים הלל יפה לשמר את רישומי בית היולדות, "אך, למרבית הצער, מחמת תקלה מינהלית כלשהי, בקשה זו לא כובדה והרישומים הושמדו". מה זאת אומרת "למרבית הצער"? זה כל מה שיש לוועדה להגיד על זה? וכיצד הגיעו חבריה למסקנה שהיתה כאן רק "תקלה מינהלית"? הרי זה אותו בית חולים ש"ביער" ארכיונים חיוניים גם בשנות ה-60. האם חקרו מי היה אחראי להשמדה הנוכחית, בניגוד לבקשה מפורשת שלהם, ומה היו מניעיו? האם הוגשה תלונה במשטרה? ומדוע הסתפקה הוועדה ב"בקשה", ולא תפסה את המסמכים מיד? הרי עצם העובדה שביקשה לשמר את הרישומים מעידה על חשד שמישהו עלול להעלים אותם.

* במקום אחר בדו"ח מציינים חברי הוועדה, שוב "למרבית הצער", כי התברר להם שחלק מהחומר הארכיוני הנחוץ לעבודתם "נשלח לביעור - מחמת טעות מינהלית ככל הנראה - בתקופה שבה פעלה כבר הוועדה". לדוגמה, "חומר שהוחזק בארכיון מחלקת הקליטה בתל אביב, נשלח בשנת 1996 לביעור על אף שצריך היה להיות ברור לכל, שחוקרי הוועדה - שדבר מינויה לא נעלם מאיש - ייזקקו לו". האם אין כאן חשד להשמדה מכוונת של חומר ראיות חיוני? כיצד הגיעה הוועדה למסקנה שזאת היתה "ככל הנראה טעות מינהלית"? האם ניהלה חקירה בעניין? האם ביקשה מהמשטרה לחקור? ומי הם אותם מנהלים ש"טעו"? מדוע אין הוועדה נוקבת בשמותיהם? מדוע אינה תובעת למצות איתם את הדין המשמעתי? ומדוע כל אלה אינם מעוררים אצל חברי הוועדה ספק, ולו הקל שבקלים, שמישהו ניסה להעלים מהם ראיות?

* בדו"ח נכתב, כי "לטעמה של הוועדה, לא נרתמו גופי משרד הסעד (היום משרד העבודה והרווחה), אליהם פנתה הוועדה, להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה באיתור ובהשגת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה, ולא נותר אלא להצטער על כך". זה הרי לא ייאמן: חברי ועדת חקירה ממלכתית משוכנעים שבמשרד ממשלתי שמור חומר ארכיוני שמוסתר מפניהם, ולא נותר להם אלא להצטער על כך? משרד הסעד היה אחראי על אימוצי ילדים, ובכל זאת העמיד לרשותם רק "חומר חלקי ביותר בקשר לאימוצים בתקופה הרלוונטית לחקירה". זה הרי לב העניין שהוטל על הוועדה לחקור; איך זה שלא התעורר אצל חבריה חשד, שמישהו לא סתם מתעצל אלא מנסה להסתיר מהם מידע, ובכך להשפיע על מסקנותיהם?

תיעוד לא אמין

לפי הדו"ח, תמותת התינוקות אצל יוצאי תימן היתה גבוהה עד להחריד. לפי ממצאי הוועדה, כ-500 מילדי תימן מתו ונקברו מבלי שהוריהם ראו גופה או נכחו בקבורה; משום מה אין בדו"ח מידע על מספר הילדים והתינוקות שמתו בשנים 54-'48', ונקברו בנוכחות הוריהם, כדי שאפשר יהיה להעריך את התופעה בפרופורציות הנכונות. המצב הבריאותי והתזונתי הירוד, שבו הגיעו יוצאי תימן לישראל, מסביר אולי את התמותה הגבוהה בחודשיהם הראשונים בארץ, אבל מה בדבר תינוקות שכבר נולדו כאן, חודשים ואף שנים אחרי שהוריהם נחתו בלוד? האם העובדה שתינוקות של יוצאי תימן הוצאו מרשות הוריהם ורוכזו בבתי תינוקות, יצרה - עם כל הכוונות הטובות - מדגרה של מחלות מידבקות ומגפות, שגרמה למותם של המונים?

הדו"ח קובע כי 1,033 ילדים נעלמו להוריהם בישראל, ו-20 ילדים בחאשד (עדן), ובסך הכל 1,053 ילדים, רובם המכריע תינוקות. מתוכם חקרה הוועדה, לפי הדו"ח, את גורלם של 778 ילדים. בפרק הממצאים והמסקנות טוענים חברי הוועדה בפסקנות, כי מצאו "תיעוד אמין המראה על פטירתם" של 754 תינוקות. לעניין זה עולות השאלות הבאות:

* בבדיקה פרטנית של "אסופת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות" לא נמצאה התאמה לנתונים המסכמים שבדו"ח. רק ב-683 מקרים יש קביעה כי מהמידע שהתגלה בחקירה "עולה בוודאות" שהתינוק מת. ב-48 מקרים אין קביעה ודאית של מוות אלא רק "בסבירות גבוהה", "ככל הנראה", "במידה של סבירות" או "בסבירות נמוכה". מדוע הדו"ח אינו מזכיר את ההבדלים הללו? האם זה משום שהדבר עשוי להגדיל את מספר הילדים שגורלם לא ידוע בוודאות, מ-69 ליותר מ-100?

* מהו אותו "תיעוד אמין" שמצאה הוועדה? בפרק "אמינות התיעוד" מציינים חבריה, כי בקביעת מותם של תינוקות הם הסתמכו רבות על "תיעוד ראשוני", הכולל רישומים מקוריים ביומני קבלה של בתי חולים ובגיליונות חולה (לרבות סיכומי מחלה, פרטי אבחנה, קביעת המוות וסיבתו, דו"חות ניתוחים שלאחר המוות). רישומים אלה, הם כותבים, מתאפיינים בכך שנעשו בזמן אמת על ידי בעלי המידע עצמם במהלך העניינים הרגיל. והם קובעים בפסקנות: "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני לפחות".

* כיצד מתיישבת קביעה זו עם העדויות הרבות שהצטברו במשך השנים, בכלל זה בפסיקות של בתי משפט, שלפיהן מסמכים רפואיים אינם מכילים תמיד דיווח מדויק ואמין, אינם נרשמים תמיד במועד, ולפעמים אף משקפים ניסיון לחיפוי ולהסתרת עדויות? (בינואר 1998, למשל, קבע בית המשפט העליון, בתביעת פיצויים נגד בית החולים הלל יפה בחדרה על פגיעה בעובר, כי נעלמו שני מסמכים רפואיים, שהיה בהם להוכיח ממה נבעה הפגיעה).

* בוודאי עמד לפני הוועדה גם מכתבו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, אל מנכ"ל משרד הבריאות, שנשלח אחרי שהמשטרה נכשלה בניסיונה לאתר שישה תינוקות שנעלמו. "בכל מקום שהתנהלה החקירה", כתב כבר באוקטובר 1952, "נתקלו החוקרים שלנו בהעדר רישום מסודר בבתי חולים, מרפאות, בתי תינוקות וכיו"ב, דבר שמנע ניהול חקירה יעילה ומסודרת". למה אין בדו"ח כל התייחסות או אזכור למכתב זה, שתוכנו כבר פורסם בעבר בתקשורת?

רצף של שיבושים

* הדו"ח טוען כי "שיבושים שנפלו" ברישום שמות התינוקות "אינם פוגעים באמינותו של התיעוד ובכוחו הראייתי". זהו ניסוח מצמצם מאוד של השיבושים שמצאה הוועדה. בדוחות המסכמים שנשלחו למשפחות מפורטים פערים עצומים שנמצאו במסמכים - ברישום השמות, הגילים ואפילו במינם של התינוקות. איך זה שכל הפערים הללו לא עוררו אצל הוועדה ספקות בדבר מהימנות הדיווח?

* לדוגמה, במקרה של הילד בן הארבע שמעון (בן סלם) עוקשי, מצאה הוועדה תיק רפואי של בית החולים הדסה ראש העין "ובצידו רישום על כרטיס ממנו עולה כי 'שמעון בן סלם עבאסי' בן החמש התקבל בבית החולים" וכעבור יומיים "הועבר לבית החולים דג'אני (ביפו)". אבל הוועדה עצמה טוענת שהילד לא הועבר לדג'אני, אלא אושפז באותו יום בבית החולים תל השומר. מה זה אומר על הרישום באותו כרטיס? ייתכן שזהו רצף של שיבושים וטעויות הנובע מרשלנות, אבל האם ייתכן גם שמישהו רצה לטשטש עקבות של ילד?

* חברי הוועדה עצמם מטילים ספק, במקום אחר, במהימנות הדיווחים הרפואיים. בדו"ח המסכם האישי שנשלח למשפחת חג'בי (נספח, עמ' 690) מצוטט מכתב של לשכת הבריאות מחוז הצפון, מיום 17/4/57, ובו טענה כי בדוחות החודשיים שמעביר בית החולים בנהריה זה שלוש שנים אין דיווח ולו על "מקרה מוות אחד במחלקת היולדות". והוועדה מציינת בצדק: "מן הרשום במכתב עולה ספק באשר לנכונות הדיווח של בית החולים". איך זה מתיישב עם אמונה המלא בדיווחים הרפואיים? ומדוע לא נזכר הספק הזה בדו"ח הכללי?

* בהתחשב בספק הנ"ל, כיצד יכלה הוועדה, למשל, לקבוע "בוודאות" כי "בנם של חיים ומרים מועלם נפטר ביום 31/5/54 כשעה לאחר לידתו" בבית החולים בנהריה - אותו בית חולים שלא דיווח ולו על מקרה מוות אחד במחלקת היולדות שלו החל מאפריל 1954? הוועדה כותבת להורים כי איתרה "דף מספר לידות של בית החולים בנהריה", לפיו "מרים מעלים ילדה ביום 31/5/54 בשעה 12:00, ובהערות נרשם כי 'נפתר אחרי 1:00'". איך זה שהחליטה לקבל "בוודאות" דווקא את המסמך הזה, מבית חולים שלטענתה יש להטיל ספק ברישומיו? האם הועדה יודעת "בוודאות" מתי נכתבה ההערה, ועל ידי מי?

* או המקרה של התינוק גוריון ג'רפי, שהוועדה קובעת "בוודאות" כי מת בגיל שלושה חודשים וחצי בבית החולים רמב"ם בחיפה, למרות שבפנקס הפטירות של בית החולים נכתב כי "נפטר בהיותו בן 12 ימים". והוועדה מעירה ביובש: "רישום גילו של גוריון בפנקס הפטירות של בית החולים רמב"ם הינו שגוי". שגוי? כלומר, ייתכן שלא תמיד אפשר לסמוך על אמינותו של התיעוד הרפואי?

* ואם לא די בכל אלה, בא המקרה המחריד של הילדים יוסף צדוק וזכריה קטיעי (ראו גם בכתבתה של אביבה לורי - המתים קמו לתחייה). הוועדה מצאה מסמכים רפואיים ראשוניים המעידים כי זכריה קטיעי מת שלושה ימים אחרי שאושפז, גופתו נותחה ונקברה בפתח תקווה. ובכל זאת, התברר לוועדה שזכריה קטיעי חי וקיים. כיצד יכלו חבריה, אחרי כל זה, לכתוב בפסקנות כי "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני"? איזו "אמיתות" יש בדיווח על מותו ועל נתיחת גופתו של הילד הלא נכון?

* הוועדה מצאה שלושה מקרים שבהם הוועדות שקדמו לה קבעו בטעות כי ילדה מתה (ציונה יוסף, עמ' 537; נעמי חוקימה, עמ' 969; צביה מינס, עמ' 543). איך זה שאין בדו"ח המסכם אזכור למקרים אלה, אולי בצירוף הערה ביקורתית כלשהי על עבודתן של הוועדות הקודמות, שגם הן היו אמורות להיות, כל אחת בתורה, "סוף פסוק"?

* מצד שני, הוועדה הנוכחית הצליחה - לשיטתה - לקבוע את מותם של 13 תינוקות, שהוועדה הקודמת, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, פסקה שהם בבחינת "נעדרים". מה זה אומר על ממצאי הוועדות הקודמות? את תיקי הנעדרים הללו החליטה הוועדה לבדוק למרות שקרוביהם כלל לא פנו אליה. לעומת זאת בחרו חבריה לסמוך את ידיהם, בלי כל בדיקה, על מסקנותיהן של הוועדות הקודמות באותם מאות תיקים שבהם קבעו את מותם של התינוקות. מדוע לא נבדקו גם תיקים אלה?

* מקריאת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות מתחוורת מגמה מעיקה: בכל פעם שעדויות ההורים עומדות בסתירה לפרטים המצויים במסמכים, המעידים על מות ילדם, הוועדה דבקה במסמכים ומתעלמת מהעדויות הסותרות. זו כמובן זכותה, אך מדוע אין הוועדה מסבירה - להורים ולציבור - מנין לדעתה נובעת הסתירה הזאת? האם המסמכים תמיד נכונים ורק ההורים תמיד טועים, משקרים, מפנטזים, ממציאים, מבולבלים, לא אמינים, או שזיכרונם מתעתע בהם? כיצד זה מתיישב עם אותן הפעמים שבהן - כאשר עדויות ההורים דווקא מסבירות פרטים תמוהים במסמכים - הוועדה מגייסת אותן לחיזוק ממצאיה? האם עדויות ההורים אמינות רק כאשר הן מסייעות "לסגור את התיק" בקביעה שילדם מת?

* סעדה עואוי, למשל, העידה בוועדה כי ילדה בן בצריף המשפחה במעברת מסמיה, הועברה עם בנה לבית החולים צריפין, והניקה אותו שם במשך עשרה ימים. אחר כך נלקח ממנה התינוק בנימוק שהוא חולה וכעבור חמישה ימים נאמר לבעלה שהילד מת. הוועדה שלחה למשפחת עואוי דו"ח הקובע "בוודאות" כי סעדה עואוי ילדה בת, שמתה ביום לידתה. על סמך מה? על סמך "הודעת פטירה" של בית החולים, שלפיה "תינוק של אזני סעדה" ממעברת "מסמיה הגדולה" מת בגיל של יום אחד, ובה מצוין "מינו של התינוק כנקבה". האם ייתכן שהרישום הרפואי מוטעה, ולא זיכרונה של האם? האם מצאה הוועדה "דבר מה נוסף" מלבד אותו רישום, כדי לפסוק - בצורה קרה ובלתי אנושית - שהאם השכולה בעצם שיקרה בעדותה?

יחס סלחני לאחראים

* בדו"ח מושקע מאמץ רב להפרכת ההאשמות, כאילו הסיבה להיעלמותם של מאות הילדים היתה חטיפה ממוסדת במטרה להעבירם לאימוץ למשפחות אשכנזיות. והוועדה קובעת בפסקנות: "אמינותו של התיעוד המעיד על פטירת חלק הארי של התינוקות שנעלמו להוריהם אינה מותירה מקום לטענת החטיפה הממסדית". האם התמיהות שפורטו לעיל (ויש עוד רבות פי כמה שלא נכללו כאן) אינן משמיטות את הקרקע מתחת לקביעה זו?

ייתכן מאוד שגם אם מטילים ספק באמינותו של התיעוד, עדיין הוועדה צודקת בקביעה אחרת שלה, זהירה ומסויגת יותר, שלפיה "אין בחומר החקירה כדי להקים תשתית ראייתית - ישירה או נסיבתית - להוכחת התרחשותה של חטיפה ממסדית". יש הבדל גדול בין שתי הנוסחאות, למרות שקשה אולי להבחין בו בקריאה ראשונה. מצד שני, נדמה כי מרוב מאמצים להפריך את ההאשמה בדבר חטיפה ממסדית, הקלה הוועדה בחומרת התופעה שכן התגלתה לעיניה.

הדו"ח קובע ש-56 תינוקות נעלמו להוריהם בישראל וגורלם לא נודע. יותר מזה, הדו"ח קובע שמאות (אם לא אלפי) תינוקות הופקעו מרשות הוריהם - בכפייה, אם ההורים התנגדו - והופקדו בבתי תינוקות; ושהאחראים על ניהול מחנות העולים ובתי התינוקות נטלו בכך על עצמם את האחריות המלאה לילדים. כאשר תינוק חלה, הוא נשלח לאשפוז בבית חולים מבלי להודיע להוריו, ובוודאי מבלי לקבל את רשותם. הוועדה קובעת כי "למרבית הצער", הקשר בין בתי התינוקות והנהלות המחנות לבין בתי החולים היה "רופף". הדו"ח מתאר מאות מקרים שבהם תינוקות כאלה מתו ונקברו בלי ידיעת הוריהם. וחברי הוועדה פוסקים כי בנסיבות אלו "עשויים היו להישאר תינוקות מנותקי קשר ממשפחותיהם", ו"האפשרות של מסירת תינוקות לאימוץ עולה ברמת הסתברות גבוהה" (זו, אגב, היתה גם המסקנה של סדרת הכתבות מאת יגאל משיח, שהתפרסמו במוסף "הארץ" בשנים 96-'95').

הדו"ח קובע שכאשר המשפחה, "מטעמים שונים, בדרך כלל מוצדקים", לא באה לביקורים אצל התינוק בבית התינוקות, "לא נעשה דבר מצד הגורמים האחראים להחזקת התינוקות שם לחידוש הקשר", והסגל קבע שהתינוק "ננטש"; "התמונה חזרה ביתר שאת כאשר מדובר בתינוקות שאושפזו בבתי חולים". התחנה הבאה היתה מסירה לאימוץ. במקרה אחד שנחקר, שבו נמסרה תינוקת לאימוץ ללא כל מאמץ לאתר את משפחתה, איש לא חשב לנכון "להותיר רישום שיאפשר בעתיד להתחקות אחר עקבותיה".

הוועדה קובעת כי אימוץ בנסיבות כאלו "היה כרוך ב'התעלמות' משמו הרשום של התינוק". האחראים לכך הפרו את "החובה הפורמלית" שלהם, שאותה לקחו לעצמם מעצם העובדה "שההורים חויבו למסור את תינוקותיהם לבתי התינוקות", וגם את "החובה האנושית של שמירת קשר בין תינוקות חסרי ישע שהיו בשליטתם של הגורמים האמורים, לבין ההורים חסרי האונים".

* מדוע, אם כן, פוטרת הוועדה מאחריות את הדרגים הזוטרים והבינוניים במערכת הזאת? מדוע היא כותבת ש"קשה לבוא בטרוניות בהקשר זה לסגל המקומי של בתי התינוקות"?

* סלחני במיוחד יחסה של הוועדה להנהלות בתי החולים: "קשה עוד יותר, אם לא בלתי אפשרי, לבוא בטרוניה בהקשר זה אל הנהלות בתי החולים, אשר היו עמוסים לעייפה והתמקדו במתן טיפול רפואי לחולים". האמנם? האם כל אנשי המינהלה של בתי החולים עסקו ב"מתן טיפול רפואי לחולים"? האם עומס עבודה מצדיק משלוח תינוקות לקבורה מבלי להודיע להוריהם? האם הוא מצדיק רישומים משובשים ושגויים שגרמו לניתוק ילדים מהוריהם?

* בדו"ח נכתב: "קשה לברר היום מדוע השלימו בשעתו העובדות הסוציאליות עם חוסר המעש שגילו הגופים שנשאו באחריות לקליטתם של עולי תימן, בכל הקשור לשמירת הקשר בין התינוקות למשפחותיהם ולאיתור ההורים והתינוקות במקרים של אובדן הקשר ביניהם, ומדוע לא הקימו בשעתו קול זעקה בעניין זה, אלא בחרו בדרך של מסירה לאימוץ". ומעסיקיהן של העובדות הסוציאליות, איפה הם היו? האם הם לא נושאים בשום אחריות?

* אין לוועדה ולו מלת ביקורת אחת על אנשי חברות קדישא, שקברו מאות ילדים בלי זיהוי ודאי של הגופה על ידי בן משפחה, ובלי נוכחות המשפחה בכלל. הרי הם, רובם ככולם יהודים דתיים, ידעו עד כמה חשוב להורים רבים, ובמיוחד ליוצאי תימן, שהיו ידועים באדיקותם, להשתתף בקבורת ילדם ולומר קדיש אחריו. איך זה שהם השלימו עם הקבורה הפרטיזנית ולא הקימו קול זעקה? האם ניסתה הוועדה לברר זאת עם כמה מהם? אם כן, למה אין לכך זכר בדו"ח? אם לא, למה לא? ומה בדבר האחראים על בתי הקברות? והרבנים? והרבנות הראשית? ומשרד הדתות? למה אין להם אזכור בדו"ח?

* לזכותם של חברי הוועדה, הם מטילים את האחריות על הדרגים הגבוהים. מדוע, אם כן, הם עצרו בהנהלת הסוכנות היהודית? רק היא אחראית? האם לא היתה בישראל ממשלה שהפקידה את הטיפול במחנות העולים בידי הנהלת הסוכנות? ומה בדבר אחריותם של בתי המשפט, שאישרו אימוצים רק על סמך עדויות של נציגי הממסד כי הילד "נטוש", או "אסופי"? ומה בדבר אחריותו של משרד הסעד, שהיה אחראי על חלק משמעותי ממסלול האימוץ? או משרד הבריאות, שקיבל כבר ב-1952 המלצה מהמשטרה לפתוח בחקירה מקיפה של ההיעלמויות?

* 13 ילדים נעלמו במחנה חאשד שליד עדן. הוועדה מתארת את התנאים הנוראיים ששררו במחנה, שבו רוכזו היהודים עד להטסתם לישראל, כאילו זו גזירה משמים. האחראי למחנה היה ארגון הג'וינט; אבל גם שם היתה ממשלה ריבונית: עדן היתה אז מושבה בריטית. האם אין יסוד להטיל על ממשלת בריטניה ולו חלק מהאחריות למותם ולסבלם של המוני יהודים, ולהיעלמם של 13 הילדים? וממשלת ישראל, היכן היא היתה? האם מצאה הוועדה אזכור כלשהו של מחאה ישראלית על התנאים בחאשד, או דרישה מבריטניה לשפרם?

* בדו"ח יש הבחנה בין "חטיפה ממסדית" לבין "מסירה מזדמנת לאימוץ", וחברי הוועדה כותבים: "גם 'מסירה מזדמנת לאימוץ' מהווה, בסופו של דבר, הוצאה של תינוקות מרשות הוריהם שלא על דעתם וללא הסכמתם". וחברי הוועדה עצמם טוענים, שגם כאשר נודע לצמרת הממסד על מקרי היעלמות, לא ננקטו הצעדים המתחייבים להפסיקם. "למרבה הצער", הם מסכמים, "הגורמים האמורים בהנהלת הסוכנות לא מילאו את חובתם בהקשר זה". רק הנהלת הסוכנות לא מילאה את חובתה?

* וגם כאשר הוועדה מצביעה על אחראים, היא מסתפקת ב"גורמים" או במוסדות. בראש כל אותם מוסדות היו אנשים. מי היו האנשים הללו? אין להם שמות? הדו"ח מפרטים בטבלאות כמה ילדים נעלמו מאילו מחנות באיזו תקופה. בידי מי היו הילדים הללו מופקדים בעת שנעלמו?

* הוועדה קובעת כי בחומר שהובא לפניה נמצאה "אחיזה" לטענות יוצאי תימן בדבר יחס של "התנשאות", "פטרנליזם", "אפוטרופסות", "אי אכפתיות" ו"זלזול" מצד הממסד, שבו נתקלו מצד "הגורמים האחראים". אבל כאשר היא נאלצה לתאר ולהגדיר את מחדליהם של אותם "אחראים", שעשרות ומאות ילדים שהופקדו בידיהם "נעלמו", נדמה שחיפשה את המלים העדינות ביותר בשפה העברית. המלה אשמה, למשל, או רשלנות, או רשלנות פושעת, אינן מופיעות כלל בדו"ח (האם זה משום שמינוחים אלה עשויים לשמש הורים בתביעת נזיקין אזרחית נגד הנהלת הסוכנות?). גם המלה מחדל נראתה לוועדה חריפה מדי. במה בחרה לבסוף? "אוזלת יד" ו"כשל מינהלי".

* את הדברים הללו כתבו חברי הוועדה בידיעה שהם עומדים לדווח על 69 ילדים שנעלמו וגורלם לא נודע. מה זה אומר עליהם ועל יחסם לטרגדיה ההמונית שנפרשה לנגד עיניהם? ראוי להשוות זאת עם דבריו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, במכתבו מאוקטובר 1952 אל מנכ"ל משרד הבריאות. שיף, שהיה מודע היטב לקשיים שבהם פעלו הגורמים האחראים, נרעש לגלות כי שישה(!) תינוקות נעלמו וכתב:

"אינני מתעלם כמובן מהעובדה, שכל המקרים האלה קרו בתקופה של העלייה הרחבה מארצות המזרח, שעה שהלחץ על מנגנון בתי החולים והמוסדות הרפואיים היה גדול. יחד עם זאת נראה לי, שאין לעבור על סדר היום לגבי פרשה עגומה זו, שעה שהמדובר הוא בהעלמם של תינוקות שגורלם אינו ידוע עד היום ואני סבור שהדבר עוד עלול להכות גלים בציבור".

קצין המשטרה הנסער המליץ למשרד הבריאות לפתוח "בחקירה מקיפה" של "סדרי הרישום של תינוקות וילדים רכים במוסדות רפואיים ובבתי ילדים ובעיקר במרכזי העולים החדשים", כדי "לנסות לגלות את כל הרישומים הנוגעים להיעלמם של התינוקות". אפשר רק לשער כיצד היה שיף מגיב למקרא הדו"ח הנוכחי, אילו היה חי עמנו כיום.

* דוברת בתי המשפט, בתגובה על סדרת שאלות שהופנו ליו"ר ועדת החקירה הממלכתית, השופט העליון בדימוס יעקב קדמי: "הוועדה סיימה את תפקידה בתור שכזאת, עם הגשת הדו"ח לממשלה. דו"ח הוועדה - לרבות הנספח - משקף את ממצאיה ומסקנותיה, ואין בלתו. פרוטוקול העדויות וכל חומר החקירה יעמוד - עם סיום פעילות גניזתו - לעיונו של כל גורם מעוניין, במשרד גנז המדינה".

לקחו אותם בלילות

מאת יגאל משיח
 
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf

בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.


בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו.
התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראייתני לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.
וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה.
הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.
בעקבות הכתבה תרמולי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרון, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הבית, והסיפורים מדברים בעד עצמם.
"בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".
כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה.
ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמה של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.
בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדרף אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא  מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.
– מה הבעיה עם הגיל?
"תראה, הגענו – רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. עלן פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".
– ובחיים?

"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"


– לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.
"הגענו עם כולם".
"הם הגיעו ב- 49'", מתערב בן האחות.
"היינו בעין שמר".
– ולמה לקחו את הילדה?
טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים.
– לאיזה בית חולים?
שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה.
– מי אמר?
אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה.
– את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.
מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.
"עזבתי אותם והתחלןתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמעו, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת'".
– הם קראו למשטרה?
לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשרא לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתן איתן בחדר".
– בבית החולים?
לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי איתן, שלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הם חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".
– שאלת את האחיות עם ראו את הילדה?
לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה במסדרון תימני אחד בחלוק לבן עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני ומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי.

התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".


– כמה בערך?
לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת.
– מי עוד היה בחדר?
"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'. והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת – אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי, 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".
– וניצחת?
"זה לא היה קל. הם התעקשו.נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".
– הוא היה תימני, המציל שלך?
"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. אני אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמיים".




להתראות ילדים

מאת יגאל משיח

להתראות ילדים – גם הישראלים הספקנים ביותר יתקשו להתעלם מהעובדות הנחשפות בוועדת החקירה הממלכתית לחקר היעלמם של ילדי תימן. מאות הורים משוכנעים שילדיהם חיים אי שם וקצתם עדיין מקווים להתראות איתם: "שיגידו לעם ישראל באופן רשמי ומוסמך: זה קרה, תסלחי לנו, גנבו את הילדים שלכם ומסרו אותם לאימוץ" – יגאל משיח – הארץ – 8.12.1995, קובץ pdf

תרשום מה שאני אומר לך, מבקש אברהם פנחס.
"עוד מעט תגמור הוועדה של השופט יהודה כהן וגם אם יכתבו שם כמה שזה היה נורא, שאולי היה קשר, בטח יסבירו שזו היתה ראשית המדינה, שהיה בלאגן גדול ושהרבה ילדים באמת מתו. זה הכל. המדינה הרי לא תתגייס למצוא את אח שלי. הכל ימשיך. העדה תמשיך לחיות בחרדת גילוי עריות, סבתא תחלום שמצאו לפחות את הקבר, והבנים ימשיכו לגלגל סיפורים, מדור לדור, שלא נשכח".
ילדים שמתו והמשיכו לקבל דואר רשמי, צווי גיוס או זימון למדידת מסיכת הגז. כל יוצאי תימן שראיינתי סיפרו לי על "מעטפות האלה בדואר", ומי שהתמזל מזלו ונחסכה ממנו גרידת הפצע, תיאר את כאבי הקרובים. גם לרשל, בתם של יונה ודוד עומיסי, נשלח צו גיוס. 18 שנים לפני אותו יום, ב- 1950 הודיעו לאמה, ילדה תימנייה בת 13 בהריונה השני, שהתינוקת שלה מתה. "פתחתי את המעטפה", מספרת האם, והתחלתי לבכות. לא נרגעתי. ישבנו כל המשפחה מסביב לנייר ובכינו. אין לה קבר לרשל, לא היתה הלוויה, לא ישבנו עליה שבעה, אבל על הנייר בכינו, כאילו היה בן אדם. "ראיתי אותה בת 18, במדים, חיילת יפה".

הצו נשכח, אבל ערב אחד, כמה חודשים אחרי מועד הגיוס, דפקו בדלת שני שוטרים צבאיים. "אמרתי להם שרשל נעלמה ברמב"ם בגיל שבעה חודשים, לפני 18 שנים, הלוואי והייתי יכולה למסור לכם אותה. השוטר הסתכל עלי ואמר, רשל, על מי את עובדת? אמרתי לו אני האמא, אני לא רשל, הבאתי אותה בגיל 13, בשביל זה אני נראית ככה צעירה, אבל הם צחקו עלי, תפסו אותי ביד כמו שאני עם החלוק, דחפו אותי למכונית, ונסענו למעצר. ישבתי איזה ארבע-חמש שעות ובכיתי על הילדה ועל עצמי. אני בוכה והם כותבים, עד שבאה המשטרה וכמה קצינים ושלחו אותי הביתה.

וכך זה נמשך. עד שהסתדרה הניירת הצבאית עם המציאות המשיכו השוטרים הצבאיים לבקר בלילות. ערב אחד תפסו את הבת רחל. אני אחותה, אמרה רחל והציגה תעודת זהות. "שינית אותיות", אמר השוטר הצבאי, "עשית לנו מרשל רחל. אנחנו נראים לך כאלה אהבלים?"

רחל זה על שם רשל, אחותי שנעלמה, הסבירה האחות. הפעם לא היה מעצר. אחרי שהרפתה מהם לשכת הגיוס, הסתער משרד הפנים. פעם בארבע שנים, לפני הבחירות, מגיע אל רשל כרטיס הבוחר ומתחילות הדמעות, מין "יזכור" שכזה, באדיבות המחשב שלא עודכן.

יונה עומיסי נישאה בתימן בגיל 11. שנה אחר כך עלתה ארצה עם הוריה, ילדה בהריון. הבעל נשאר בינתיים בתימן. את רשל ילדה במעברת יוקנעם, באוהל, בצד הכביש הראשי בתוך רעש המשאיות. אחרי הלידה באו לקחת את הילדה למעון הילדים. לא הבנתי למה, אבל הסכמתי. אמרו שמי שלא ייתן את הילדים לא יקבל אוכל. הייתי מביאה אותה בבוקר ולוקחת אותה לאוהל בארבע.

– למה נשלחה הילדה לרמב"ם?
יום אחד באה האחות ואמרה שהילדה חולה מאוד. שאלתי מה יש לה, נבהלתי נורא. אמרו לי, יש לה שלשול וצריך לקחת אותה לבית חולים.
– הילדה היתה חולה?
אולי. הייתי ילדה בת 13, תמימה, פחדנית, פתיה. מה יודעת ילדה בת 13 על מחלות ילדים. לקחנו אותה לרמב"ם, האחות ואני.
– כמה זמן היא היתה ברמב"ם?
חודש.
– חודש, אז אולי היא באמת היתה חולה?
אולי. אבל היא הבריאה. הייתי באה כל יום. באה בבוקר והולכת אחרי הצהריים. תאמין לי היא הבריאה לגמרי. היתה שמחה, הלחיים שלה היו אדומות כמו פרח.
– לא ביקשת לקחת אותה הביתה?
ביקשתי והם אמרו, עוד לא הבריאה. ביקשתי עוד פעם והם אמרו לא. הייתי יושבת איתה כל היום, עד שהיו מגרשים אותי, וראיתי אותה בריאה לגמרי. הייתי באה לפני שבאה האחות, יושבת איתה, משחקת איתה. האחות היתה באה אחרי. היתה שואלת אותי, איך נכנסת, אמרתי לה, הסתדרתי, נכנסתי. בסוף תפשתי ששיקרו אותי.
– מה תפשת?
ששיקרו אותי וגנבו אותה. באותו היום באתי לחדר הילדים לפני האחות ושיחקתי איתה במיטה איזה חצי שעה. היא היתה בריאה לגמרי. תאמין לי. לפני שתבוא האחות, הלכתי והתחבאתי במרפסת, שלא תצעק עלי שנכנסתי בלי רשות. חיכיתי קצת ואז חזרתי לחדר והילדה פתאום איננה. שאלתי את האחות איפה הילדה? והאחות אומרת לי, מצטערת, הילדה מתה. מה זה מתה, אני אומרת לה, הייתי איתה לפני איזה עשרה רגעים, פה, שיחקתי איתה, במיטה הזאת. מה זה מתה. והאחות אומרת לי, מצטערת, היא מתה, ומרוב שנבהלה ברחה ממני.
– איך הגבת?
הייתי ילדה בת 13. הלכתי למשרד, בכיתי, צעקתי, קרעתי את החולצה.
– הראו לך את הילדה?
לא הראו לי אותה ולא כלום. חזרתי ליקנעם ובכיתי. בעלי היה בתימן. וכל אותו הזמן האחות בחדר הילדים ביקנעם לא אמרה כלום. הייתי ילדה. לא ידעתי מה זה תעודת פטירה. לא ראיתי קבר. לא ראיתי את הילדה. אני רק זוכרת אותה יפה ובריאה כמו פרח, איזה עשרה רגעים לפני שברחתי למרפסת להתחבא מהאחות.
– התאבלתם עליה?
בכינו, אבל לא התאבלנו. היא לא מתה. לא יכול להיות. אם לא הייתי רואה אותה כמה ימים, זה משהו אחר, אבל שיחקתי איתה כל הבוקר, מה פתאום מתה?
אחרי שנתיים עלה ארצה האב, בעלה של יונה, התחיל לחפש. ברמב"ם לא מצב זכר. כאילו לא אושפזה שם. שלחו אותו לחברה קדישא. גם הם לא שמעו דבר. במשך החיפושים נמצא גם מישהו שביקש אלפיים לירות תמורת גילוי אתר הקבורה. "אין מצבה אבל שם קברו את הילדה, תחפרו ותמצאו אותה". מאיפה ישיג עולה חדש במעברת אוהלים אלפיים לירות תמורת הבטחה מעורפלת וסימון באדמה?
לסיפור הטרגי הזה יש גם המשך מהסרטים. שנים אחר כך נשלחה ונה עומיסי לטיפול אצל גיניקולוגית בחיפה. הרופאה נראתה לה מוכרת, מישהי יצוקה בזיכרון רע, מעורפל מאוד. הטיפולים נמשכו, פני הרופאה המשיכו לבקש פשר, והתמונה נשארה מעורפלת כשהיתה. יום אחד לקחה את בתה איתה. הבת המתינה לאם בין המטופלות האחרות, ששוחחו ומישהי הזכירה את בתה המאומצת של הרופאה. רחל סיפרה זאת לאמה. "פתאום נזכרתי. הרופאה הזאת היתה ב- 1950 האחות בחדר הילדים ברמב"ם".
– מה עשית?
המשכתי לבוא לביקורים, עוד לא שאלתי אותה כלום, אבל היא כבר הבינה. יום אחד היא שאלה אותי אם לקחו לי ילדה ברמב"ם.
– ככה סתם ביום בהיר, היא שאלה אותך? נשמע מוזר.
כן. הייתי המומה. אמרתי לה, נכון, ומרוב שהייתי המומה לא שאלתי כלום. קמתי וברחתי.
– וזה הכל? זה נשמע קצת לא הגיוני.
ככה זה היה. אבל לפני החג קניתי עציץ ובאתי אליה לדבר. היא לא פתחה לי, שמה את השרשרת על הדלת. התחלתי לצעוק עליה, מה זה שרשרת, עד עכשיו הייתי מטופלת שלך ועכשיו שרשרת! לא עזר לי, היא לא פתחה לי יותר.
– מה עשית, הלכת למשטרה?
למשטרה? לקחתי תרמוס והלכתי לשבת בתחנת האוטובוס מול החלון שלה, אולי תדבר איתי, אולי תבוא הילדה לבקר.
ככה היא ישבה ימים, בתחנת האוטובוס מול התריס המוגף, ממתינה לבתה שתחזור מהעבר.
– ואולי זאת לא הבת שלך, ואולי אין לה בת מאומצת בכלל?
אז שתדבר אתי. למה היא לא מדברת אתי? בתחנת האוטובוס איפה שהייתי יושבת ומסתכלת בחלון, תפסה אותי שכנה אחת ואמרה לי, שמעי, אני יודעת מה העניין. זה נכון, לרופאה יש ילדה מאומצת והיא גרה בנהריה.
– המשכת לבוא אל הרופאה, לחקור?
באתי ודפקתי לה בדלת, פעם ועוד פעם, והיא מאחורי השרשרת. בפעם האחרונה היא צעקה לי, תלכי ולא – אני קוראת למשטרה. אמרתי לה, בבקשה, אני אשמח לדבר אתם. חיכיתי איזה עשרים רגע לפני הדלת והמשטרה לא באה.
– סיפרת לוועדה את הסיפור הזה?
לא. לא הלכתי להעיד בוועד. דווקא ביקשו ממני שאבוא, אבל המכתב – שלחו אותו בדואר רשום ושכחתי לקחת אותו מהדואר. תראה צחוק. ביום שלקחתי אותו צלצלו אלי מהוועדה לשאול למה לא באתי. אמרתי להם, תסלחו לי מאוד, אבל המכתב שלכם הוצאתי אותו רק היום. דווקא רציתי לבוא. עשו לי עוד תור ואני עוד מחכה.
קיבלתי מיונה עומיסי את כתובתה של הרופאה בחיפה, איתרתי את מספר הטלפון והתקשרתי. אשה סימפטית הרימה את השפופרת. הצגתי את הנושא והנועם נעלם. אין לי כל קשר עם הדבר הזה, אמרה הרופאה וטרקה את הטלפון.
יונה עומיסי עדיין גרה ביקנעם, בבית בורגני חמים, מרוכך בשטיחים, לא רחוק מהמקום שהיו פעם האוהל והצריף. באתי לשמוע סיפור אחד ומצאתי את עצמי מוקף רוחות רפאים, נעדרים, סיפורי מוות בלי קברים, כל משפחה ואבלה שלא תם. יונה הציעה להוביל אותי אל סיפורי העיירה האחרים. הלכנו באפלה, בין הווילות שבנה דור הבנים על צלע ההר, גבוה מעל העמק ועיר האוהלים של אבא ואמא, ועד שהגענו לביתה של לולאה סאלם, הנמיכו שמי החורף, ובתוגה שלפני הגשם היה משהו מתאים כל כך לסיפורי מות ילדים.

לקריאת המאמר השלם הקלק כאן - קובץ PDF

להתראות ילדים -  יגאל משיח – הארץ – 8.12.1996
להתראות ילדים -  יגאל משיח – הארץ – 8.12.1996

ההורים ימשיכו לחכות - ועדת טיוח ממלכתית לפרשת חטיפת ילדי תימן

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

החקירה להיעלמות ילדי תימן קבעה את מסקנותיה עוד לפני שהחלה לחקור. מה שלא תאם את הנחות היסוד הוגדר כ'חריג'. משרד הרווחה הסתיר מסמכים, והוועדה לא התעקשה לעיין בהם. לא הוטל שום ספק במהימנות מסמכים שהציגה המדינה, אפילו כשלא היו להם אסמכתאות. את הורי הילדים לעומת זאת, כינו חברי הוועדה "עסקנים". ועוד מצפים מהם להשלים עם מסקנות הוועדה.

ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמותם של ילדי תימן סיימה השבוע סוף סוף את עבודתה והגישה את מסקנותיה. שבע שנות עבודה התקבצו אל תוך שלושה כרכים עבי כרס, המכילים 1828 עמודים. 1,033 תלונות על היעלמות ילדים הוגשו עד היום לשלוש הוועדות שדנו בפרשה.

על פי הממצאים 972 מהם נפטרו, 56 נותרו "עלומים" וייתכן שנמסרו ל"אימוץ מזדמן" (איזה ביטוי), ו- 5 נתגלו.

מי שקרא השבוע עיתונים, היה יכול להתרשם שהוועדה מצאה את הכל תקין. הממסד לא חטף ילדים. האגדה התימנית רבת השנים התנפצה בקול רעש גדול.
אלא שקריאה מדוקדקת של הדוח מלמדת אחרת.
עבודת הוועדה ראויה לביקורת מרובה.
הוועדה, כך עולה מכל אחד מדפי הדוח שהוציאה, הניחה הנחת יסוד ראשונית על פיה לא הייתה חטיפה ממסדית של ילדי תימן. ההנחה הזו הובילה את הוועדה כמו עמוד אש, ומכאן והלאה כל מה שנותר לחבריה היה להוכיח אותה. לפעמים היתה ההוכחה קלה, לפעמים פחות, אבל מרגע שנורה החץ – כל המטרות הפכו מתאימות. ממצאים שסטו מן הקו הזה הוגדרו כחריגים, לא מייצגים.
אלא שכאמור, גם בתוך המאמץ הניכר להוציא את הממסד 'נקי', קשה להתעלם מכמה עובדות קשות שנמעלה הדוח כלפי מי שעסקו בעניינם של ילדי תימן בימים ההם. גם כאשר המצליחה הוועדה למצוא הסבר לכל חריגה, נותרות העובדות הללו קשות לעיכול. בלתי נתפשות.
מקור הבעיה בוועדה הזו נעוץ במטרה שבגינה הוקמה. ועדת החקירה לא באה לעולם על מנת לפתור את בעייתם של ילדי תימן האבודים. הוועדה קמה כדי לפתור את בעייתה של המדינה בהתמודדות עם הוריהם של אותם ילדים. מכאן נגזרה דרך המחשבה של חברי הוועדה, ומכאן נגזרה גם דרך עבודתה.
בשורה התחתונה, קשה למי שקורא את הדוח לברוח מהמסקנה שמדובר בדוח מתנשא, יהיר ופטרנליסטי מאין כמותו. ראשי מדינת ישראל של אותם ימים, שאליהם כיוונו משפחות ילדי תימן את טענותיהם במהלך כל השנים, לא היו מנסחים אותו אחרת.
כולם רצו לעזור לעולים, כולם חשבו רק איך אפשר לסייע, כיצד ניתן לעשות טוב לילדים. איך בכל זאת, אם כך, קרה מה שקרה? הכל בגלל היעדר נוהלים, בלאגן בבתי הקברות, תקשורת לקויה ואי הבנות.
הורי הילדים נמצאים היום סביב גיל השמונים. המעטים ביניהם שתלו תקוות בוועדה הזו – התבדו. עוד ועדה כנראה כבר לא תקום. הם, כנראה, יצטרכו לקחת איתם את הכאב לקבר.
למי שמעוניין לקרוא את הדוח ברצינות, מומלץ לנפות ממנו קודם כל את התרשמויות חברי הוועדה והערכותיהם ולהישאר עם העובדות והנתונים. אלו, חרף הנסיונות לכסות על כך בהסברים שונים ומשונים, מציגים כתב אישום חמור מאין כמוהו כלפי המדינה בראשית דרכה.
הדוח מנסה לטשטש את העובדות הללו בדרכו. משפחות עולי תימן שטענו להתנשאות הממסד כלפיהם, ימצאו בדוח הוכחות לטענותיהם.
על פי הדוח, נהגו פקידי המנהלה במחנות העולים לציין שינויים במצב המשפחתי של העולים באמצעות רישום אנונימי בתעודת העולה שלהם.
כך צויינה עובדת פטירתו של העולה, מבלי שצורפה אליה כל אסמכתא לכך. הוועדה לא מסבירה על סמך מה היא מתבססת, אבל היא קובעת בכל זאת כי "ההנחה היא ששינוי רישום שנעשה בתעודת העולה על ידי עובד מנהל במחנה אינו רישום כוזב".
מי קבע את זה? לא ברור. הנחת היסוד הזו, על כל פנים, עוברת כחוט השני בכל הדוח, והיא מקבלת משמעו גדולה עוד יותר כשאותו רישום אנונימי, לא ממוסמך ובלתי מוסבר, הוא שמשמש אותה כדי לקבוע שהילד נפטר.

לעניין הזה יש הרבה דוגמאות, הנה אחת:
שושנה אקרם, הופיעה בפני הוועדה והעידה כי זמן קצר אחרי שעלתה משפחתה לארץ ושוכנה במחנה עין שמר, הועברה אחותה זהרה, בת תשעת החודשים, למרפאת המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים. למחרת הלכה האם לבקר אותה במרפאה, אולם לא ניתן לה להיכנס. אישה שבה נתקלה מחוץ למבנה בישרה לה כי זהרה נפטרה. הוועדה לא הצליחה לאתר כל מסמך שהוא המעיד על פטירתה של זהרה.
המשפחה, שלא ראתה עד היום גופה או חלקת קבר, הציגה לוועדה 'תעודת עולה' משפחתית, בה סימן מישהו עיגול סביב שמה של זהרה ורשם לידו: "נפטרה ב- 21.1". הוועדה ראתה במסמך הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
הדוגמא הזו מעלה בעיה בסיסית בכל עבודת הוועדה, שכן הוועדה קבעה את עובדת פטירתם של הילדים תוך הישענות על התיעוד מאותה תקופה. הוועדה קבעה גם כי בראייתה – התיעוד אמין. אלא שכאן טמון הכשל הגדול. משפחות ילדי תימן שטוענות במשך חמישים שנה כי ילדיהן נחטפו, לא ישתכנעו מתיעוד השייך לממסד של אותם ימים.
אם להציג את הדברים על פי סיפורה של הילדה זהרה, מי שמאמין שהמדינה חטפה את ילדיו לא ישתכנע שלא כך הדברים אחרי שיראה עיגול סביב שמם.
מדינה שיכולה לחטוף ילדים, יכולה גם לסמן עיגולים.
גם אם כמעט כל הילדים נפטרו, כפי שטוענת הוועדה, עדיין נשאלת השאלה מדוע אף אחד לא דיווח על כך להוריהם. התירוץ בו משתמשת הועודה, לפיו "הודעות שניתנו בהקשר זה במעמד הכריזה הדלה שפעלה במחנות, בדרך כלל לא הגיעו מטעמים שונים, לידיעת המשפחה, לא נראה רציני.
ראשית, מכיוון שגם כשמערכת הכריזה דלה, לא מוגזם לצפות שמישהו יטרח לספר להורים השכולים על מות ילדם הקטן. שנית, ההסבר הזה יכול להתאים למקרה אחד, אולי לשניים. לא למאות. בני המשפחה העידו שהמערכת הכריזה קראה להם ללכת לחדר האוכל, להעביר מזרונים ממקום למקום ושימשה לעוד אלף ואחד הודעות שונות. קשה להאמין שרק את ההודעות על פטירתם של מאות תינוקות אף אחד לא שמע.

חלוקת ילדים
בתוך אוקיינוס המלל האינסופי שהנפיקה הוועד, לא קל לדלות את העובדות. ובכל זאת, כמה מממצאי הוועדה מדהימים בחומרתם, אלא שהוועדה מתייחסת אליהם בלשון יבשה ובסבלנות לא מובנה. הנה אחד הבולטים:
"אנשי הסגל המקומי (בבתי התינוקות) הם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי חולים. הם אלה שהורו על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים. הם אלה שהחליטו אם ומתי ייראה תינוק, שהוריו חדלו לבקרו פרק זמן משמעותי, כמי ש'ננטש' ועל כן מועבר לאימוץ או לסידור אחר".
את ההחלטה על האימוץ, מסביר הדוח בהמשך, היתה מקבלת העובדת הסוציאלית המקומית. עובדת זו היתה עשויה לאמץ את עמדת הסגל בדבר 'הנטישה', ולהתייחס אל התינוק כאל מי שמשפחתו אינה ניתנת לאיתור, וזאת מבלי ליזום ככל שהתברר לפנינו – מאמצי איתור ראויים.
ככל שניתן ללמוד מהחומר שנפרד לפני הוועדה, סגל בית התינוקות לא יזם ולא קבע בעצמו מאמצי איתור ראויים של משפחות שהפסיקו לבקר את תינוקותיהם, ואף לא גרמו לדיווח על הפסקת הביקורים ועל האפשרות של הפיכת התינוק ל'נטוש'.

צריך לקרוא את הדברים היטב כדי להאמין. כל עובדת סוציאלית זוכרת שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, היתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ, בלי קריטריונים. בלי לנסות לאתר את ההורים. בלי לדווח לאף אחד. ומה אם אמו של הילד חלתה ומתקשה להגיע לבקרו? ומה אם אביו הגיע מתימן לפני יומיים ואין לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו? בעיה שלהם. שילדו ילד אחר.


מי הסמיך את העובדת הסוציאלית לחרוץ בעצמה גורלות כאלה? מי אחראי לשערוריה הזאת? מה אפשר ללמוד על הממסד שאיפשר לדברים האלו לקרות? שאלות טובות. בדוח אין תשובות.

המשפחות כאויב
מחברי הדוח לא מחבבים את ההורים שהגיעו להעיד בוועדה. זה נשמע אולי משפט קשה, אבל כל מי שרוצה לחלוק עליו מוזמן לקרוא את הדוח. אין בו, בדוח, בדל אמפתיה למי שמחפשים כבר חמישים שנה את ילדיהם הקטנים. זהו מסמך ללא רחמים.
חברי הוועדה מתעמתים עם כל טענה שמעלים ה'תימנים', ואלו נראים כמעט כאויבי הוועדה.
שיא השיאים בתחום זה שייך, כך נראה, לביטוי האומלל שמדביקים חברי הוועדה למי שטוענים כי הממסד חטף את ילדיהם. "עסקנים", מכנה אותם הוועדה יותר מפעם אחת. כמה מבייש כשהדברים נכתבים על ידי יעקב קדמי, מי שכיהן עד לא מכבר כשופט בית המשפט העליון.
ואולי בכלל יש מקום לעשות לקדמי הנחות. שהרי את הדוח, שבו הוא מרבה לחזור על הביטוי "על פי התרשמותנו", הוא כתב למעשה מבלי להתרשם כמעט משום דבר.
שכן בשלב שמיעת העדויות כיהן בראש הוועדה השופט יהודה כהן, שפרש באמצע הדרך והוחלף על ידי קדמי רק לקראת הסוף.
סביר מאוד להניח שמי שהיה שומע את חממה שרעבי מספרת על מישים שנות בכי בלתי פוסק ועל ציפייה אינסופית ללאה הקטנה שלה, לא היה קורא לה עסקנית.
ואולי יכול גם מישהו בוועדה להסביר מדוע לא חשב אף אחד להעביר למשפחות ילדי תימן את הממצאים לפני שקוראי העיתונים ייחשפו אליהם?
לקריאת המשך הכתבה, הקליקו בקישור למעלה בקובץ ה- pdf או הקליקו על התמונות מטה.


להורדת המאמר בקובץ PDF

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001
ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

דוח ועדת ארליך לפרשת ילדי תימן

דוח ועדת ארליך לפרשת ילדי תימן , צור ארליך , מקור ראשון , 9 בנובמבר 2001



אם תמהתם כל הזמן
איפה הם ילדי תימן,
וכיצד באורח פלא
נעלמו רבים כאלה,
אם נמתחתם לא פחות
מאותן המשפחות,
אם חככתם, אם כחכחתם,
אם את זאת קשה לקחתם -
אז הסירו דאגה
כי אפשר להרגע.
יש תשובה, פתרון, קינוח,
ותוכלו סוף סוף לנוח.
הפתרון שנתבאר לי
פה יוצג -
בדוח ארליך.

ילד א', שחור פאות,
רק אמר להתראות
וטיפס לו על סולם
הוא בכלל לא נעלם.

וילדה אחת שחרחורת
יום אחד קיבלה סחרחורת
והפכה פתאום לאד
כך מסר לנו העד.

ילד ג', ילד רע
התחבא במגירה.
בלי שאף אחד הבחין
הוא כרסם במסמכים.

ילד ד', קצת קטן,
רץ, קראו לו יונתן,
ועל עץ אחד טיפס
כי אפרוח הוא חיפש.

ילד ה' נפטר בדבר
ונטמן עמוק בקבר
אך החול היה שם רך
והילד כבר ברח.

ילדה ו', עיני שקד,
שכחה להתפקד
ועברה, מה שנקרא,
לתקופת לפני ספירה.

ואחיה, ילד ז',
שאמרו – היה ואין,
חי עכשיו במאדים
וכבר יש לו ילדים.

ילד ח' מבני הטף,
שאמרו עליו – נחטף,
התחבא בתוך מתבן
כי רצה קצת לעצבן.

וחקרתי עוד ותרתי
ואת הספקות פתרתי
ועל כל אשר מצאתי
פה חתמתי – ארליך צ'.

ציונה היימן: "יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים"

"יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים" , יהודית יחזקאלי , ידיעות אחרונות , 17.02.2002

ציונה היימן (52) היתה בת שנתיים כשנלקחה מבית חולים בירושלים והובאה ע"י הזוג אלון לקיבוף גינוסר. "אימי המאמצת סיפרה לי שיגאל הסדיר את עניין האימוץ", היא טוענת. כל ניסיונותיה למצוא את הוריה הביולוגים עלו בתוהו. 

לפרשת ילדי תימן החטופים, שמסעירה את המדינה כבר שנים, נוסף לאחרונה סיפור אישי ומדהים על ילדה קטנה ועל מפקד הפלמ"ח לשעבר ואחד מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה, יגאל אלון, ובת זוגו רות.
ציונה היימן (52), המתגוררת היום במושב שדמות דבורה, היתה בת שנתיים כשהובאה לקיבוץ גינוסר על ידי יגאל ורות אלון. בני הזוג מצאו אותה בבית חולים בירושלים והביאו אותה לאימוץ לחבריהם חשוכי הילדים. ציונה גודלה באהבה על ידי הוריה המאמצים, אך היא מאמינה כי היא מילדי תימן החטופים ועברה הלוט בערפל לא נותן לה מנוח.
גודלתי במסירות ובאהבה רבה על ידי הוריי המאמצים וזכיתי לחיבה גדולה מצד יגאל ורות אלון, אבל גם עברתי סבל גדול בגלל מוצאי התימני, היא מספרת. מעולם לא הרגשתי שייכת לקיבוץ. הילדים קראו לי כושית בגלל מראי השחום.
ציונה, אם לשלוש בנות ובן, חולמת לפתוח את תיק האימוץ שלה כדי לדעת מי משפחתה הביולוגית, ובעיקר אם נחטפה מידי הוריה. היא יודעת מעט מאוד על עברהף ורק בגיל 16 נודע לה שהיא מאומצת.
הייתי בת שנתיים כשאמי החליטה לאמץ תינוקת, כיוון שלא יכלה להרות. היא הגיעה עם הזוג אלון לבית החולים בירושלים, שם שכבתי חולה. אמי בחרה בי, וכשהבראתי נלקחתי לקיבוץ על ידי יגאל ורות, שהצטיידו באישור אימוץ כחוק – מתנה להוריי המאמצים.
הוריי גידלו אותי כאילו הייתי בתם הביולוגית, אבל ילדי הקיבוץ הציקו לי וקראו לי בשמות גנאי. בפנימייה בקיבוץ גבעת חיים. בהיותי בת 16, גילתה לי אחת הבנות שאני מאומצת. הייתי בהלם. כעסתי על הוריי על שלא סיפרו לי, ואילצתי אותם לומר לי את האמת. הם אמרו לי שבחרו בי בגלל עיניי היפות וידיי המושטות לעברם כשבאו לבית החולים, וכי יגאל סידר את עניין האימוץ.
כשבגרה ציונה, ביקשה לפתוח את תיק האימוץ הנמצא במשרד הרווחה, נענתה בשלילה. כל שידעתי הוא שהיו לי שני שמות: אורה וציונה, וכי שמות הוריי הביולוגיים הם אברהם וסעידה. לא ברור לי אם אלה שמותיהם האמיתיים.
כשלא ניתן לי לפתוח את תיק האימוץ, הסתפקתי בחיי החדשים. בינתיים אבי המאמץ נפטר. אמי המאמצת כבר בת 92. היא גרה כיום בבית האבות בקיבוץ ומידי שבוע אני מבקרת אצלה. לפני כמה שנים פנתה אלי נציגת עמותת עוזי משולם ואמרה שידוע להם כי אמי הביולוגית מתגוררת בראש העין ויש לה חמישה בנים. הגעתי אליה. היא סיפרה לי שנולדה לה ילדה, אך היא נלקחה ממנה ונאמר לה שמתה. הדמיון בינינו רב – המראה התימני, החיוך ומבנה הפנים.
"התברר שלפני שהגעתי אליה, הגיעה לביתה עוד אישה שטענה שהיא בתה החטופה והם ערכו 'חאפלה'. מאוחר יותר גילו הבדיקות הגנטיות שמדובר בטעות, ואכזבתה היתה מרה. ערכנו בדיקות גנטיות, אך תוצאות הבדיקות לא היו חד משמעיות. התאכזבתי וניתקתי איתה קשר".
לפני שנתיים התבשרה ציונה כי יש לה קבר.
"זה היה נורא. התקשרה אלי מישהי מהעמותה של עוזי משולם וסיפרה שיש לי קבר בירושלים. היא אמרה שהיא יודעת שאני מילדי תימן החטופים ואומצתי בקיבוץ גינוסר. הלכתי לראות את המקום שבו קברו אותי כביכול, בהר המנוחות בירושלים. בחלקת הקברים היו הרבה מקלות תחובים באדמה, ללא שמות. המקלות האלה מסמלים בעיניי את מצבם של ילדים כמוני, שנעקרו ממשפחותיהם לתמיד".
רות, אלמנתו של יגאל אלון, המתגוררת עדיין בגינוסר, זוכרת היטב את ציונה:
"הוריה המאמצים שלמה ז"ל ואסתר, ביקשו שנעזור להם לקבל ילד לאימוץ. הגענו לבית החולים בירושלים יחד איתם. ציונה היתה מאוד מתוקה. תינוקת מקסימה. הבאנו אותה עבורם לקיבוץ, אבל לא היו לנו מקורות לדעת מי הוריה הביולוגיים".
נציגי העדה התימנית בישראל פנו השבוע לכנסת בדרישה לתמוך בהצעת חוק של ח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי) להקמת ועדת חקירה ממלכתית למציאת הנעדרים מקרב ילדי תימן בהשתתפות נציגי המשפחות (על ועדות החקירה ראו בתמונה).
משה נחום, חבר הקונגרס היהודי העולמי ונציג העדה התימנית, אמר בישיבת ועדת הקליטה והעליה בכנסת: המקרה של ציונה אינו יחיד. חשפנו עוד למעלה מ- 150 מקרים של תינוקות שנאמר להוריהם כי מתו והם חיים. אנו דורשים לפתוח את תיקי הילדים המאומצים ומוסתרים בגנזכי המדינה, לערוך בדיקות די אן אי למשפחות הילדים הנעדרים ולחקור מה עלה בגורלם של עשרות ילדים שנעלמו.

לצפיה במאמר הקלק כאן

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? - מאמר מאת שוש מדמוני גרבר

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? - שושנה מדמוני-גרבר 11.07.13 , העוקץ

מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד

English

בראיון מן הזמן האחרון ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, אמר ביל מויירס, עיתונאי אמריקאי עטור פרסים: "עניינה של העיתונות הוא במה שאנשים רוצה להסתיר. כל השאר זה יחסי ציבור". הטון ונקודת המבט של ירון לונדון במאמר "ואולי הילדים לא הועלמו?", שפורסם בסוף השבוע בתגובה למאמרה של נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן ועורר תגובות רבות, מדגימים להפליא את האמירה של מויירס; דוגמה שכמו לקוחה מספר לימוד אודות האופנים בהם מכונת ההגמוניה הציונית מבנה שיח ציבורי כדי לשמר את הסטטוס-קוו, כאשר בו בזמן טענות מנוגדות, על אף שהן לגיטימיות, מושתקות. ללונדון יש השפעה ניכרת על השיח הציבורי, אבל כמו עמיתיו בתקשורת הישראלית במקום להשתמש בהשפעה זו כדי לחשוף את הנסתר מן העין ולשאול את השאלות הראויות, הוא בחר להגן על המדינה. או כפי שאילנה דיין אמרה לירין קימור ב"פגוש את העיתונות" ב-1996, לאחר כתבתו ב"מבט שני" על הפרשה: "המדינה אינה זקוקה לך… אם אתה חושב שדבר לא קרה, עבור לנושא אחר!"


לונדון מודע לכך שהידע שלו על אחת הפרשות היותר טרגיות בהיסטוריה של ישראל מוגבל. אבל הן היעדר הידע והן חוסר היכולת שלו, ככל הנראה, לתפוס את גודל הטרגדיה, אינם מונעים ממנו להגיע למסקנה; ואין זה מפתיע כלל שמסקנה זו תואמת את מאמצי המדינה לטשטש את הנושא ולהסתירו באמירה: רובם מתו; לא הייתה זו אלא אי-הבנה אחת גדולה. כך, על אף מאות עדויות של הורים אשר סותרות אמירה זו, כולל אמהות אשר העידו שתינוקותיהן נחטפו בכוח מידיהן ממש כמו למשל נעמי גברא ומרים עובדיה, ועל אף מקרים ברורים כמו זה של מרים שוקר, אשר נחטפה ונמסרה לאימוץ בזמן שאביה דוד מחפשה בכל רחבי הארץ.

הזמנה להצביע לכנסת ה-14 שקיבל ילד שנעלם עשרים שנה לפני כן לכתובת של הוריו. מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד-סטרית", שעסק בילדים החטופים
הזמנה להצביע לכנסת ה-14 שקיבל ילד שנעלם עשרים שנה לפני כן לכתובת של הוריו. מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד-סטרית", שעסק בילדים החטופים
מסקנתו של לונדון זהה למסקנות שהוועדות השונות שמונו על ידי המדינה הגיעו אליהן. אגב, שתי הוועדות הראשונות לא היו ועדות חקירה: הראשונה הייתה ועדה בין-משרדית והשנייה הייתה ועדת בדיקה, ושתיהן היו חסרות סמכות להוציא צו הבאה (לזמן לעדות) ונעדרו כל כוונה לחקור. רק ועדת קדמי הוגדרה כוועדת חקירה ממלכתית. מה שכן, כל הוועדות כולל האחרונה "הצטיינו" באיטיות פעולתן ובנפח המועט של המידע החדש שיכלו לחשוף.

באותו הזמן, כלי התקשורת גילו חוסר עניין ראוי לציון בעימות שבין המדינה לבין זעקות המחאה של תימנים ומזרחים אחרים. למעט "העולם הזה" ב-67', סדרת כתבות ב"הארץ" וב"העיר" מאמצע ועד סוף שנות ה-90, ומספר תוכניות טלוויזיה, כמעט ולא התקיימה חקירה עיתונאית בעקבות המחאה הציבורית. משנות ה-60 ואילך ועד פרסום הממצאים של הוועדה האחרונה ב-2001, הייתה התאמה מעוררת תמיהה בין ההודעות לעיתונות של המדינה לבין הדיווח העיתונאי.

כאשר עבדתי על ספרי, "Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: the Yemenite Babies Affair" (המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי), בדקתי את הנרטיב התקשורתי ומצאתי שיח אוהד באופן גורף למאמצי המדינה להשקיט את הדיון בפרשה. כבר במאמרים הראשונים משנות ה-60, מחבריהם היו נלהבים לבטל טענות בדבר חטיפה. "אתם לא חושבים שאם ההאשמות האלה היו נכונות המשטרה כבר הייתה פותחת בחקירה?" ("מעריב", 9 באוקטובר, 1996). במלים אחרות, אם לא הייתה חקירה, כנראה שגם לא היה פשע. אחרים ביטלו את כל הדרישות לחקירה באומרם: "כל האנשים שעבדו במחנה ללא יוצא דופן היו אנשים ישרים" ("מעריב", 1 באפריל, 1966). או "אף פעם לא שוחרר ילד מבית החולים ללא תעודה מזהה" ("עיתון תל אביב", 20 בדצמבר, 1985).

קטע מעדות אחות ראשית סוניה מילשטיין ממחנה עולים עין שמר בפני ועדת חקירה להעלמם של ילדי תימ ן- "העיר" אוקטובר 95'
קטע מעדות אחות ראשית סוניה מילשטיין ממחנה עולים עין שמר בפני ועדת חקירה להעלמם של ילדי תימ ן- "העיר" אוקטובר 95'


במעט הכתבות שטרחו לעסוק בפרשה, הסתמן שעתוק של סטריאוטיפים גזעניים שליליים. עולים חדשים תימנים הוצגו כפרימיטיבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כראוי במקרה הטוב, וכמי שלא אכפת להם אם ילדם חי או מת, במקרה הגרוע. מאמר אחד ב"דבר" (24 בפברואר, 1966) תיאר את העולים התימנים כ"מציצים מהחלון ורואים בפעם הראשונה בחייהם איך לרחוץ תינוק ואיך להחליף חיתול". מאמר אחר בעיתון ציטט אחות שאמרה שהורים תימנים אדישים למותו של ילד. "אם ילד היה מת באוהל, הם היו רק אומרים אלוהים נתן אלוהים לקח" (26 בפברואר, 1966). מכאן ועד לתפיסה שהם לא מתאימים להיות הורים הדרך קצרה מאד. יתירה מזאת, רגשות גזעניים אלה, כמו שציינה קטיעי במאמרה ובצדק, הדהדו שנים מאוחר יותר בעדויותיהן של אחיות בפני ועדת החקירה הממלכתית והעיתונות. "אולי עשינו להם טובה", אמרה אהובה גולדפרב, בת 92, אחות ראשית לשעבר במחנות העולים, בראיון אתי ב-95'. אחות ראשית נוספת, סוניה מילשטיין, אמרה לוועדה שהורים תימנים "לא התעניינו בילדים שלהם". אחות זו היכתה אפילו את השופט המנומנם יהודה כהן בתדהמה כשבמהלך עדותה היא כינתה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות", והוסיפה, "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב".

הסוגייה החשובה ביותר כאן אינה שדו"ח ועדת קדמי ביטל כביכול את אפשרות קיומה של קונספירציה ממסדית, אלא שעבודת הוועדה הייתה בעייתית ביסודה. זו התרומה העיקרית של הניתוח של בועז סנג'רו שפורסם לפני כעשור ב"תיאוריה וביקורת", המערער באופן יסודי את סמכות עבודת הוועדה: "עבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: היעדר אפיסטמולוגיה של חשד" (עמוד 48). כל עיתונאי שיטרח לקרוא את דו"ח הוועדה יבחין שאין זו אלא, איך לומר זאת… פדיחה להשתמש בביטוי "קבעה בוודאות" ביחס לכל אחת ממסקנותיה.

אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד. אותה גישה גזענית שכפי הנראה הובילה למעשים הנוראיים הללו ממשיכה להניע את ההשתקה ארוכת השנים ואת דחייתה של הזעקה הלגיטימית לתשובות. הן הממשלה והן כלי התקשורת מעניקים לגיטימציה לגישות אלה. שם היה צריך לונדון למקד את מאמצי הדקונסטרוקציה שלו. מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?"

דו"ח קדמי, כמו זה של שתי הוועדות הקודמות, רווי בסתירות מהותיות ובשגיאות עובדתיות. רבות מדי לפירוט במאמר זה. קווי חקירה חשובים נזנחו כולל בארה"ב, עדויות קריטיות ניתנו מאחורי דלתיים סגורות ונותרו חסויות ל-70 שנים נוספות. תיקים מקוריים, ארכיונים של בתי חולים ורישומי קבורה שנעלמו באופן מסתורי ואף נשרפו,1 תיקי לידה שהוועדה ביקשה מבית חולים הלל יפה, למשל, "הושמדו בטעות" – לא בשנות ה-50 אלא בסוף שנות ה-90 ובמהלך עבודת החקירה לכאורה. במקום לסמן אירוע זה כראוי לבדיקה או לחקור מי השחית את הרישומים, הוועדה פשוט ביטלה את חשיבות העניין כ"תקלה מינהלית". אני שואלת, כמו סנג'רו, כיצד שיבוש כה בוטה של הליכי חקירה נותר ללא חקירה בעצמו? נראה לי שאפילו נער חסמב"ה היה יודע מה לעשות כאן.

מאמצי המדינה להשתיק את הביקורת התאפשר רק בעזרת שיתוף פעולה מלא ולפרק זמן ארוך של כלי התקשורת. כפי שקלריס חרבון ציינה במאמר הסקירה שלה על ספרי, פרשה זו היא גם חלק ממערכת גדולה יותר של דיכוי אשר מתוחזקת ומגובה באופן מודע על ידי המערכת המשפטית. מה שחרבון מציעה הוא דרך חדשה לבחון את הפרת החוק, "לתפוס זאת כשפה חיונית, כצורה לגיטימית של התנגדות, כמה שמזמן עקרונות גדולים יותר של צדק… ומכוון לתיקון של אי-צדק בהווה ומן העבר". חשוב להבין בהקשר זה שההשמצה וההגחכה של הרב עוזי משולם בתקשורת, והביטול המוחלט שלו, היו מכוונים ומושלמים במטרה לעשות דה-לגיטימציה למחאה שלו. המבט הציבורי התעניין בעיקר ב"אי השפיות" שלו כפי שהציגה אותו התקשורת, ולא במחויבות המוסרית של התקשורת ובתביעה הציבורית לתשובות לשאלה – מדוע ואיך נלקחו בכוח מאות או אף אלפי תינוקות מהוריהם ומעולם לא הוחזרו?


מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית
מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית


בורות מעודדת גזענות

אי-ידיעה אינו נשקם של תיאורטיקנים של קונספירציות, כפי שלונדון מבקש שיאמינו קוראיו, פחות מאשר נשקם של אלה שמשתיקים את התביעה הלגיטימית לחקירה ראויה ומונעים אותה. חטיפה, או העברה בכוח של ילדים/תינוקות מקבוצה אחת לאחרת, אינה רק מעשה אלים אלא מוגדר על ידי האו”ם כג'נוסייד (ראו סעיף 2e). עובדה זו לבדה הייתה צריכה לא רק להניע את התקשורת לפעולה, אלא גם לעורר את כל המדינה למחאה.

אבל במקום להיות מונעים בידי מנה בריאה של חשד, כלי התקשורת עזרו למדינה להסתיר בלב חפץ ועל ידי מיחזור התירוץ הקלוש של "בלגן העלייה". תירוץ אשר באופן פרדוקסלי לא הפריע לוועדת קדמי להגיע למסקנה המכרעת, שלפיה כל המסמכים מאותה תקופה הם מדויקים. אז מה היה? בלגן או שמא דיוק? אבל למה לטרוח סביב טרמינולוגיה לא חשובה, כאשר כה קל להאשים את הקורבן? וזה בדיוק מה שוועדת קדמי עשתה. כפי שסנג'רו מציין: "לכל אורך הדוח אנו מוצאים תיאור יבש לגמרי של ממצאים חמורים ביותר, ללא שמץ של ביקורת… בדוח כולו לא נמצא ולו אחראי אחד בשר ודם… ואולם דווקא על ההורים הוועדה מוצאת לנכון למתוח ביקורת, בבחינת האשמת הקורבן" (עמודים 72-73).

מה שכל אזרח ישראלי, כולל עיתונאים, צריך לשאול את עצמו או את עצמה, הוא מדוע כחברה אנחנו מגלים סימפטיה לכאב אחד ומתעלמים מאחר? מדוע במקרה של יוסלה שוחמכר, הילד החרדי שנחטף על ידי סבו ב-62', כל המדינה, הממשלה והמוסד עמדו על הרגליים עד שהוא חזר להוריו? שום מאמץ לא נחשב מוגזם כדי להשיב ילד אחד, בעוד שמאות הורים תימנים לא נמצאו ראויים לשבריר של סימפטיה או נכונות למאבק?

אז מה בין שמיטה להר סיני? לונדון שואל, ואני עונה: חמלה ואנושיות. מאבק אמיתי נגד אי-צדק צריך לשים על סדר היום שלו את כל המערכות של דיכוי – הן כרוכות זו בזו. כמו שלוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג אמר ב-63': "אי-צדק בכל מקום מאיים על צדק באשר הוא". כאשר השמאל הישראלי ייאבק נגד אי-צדק וגזענות פנים-יהודים באותה ההתלהבות והתשוקה שבאים לידי ביטוי במחאה נגד הכיבוש, יהיה לנו סיכוי לעתיד טוב יותר.
———————————————————————————————————
1 לדוגמאות מפורטות יותר קיראו את ספרה של שוש זייד, הילד איננו, גפן (2001) ומאמריו הרבים של רפי שובלי בכתב העת אפיקים, כמו גם בספרי שלי.

*

שושנה מדמוני-גרבר היא פרופסור חבר ומרצה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת ספולק בבוסטון