‏הצגת רשומות עם תוויות אימוץ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אימוץ. הצג את כל הרשומות

סיפור על ילד בן ארבע שנתלש ע"י רשויות הרווחה מביתו ומשפחתו ונמסר לאימוץ

סיפור על ילד בן ארבע שנתלש ע"י רשויות הרווחה מביתו ומשפחתו ונמסר לאימוץ.
 
בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי - מיכל גולדברג - ידיעות אחרונות - 21.11.2010

הוא נמסר לאימוץ כשהיה בן ארבע והתקשה להתגבר על הניתוק מהוריו הביולוגים ומאחיו. הוא הסתבך בפלילים וקיווה יום אחד לשוב ולהתאחד איתם. לפני כחצי שנה הם נפגשו בדרך נס, אבל אז איים הכלא להפריד ביניהם. השופטת החליטה לתת לו עוד צ'אנס.

לקריאת המאמר המלא הקלקו כאן


בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי - מיכל גולדברג - ידיעות אחרונות - 21.11.2010
בזכות הצלקת מצאתי את אבא שלי - מיכל גולדברג - ידיעות אחרונות - 21.11.2010

כשלוקחים לך את הילד - ידיעות אחרונות - יפה נבו - 21.10.1998

כשלוקחים לך את הילד - ידיעות אחרונות - יפה נבו - 21.10.1998

הם אוהבים את ילדיהם, משתדלים לגדל אותם טוב ככל האפשר - אבל המדינה מחליטה להפקיע מרשותם את הילדים ולמסור אותם לאימוץ. שני סיפורים עצובים מהחיים - כולל נמוקי המערכת, ההיבטים המשפטיים ודמעות ההורים, שרק רוצים את הילד שוב בבית. 

לקריאת המאמר השלם הקלק כאן

כשלוקחים לך את הילד - ידיעות אחרונות - יפה נבו - 21.10.1998
כשלוקחים לך את הילד - ידיעות אחרונות - יפה נבו - 21.10.1998

אחרי 5 חודשים לקחו לנו את הילד - ידיעות אחרונות - אור הלר - 26.10.2000

אחרי 5 חודשים לקחו לנו את הילד - ידיעות אחרונות - אור הלר - 26.10.2000

"עטפנו את בננו באהבה, והם פשוט קרעו אותו מזרועותינו". האב קצין לשעבר בצנחנים, והאם, מורה המסיימת תואר שני, הוכרזו "בלתי כשירים להיות הורים". כיוון שאושפזו בעבר בבית חולים פסיכיאטרי. משרד הרווחה: ההחלטה מבוססת על חוות דעת מקצועית, שופט דחה את ערעורם וקיבל את עמדתנו.

טיפולי ההפריה של בני הזוג, היום בשנות החמישים לחייהם, לא הצליחו. השירות למען הילד פסל אותם בשל "עברם הפסיכיאטרי": האב אושפז לפני 30 שנה בשל משבר בחייו והאם לפני שלוש שנים, לאחר שהתברר לה כי לא תוכל להרות.

"אנחנו קוראים לשירות למען הילד להחזיר את התינוק שלנו. הלב שלנו קרוע. אנחנו אוהבים אותו ודאגנו לו היטב. להורים אחרים שעשו אותו דבר לא לקחו את התינוק. גם לנו מגיע ילד - ואנחנו רוצים את הילד הזה."

לקריאת המאמר השלם הקלק כאן



"היא מרגישה כמו אלוקים" - ידיעות אחרונות - 7.9.2006

היא מרגישה כמו אלוקים - אתי אברמוב ומשה רונן - ידיעות אחרונות - 24 שעות - 7.9.2006

כל מי שרוצה למסור ילד לאימוץ או לאמץ ילד בישראל מכיר אותה. אבל לרבים מהם נשארו ממנה זכרונות כואבים. אלה בלאס, המנהלת הכל יכולה של השירות למען הילד, פורשת לגמלאות ומותירה אחריה שובל של טענות קשות. לא רק על הסגנון הקריר והבוטה, אלא גם על כך שהיא מעודדת הורים ביולוגים באופן מניפולטיבי לוותר על ילדיהם. "אנשים שרוצים לאמץ בוכים שנים בגללה", טוען הורה שנפגע. "במקום לעזור, היא מעדיפה להערים קשיים". בלאס, מצדה לא מבינה מה רוצים ממנה. העיקר שהיא לא תצטרך יותר ללכת עם מאבטחים...

;היא מרגישה כמו אלקים - אתי אברמוב ומשה רונן - ידיעות אחרונות - 24 שעות - 7.9.2006


משפטן הבקיא בתחום האימוץ: "במשך יותר מדי שנים היא הכריעה את עתידן של מאות משפחות. היא מוכנה לעשות מניפולציות ולהשתמש בשקרים כדי להצדיק את דרכה"

לאלה בלאס בכלל לא ברור מה יש לאנשים נגדה.

"נתתי מעל ומעבר. העבודה הייתה בעיני קודש קודשים", אמרה המנהלת שפרשה מהשירות למען הילד. כן, האישה שהותירה אחריה שובל של משפחות פגועות לא ממש יודעת למה היא חוטפת ביקורת קטלנית על תפקודה, מדוע כל כך הרבה אנשים רואים בה אויב, ולמה, בכלל, היא הייתה צריכה להסתובב עם מאבטחים עד לאחרונה.

13 שנה הייתה בלאס ראש השירות למען הילד, הגוף המטפל בכל נושא האימוץ בארץ, או בתוארה הרשמי "פקידת הסעד הראשית לאימוץ". אבל בשביל אלפי אנשים בישראל, בלאס היתה הרבה יותר מסתם פקידת סעד. בשבילם האישה הכל יכולה ממשרד האימוץ היתה דמות חורצת גורלות, כזו שאוחזת בכוחות מיתיים כמעט. היא יכלה, בהינף עט, לשנות את מסלול חייהם מקצה לקצה: היא זו שקבעה אם הם יהיו הורים. רבים מהם נשמו לרווחה כשעזבה.

נכון, אופי המשרה שלה הוא כזה שכל מי שנושא בה אוחז בכוח אדיר וחורץ גורלות, אלא שבלאס, לפי מקטרגיה, לקחה את הכוח הזה צעד אחד קדימה. את השירות למען הילד הותירה בלאס (כיום בת 70) כשהוא עמוס אויבים ומתנגדים. לא הרבה אנשים, כך נראה, בכו כשהיא סגרה את דלת המשרד בפעם האחרונה.

האישה שהתעקשה תמיד שהיא רוצה רק בטובת הילד, רצתה כנראה, קצת יותר מידי. זה לא רק הסגנון הבוטה וחסר הרגישות לו זכו הורים רבים מצדה, לטענתם. אם בשנותיה המוקדמות בתפקיד האשימו אותה מתנגדיה שהיא תומכת תמיד בהורים המאמצים, הרי שבשנים האחרונות היו כבר כאלה שטענו בפה מלא שבלאס מעודדת הורים ביולוגיים באופן מניפולטיבי לוותר על ילדם, רק כדי לספק את הביקוש האדיר.
"מדובר באישה שקיבלה מהמדינה סמכויות אדירות – יותר מסמכותו של כל שופט, אפילו בבית המשפט העליון – להכריע בלי הנמקה בגורלם של בני אדם"
טוען משפטן תל-אביבי.
"במשך יותר מדי שנים היא פסקה מה יהיה גורלם של מאות ילדים והכריעה את עתידן של מאות משפחות. היה בידיה כוח שקיים רק בידי אלוהים, ובמשך הזמן היא עצמה הרגישה שהיא נעשית אלוהים. יש בעובדת הסוציאלית הזאת מן תחושה צדקנית שהיא מבינה הכל יותר טוב מאחרים.
היא מדברת תמיד בשם 'טובת הילד', ומאמינה שהיא יודעת בדיוק מהי טובתו של כל ילד. כשהיא נתקלת בדעות אחרות היא מבטלת אותן, ומוכנה לעשות מניפולציות ולהשתמש בשקרים – שנראים בעיניה שקרים לבנים – כדי להצדיק את דרכה".
חותמת גומי

הויכוח על כוחו של השירות למען הילד לא חדש, אבל נראה שמעולם לא היו לגוף הזה פנים בוטות ומוחצנות כל כך כמו של אלה בלאס. מתנגדיה טוענים גם עכשיו שהיא הרחיבה את גבולות סמכותה הרבה מעבר לראוי. הכעס האדיר כלפיה, הן מצד הורים ומאמצים והן מצד הורים ביולוגיים, הביא להחלטה להצמיד אליה מאבטחים באופן קבוע.

"היא אישה חזקה מאוד", אומר עו"ד משה בראון, שטיפל בתיקי אימוץ רבים. "לזכותה אני יכול לומר שהיא מומחית גדולה בתחום שלה ויודעת להגן על עמדותיה, אבל במשך השנים נוצרת זהות גמורה בין אלה בלאס לבין הגוף שהיא עמדה בראשו, השירות למען הילד. למעשה השירות הוא אלה בלאס ואלה בלאס היא השירות.
מצד אחד הארגון הזה לוקח ילדים מההורים שלהם, ומצד שני הוא משרת משפחות שלוחצות לקבל ילדים לאימוץ. מופעל עליהם לחץ בלתי פוסק לספק סחורה, להמציא ילדים לאימוץ. זה יוצר אצלם תיאבון גדול להוציא ילדים ממשפחות הביולוגיות שלהם.
אלה בלאס ניהלה, למעשה, סוכנות אימוץ.
השירות למען הילד היה אמור להיות נייטרלי ומקצועי, אבל בכל תיק הם בעצם ייצגו את המשפחה המבקשת את האימוץ, ותמיד הם היו נגד ההורים הביולוגיים.
היה קשה מאוד לבחון את הבחירות וההחלטות שלהם, מכיוון שהכל נשמר בסוד והם נידבו כמה שפחות מידע לצד השני. את כל הדברים האלה בלאס פיתחה לדרגת אומנות".
רבים ההורים שמלקקים עד היום את הפצעים שנותרו מהמפגש עם בלאס. לא מעט הורים ביולוגיים טוענים שההתנהלות הדורסנית והמניפולטיבית שלה הייתה הסיבה היחידה להוצאת הילדים מחזקתם.
קחו לדוגמא את איציק מליק, תושב ראשל"צ, ששתי נכדותיו נחטפו מבית אמם ונמסרו לאימוץ, שהחליט לפתוח במאבק אישי נגד מנהלת השירות. בשנים האחרונות הוא נוסע בדרכים עם מכונית מכוסה בשלטי מחאה נגד בלאס, ובמערכת הבחירות האחרונה הוא אפילו הקים מפלגה "נגד חטיפת ילדים".
בימים האחרונים היה מליק עסוק בצעדת מחאה נגד גורמי הרווחה, מלטרון לירושלים. מבחינתו, ברור לגמרי מי האשם העיקרי במקרה שלו.
"צריך לעמיד לדין את אלה בלאס, כי היא הבוסית של כל פקידות הסעד", הוא אומר בכעס.
"בית המשפט הפך להיות חותמת הגומי שלה. כשחטפו את הנכדות שלי מחזקתה של בתי, לא הבנתי את הצעד שלהם. אני אדם מוכר, איש עסקים מכובד, ופשוט גנבו לי את שתי הנכדות.
קבעתי פגישה עם אלה, הצגתי לה את כל משפחתי, הראינו לה שלא מדובר בפושעים או בנזקקים ואפילו הזמנו אותה אלינו הביתה. היא אמרה 'אני אשקול'. היא לא באה מעולם.
בעניין החזרת הנכדות החטופות היא אמרה:
'כל דבר בעתו'.
אז עוד התרשמתי שיש לה אוזן קשבת, שהיא שומעת אותך, מתעניינת. היא אפילו השאירה את מספר הטלפון שלה ואמרה שאם אני צריך עזרה, שאתקשר. היא נתנה לי להרגיש שיש למי לפנות, אבל כשפניתי אליה אחר כך, היא פשוט אמרה ש'בית המשפט יחליט'".
אבל לא רק ההורים הביולוגים שבאו במגע עם בלאס יוצאים נגדה. לא מעט זוגות שהגיעו אליה בתקווה לאמץ ילד מתלוננים עכשיו שזכו ליחס קר ומזלזל. יוסי, ממרכז הארץ, מנסה לאמץ ילד כבר ארבע שנים. לאחרונה, אחרי שהתייאש מהשירות למען הילד, החל בהליכים לאימוץ בחו"ל. "היה חוסר שיתוף פעולה כמעט מוחלט מצד השירות", הוא טוען. "בסופו של דבר שאלתי: אתם רוצים לעזור לי לאמץ ילד או לא? אני התרשמתי שיש להם המון מרווח פעולה שהם לא מיישמים בשטח, ובמקום זה הם מעדיפים להערים קשיים. אנשים שרוצים לאמץ בוכים שנים בגלל העינוי שהם נאלצו לעבור אצל אלה".
"אלה הצטיירה כיצור דמוני, אדם שנושא בתפקיד חורץ גורלות", אומר גורם בכיר בתחום האימוץ. היו נגדה המון טענות על קור ועל ניכור, אי הבנות ובירוקרטיה אינסופית. הדעה הרווחת היא שכל תיקי האימוץ בחו"ל נולדו בעקבות אלה בלאס.
– אבל מה לעשות שיש בארץ הרבה פחות ילדים מזוגות שרוצים לאמץ?
זה נכון שהיא לא יכלה להמציא ילדים לאימוץ כשאין, אבל אין סיבה שאנשים ייצאו ממנה מושפלים, ללא הקלה או תקווה.
יכול להיות שהיא ניסתה למשוך תקופה עד שיגיעו הילדים, אבל זה יצר תדמית של אטימות. תמיד זה הסתכם בטפסים, תלך לפה, תבוא לשם, תחתום. בינה לבין ההורים עמדה חומה של ניירת. הם, שנמצאים במצב כה עדין ורגיש, הרגישו שלא מטפלים שם בבני אדם. אני לא חושב שהיא אדם רע, היא פשוט היתה שחוקה, שעשתה את עבודתה באופן אוטומטי.
מה לעשות שבנושא של ילדים ואימוץ אין אוטומטיות.
כל מקרה הוא עולם ומלואו.
היא תמיד אמרה להורים: 'מה בוער לכם, יש זמן'. דברים שריסקו אותם. לזוגות שחיכו וחיכו עד שעברו את הגיל המתאים לאמץ, היא דיברה בעלבונות. היתה בה חוסר הבנה לאומללות.

בדלתיים סגורות

אמו הביולוגית של "תינוק המריבה": "כשהיינו צריכים להיפרד מהילד, אלה עשתה את זה עבורנו לסצינה הכי קשה בעולם. היא התנהגה כאילו אנחנו רוצחים".

התיק המתוקשר ואולי גם הסבוך ביותר בו עסקה בלאס במהלך שנותיה בשירות, היה זה שנודע בשם "פרשת תינוק המריבה". במקרה שריתק את המדינה כולה, כזכור, מסרו זוג הורים את תינוקם לאימוץ, אולם זמן קצר לאחר שהועבר למשפחה חדשה, התחרטו על ההחלטה. השניים פנו לאלה בלאס, אך זו הבהירה להם שהתינוק יישאר בידי הוריו המאמצים.

בני הזוג עתרו לבית המשפט בבקשה להחזיר להם את בנם, ואחרי משפט ארוך ומתוקשר החליט במאי 2005 בג"ץ, בעידודה המאסיבי של אלה בלאס, להשאיר את התינוק אצל המשפחה המאמצת.
"מדובר באישה שעושה טובה שהיא עובדת, וכל האנשים שבשירות פועלים בלי שום אהדה לנושא";
טענה האם הביולוגית.
"כולם התנהגו אלי בצורה זוועתית, הסתכלו עלי כאילו שאני פושעת. הכי כאב לי שכשנגמר הסיפור והיינו צריכים להיפרד מהילד, אלה עשתה את זה עבורנו לסצינה הכי קשה בעולם. היא התנהגה אלינו כאילו אנחנו רוצחים.
אני רציתי ליהנות מהדקות האחרונות שלי עם הילד שלי, אבל היא פחדי שאני ובעלי נברח איתו. אנחנו היינו הגונים לכל אורך הדרך, אבל היא שמה את כל אנשי הביטחון עלי. תהיי קצת בן אדם, הרי גם את אמא".
– כשמסרת את הילד לאימוץ ראית אותה?
"לא. אלה נכנסת לתמונה רק שהדברים מתחרבשים לה בתוכנית. עד שלא נכנסה תקשורת לתמונה, היא לא נזכרה להגיע. אין לה לב. המקום שהיא נמצאת בו הוא הכי קרוב לאלוהים, אבל היא עצמה הכי רחוקה מאלוהים".
"לדעתי פרשת 'תינוק המריבה' היא רק קצה הקרחון  בהתנהלות השירות למען הילד בראשות אלה בלאס במשך השנים", אומר עו"ד משה לוי, שייצג את ההורים הביולוגיים בפרשה.

"לא יעלה על הדעת שבמערכת מנהל ציבורי מתוקנת, במדינה דמוקרטית, תאויש משרה כל כך רמה על ידי פקידת ציבור שאין מעליה שום ביקורת.
היא ניהלה מערכת שפעלה במחשכים, תחת כסות של דלתיים סגורות, והמשמעויות הן ברורות".
בלאס עצמה מעדיפה בשלב זה להישאר כמה שיותר רחוק מאור הזרקורים. בימים האחרון היא יושבת בביתה המפואר ברמת השרון ועסוקה, לדבריה, בעיקר במנוחה.
"הייתי מנהלת של שירות קטן, הכי קטן במשרד. אז מה אם פרשתי?, היא אומרת, "הגעתי לגיל זיקנה, פרשתי ביום ההולדת שלי אחרי המון שנים בשירות הציבורי, אחרי עבודה קשה שבה השקעתי המון וחשבתי שזה ראוי לפנות את המקום למישהו שיחליף אותי ויכניס רוח חדשה ומקצועית. הפכתי לאדם פרטי ואני לא מתראיינת. זו ההחלטה שלי. אני מודה לאל שהיה בי את הכוח לקום ולצאת כשאני עוד צעירה. פרשתי מבחירה, בראש צלול, כדבר מתוכנן. נתתי מעל ומעבר וזכותי לפרוש ולהיות אזרח ככל האזרחים במדינה".
– אומרים שבמקרים רבים בהיית בוטה, שהפגנת אטימות וחוסר רגישות. נעשה לך עוול?
"אני לא מרגישה עוול. עבדתי קשה כל חיי והיום אני אדם פרטי, לאחר שבמקצועיות ובשיקול דעת אני מפנה את המקום ואת הבמה למחליפתי אורנה הירשפלד.
אורנה הירשפלד נכנסה לתפקיד וכל העול עליה, והיא צריכה לבנות את עצמה ולא צריך לשפוט אותה לפי מה שמאדיר את שמי. זה לא במקום, זה לא רלוונטי. בכלל, היו דווקא הרבה שאמרו שתחום הרגישות היה הצד החזק אצלי".

ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 12.9.95

ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95

רק בגיל 12 נודע למירה, שהיא בעצם מאומצת. רק בגיל 39, פגשה לראשונה את משפחתה הביולוגית. רק היןם בגיל 46, היא מוכנה לדבר על כך. "הייתי כבר נשואה אמא לשלושה ילדים, ופתאום כל העולם שלי השתנה. פתאום נולדו לי 11 אחים ואחיות" מבין מאות ילדי תימן הנעדרים, זהו כנראה המקרה היחיד של משפחה שהצליחה לאתר את יקירה
"זה מאוד קשה לסגור פער כל כך ממושך, אבל מפגישה לפגישה אני נפתחת יותר, מפעם לפעם נפרצות עוד חומות, והמפגשים עם המשפחה הביולוגית שלי נעשים יותר משוחררים. היום אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי ההורים והאחים הטבעיים שלי".
הדוברת היא מירה (שם בדוי), 65, אם לשלושה ילדים. סיפור היעלמותה של מירה להוריה לא שונה בהרה מסיפורם של ילדים אחרים כמותה, שנולדו בשנות ה- 50 לעולי תימן. אלא שלעומתם, במקרה שלה יש הפי-אנד.

מירה מצאה את משפחתה האבודה כבר בסוף 1988. ליתר דיוק היה זה אביה, דוד שוקר, כיום בן 89 פלוס, שהצליח, בעזרתו של עורך דין זורח רוזנבלום, לעלות על עקבותיה של הבת העלומה, אחרי 40 שנה של חיפושים אינטנסיביים.

אולם רק עכשיו, לאחר שבע שנים שבמהלכן הבשיל הקשר עם משפחתה הטבעית לאט לאט, מוכנה מירה לחשוף את סיפורה. עדיין נזהרת, עדיין מעדיפה להסתתר תחת זהות בדויה. "אני עוד לא מוכנה לחשוף את הסוד לאמי המאמצת", היא מסבירה. "להורים המאמצים שלי לא סיפרתי דבר מכל מה שקרה, כי הם יקרים לי ולא רציתי לפגוע בהם. אבי המאמץ נפטר לפני כמה שנים ואמי המאמצת, כבר בת 99, היא אישה נהדרת, שנתנה לי הכל. מי יודע, אולי בקרוב אאזור אומץ ואגלה לה את הסוד".

דוד שוקר ומשפחתו עלו ארצה מתימן בספטמבר 1949, ונשלחו, כמו עולים רבים אחרים מארץ זו, למחנה ראש העין. מירה נולדה במחנה. את החודשים הראשונים לחייה בילתה בבית התינוקות המשותף לילדי העולים.

"יום אחד, כשהגעתי לבית התינוקות לבקר אותה כרגיל, גיליתי שהיא פשוט איננה שם", מספר שוקר. "אנשי הצוות אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא, ושאני יכול להתלונן במשטרה. פתאום אחרי כמה ימים הם הודיעו לי שהיא נמצאת בבית חולים 'איתנים' בירושלים, בגלל מחלת מעיים. ביקרתי אותה שם כמה פעמים, עד שיום אחד לא מצאתי אותה. 'אישה אחת באה ולקחה אותה', אמרה לי אחות. 'איזה אישה?' צעקתי והתחלתי להשתולל, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור לי".

מאותו רגע יצא שוקר למסע מפרך אחר עקבותיה של בתו. שנים התרוצץ בין בתי חולים מתחנת משטרה אחת לאחרת – לשווא. כשהוקמה ועדת בהלול מינקובסקי, ב- 1967, הוועדה הראשונה שמונתה על ידי הממשלה לבירור גורלם של ילדי תימן שנעלמו – היה בין ההורים הראשונים שעלו על עודכן העדים.

בראשית 1968 הגיע שוקר למשרדו של עו"ד רוזנבלום. "נכנס אלי אדם על סף ייאוש", מספר רוזנבלום. "אחרי שגולל בפניי את מסע החיפושים הארוך שלו אחר בתו, אמר לי: 'תעזור לי למצוא אותה, הלב שלי אומר לי שהיא עוד בחיים'. שאלתי אותו: לקחת בחשבון שאולי היא לא תהיה מעוניינת בקשר איתכם? התשובה שלו חרוטה בזכרוני עד היום: 'אני כבר לא צעיר. לפני שאני הולך לעולמי אני רוצה שהיא תדע שאני אבא שלה, שלא נטשתי אותה. שאני חושב עליה יום יום ושעה שעה, וכל יום לפני השינה אני מתפלל לשלומה. אם היא לא תרצה להיפגש איתי, זאת זכותה. אבל לי חשוב שהיא תדע את כל זה, זה יספיק לי'.

"התשובה הזאת ליוותה אותי שלוש שנים", מספר רוזנבלום. "זה מה שנתן לי את הכוח לאתר אותך", הוא אומר למירה, שמתקשה באותו רגע לכבוש את דמעותיה.

בעקבות עדותו של שוקר בוועדת מינקובסקי, נפתחה חקירה שגילתה כי מירה שוקר אכן חיה וקיימת. וזו לשון הדוח שכתבה הוועדה עם סיום עבודתה: "הילדה חיה ונמצאת כיום אצל משפחה מאמצת, לפי צו אימוץ חוקי. לפי מיטב ידיעת הוועדה, אין האב יודע עד היום על העובדה הנ"ל". למרבה האירוניה, גם את המידע הזה קברו חברי הוועדה בתוך תיק עב כרס. משום מה, חשבו, כי אין לשתף בו את האב. איך נמסרה מירה שוקר לאימוץ חוקי על אף שהוריה מעולם לא ויתרו עליה – לא ברור עד היום.

"כשגיליתי את הדוח הזה הייתי פשוט בהלם,, מספר רוזנבלום. "נדהמתי לגלות איך המערכת כולה גילתה אדישות גדולה כזו למצוקה הנוראה של הורים, שהילד שלהם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".

רוזנבלום שולף מהתיק של מירה את המכתבים השונים שנשלחו לבית הוריה הביולוגיים, צו גיוס, תעודת בוחר, מכתבים מהמוסד לביטוח לאומי – כולם נושאים את שמה. כולם רמזים אילמים לבני משפחתה כי היא חיה וקיימת, רק לא איתם.

בגיל 12 מגלה מירה לראשונה כי היא ילדה מאומצת. עורה השחום, בניגוד להוריה הבהירים, התחיל לעורר שאלות, והתשובות היו בלתי נמנעות. על הנסיבות האמיתיות שקרעו אותה ממשפחתה הטבעית לא ידעה דבר. חלקן נשאר עלום עד היום.

"כל השנים מאז", היא מספרת, "דמיינתי איך נראית המשפחה הביולוגית שלי. בד בבד גם פיתחתי טינה גדולה לאמא שנטשה אותי, כפי שחשבתי אז. את יכולה לתאר לעצמך מה עבר עלי כשגיליתי כמה צער וייסורים עברו על בני המשפחה כל אותן שנים, כמה מאמצים השקיעו בנסיונות למצוא אותי?"

הגילוי כי בתו חיה וקיימת עדיין לא סלל לדוד שוקר את הדרך אל בתו. אבן הנגף היתה החוק המתיר רק למאומץ עצמו לפתוח את תיק האימוץ, בהגיעו לגיל 18. משמעותו של חוק זה היא אחת: רק המאומץ יכול להחליט אם ברצונו לגשר על המרחק בינו לבין הוריו הביולוגיים. הדרך היא חד סטרית.

רוזנבלום: "פניתי לפקידי האימוץ וליועץ המשפטי של הממשלה אז, והסברתי להם שהמדינה חייבת ליידע את מירה שהוריה הביולוגיים מעולם לא ויתרו עליה והם מחפשים אחריה כל השנים, כדי שתרצה לפגוש אותם. בסוף, אחרי פגישות רבות ומייגעות, הפקידים השתכנעו. אבל אז התברר פתאום שתיק האימוץ נעלם, וללא המסמכים המקוריים תמיד נשאר אחוז אחד של ספק לגבי הזהות האמיתית של המאומץ. בסוף עלה לי הרעיון שאולי השופט בהלול, שעמד בראש הוועדה שבדקה את התיק, יכול לעזור לי לעלות על עקבותיו. פניתי לשופט, והוא העלה השערה כי ייתכן שהתיק נשאר בתחנת משטרת פתח-תקווה, שבה התכנסה הוועדה. מיהרתי לשם, ואכן, באחד המחסנים מצאתי את כל התיקים שהוועדה בדקה".

בספטמבר 88', לאחר שנמצאו מסמכי האימוץ המקוריים, שהסירו כל צל של ספק כי מירה היא אכן בת משפחת שוקר, החלו ההכנות לפגישה הגורלית בין בני המשפחה לבת האובדת.

פקידי האימוץ במשרד הרווחה הכינו את בני המשפחה לאפשרות, שהבת לא תסכים להיפגש איתם, והזהירו אותם לבל ינסו להפעיל עליה סחיטה רגשית. לאח הבכור, חיים, היתה בתגובה בקשה אחת: תפני שתחליט אם היא רוצה לפגוש בנו, פנה לפקידים באמצעות עו"ד רוזנבלום, אני רוצה להעביר לידי אחותי מכתב. הפקידים נעתרו לבקשה. "אני, אחיך הביולוגי", כתב חיים לאחותו, "פונה אלייך בשם המשפחה השנייה שלך ומבקש ממך רגע של פתיחות והקשה. רצה הגורל וניתקנו, נקרעת מעלינו, ואנו מהלכים כמי שחסר אבר".
ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95
ברגע שראיתי אותה ידעתי שזאת הבת שנחטפה ממני - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות -  12.9.95

אימוץ - השופטת חנה בן עמי קבעה: משרד הרווחה הפריד בין הילדים לאימם ללא סיבה

אימוץ – כב' השופטת חנה בן עמי ביהמ"ש לענייני משפחה ירושלים מתחה ביקורת חריפה על השירות למען הילד – השופטת לא הבינה למה הילדים הופרדו מאמם, רותי סיני ומשה ריינפלד, הארץ 21.9.2000, קובץ pdf

הוא היה בן 16, היא היתה בת 14. משפחתה התנגדה לקשר ביניהם, והם ברחו לבית סבתו בעיר אחרת. הוא הסתבך בפלילים – עבירות רכוש ואלימות, והיא נכנסה להריון. בגיל 18 כבר היו לה שלושה ילדים, בני שנה, שנתיים ושלוש. כמעט מההתחלה נהג בה בן זוגה באלימות וגם נטש אותה ואת הילדים לתקופות ארוכות. בגלל גילה ומצבה הכספי, התקשתה הנערה לטפל בילדים, והם הוצאו מהבית בצו חירום למשך תשעה חודשים.

לאחר שהוחזרו, השתפר המצב במעט, אבל האב שב במהרה להתנהגותו האלימה. כתשעה חודשים לאחר מכן, במאי 1996, נעצר בעקבות שוד מזוין שביצע ונכלא למאסר ממושך.

כעבור חודש שוב הגיעה המשטרה – הפעם כדי לקחת את שלושת הילדים.

הם נלקחו לבית מעבר של השירות למען הילד, שם הוחזקו כמעט שנתיים עד שהמדינה ביקשה להכריז עליהם כמתאימים לאימוץ ופנתה לשם כך לבית המשפט.

את הפרשה העצובה והסבוכה גוללה באחרונה סגנית נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים, השופטת חנה בן עמי, בפסק דין קשה שבו מתחה ביקורת חריפה על השירות למען הילד ועל היועץ המשפטי של משרד הרווחה.


"בדיונים בבית המשפט התבררה מסכת ארוכה של מחדלים וכן של מהלכים שננקטו על ידי השירות למען הילד, שחרגו מנורמה של מינהל תקין", כתבה השופטת.

בין השאר, האשימה בן עמי את השירות בהסתרת מסמכים רלוונטיים ומרכזיים מבית המשפט.

השופטת גם האשימה את השירות בהפעלת שיקולים ש"לא היו שיקולי טובת הילדים דווקא", וציינה את העובדה שבניגוד לדעתם של אנשי השירות, רשויות הרווחה במקום מגוריהם של הילדים התנגדו בתוקף להוצאת הילדים מביתם. היא ציינה במיוחד תצהיר של מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיר, שסיפרה כי הציעה לגבש תוכנית לטפל בילדים במסגרת הקהילה.

ההצעה נדחתה, תוך שהובהר: "שאם יהיו תוכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ".

גם פקידת הסעד לחוק הנוער באותה עיר חזרה בעדותה על טענה זו.

מהתיאורים בפסק הדין עולה כי ככל שהתארכה שהותם של הילדים בבית המעבר, מבלי שהתקבלה כל  החלטה על גורלם, הידרדר מצבם.

בדיון שהתקיים במשרדי השירות, כשנה ורבע לאחר שהוצאו הילדים מביתם, תיארה מנהלת בית הילדים את הילד הבכור, בן החמש וחצי כך:


"מבחינה רגשית נמצא ביאוש טוטאלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו…".

וכך סיפרה על הילד בן השלוש: "מתחת לילד הנחמד והטוב יש הרבה קשיים, הרבה עצב וכאב".

חלפו 21 חודשים של דיונים וחילוקי דעות בין רשויות הרווחה השונות עד שהשירות למען הילד פנה לבית המשפט בבקשה להכריז על הילדים ברי אימוץ.

כבר בהופעתו הראשונה בבית המשפט ביקש היועץ המשפטי של השירות, שהשופטת תורה באופן מיידי על הפסקת הביקורים של האם אצל ילדיה.

השופטת סירבה.

"ככל שיירבו ביקורי המשפחה אצל הקטינים ייטב מצבם, אלא אם כן סבור מישהו שניתוק הקשר נחוץ כדי ליצור עובדות ולהעמיד את בית המשפט ואת הקטינים בפני מצב שהגשרים מצד אחד נשרפו וכל שנותר הוא לבנות מערכת חדשה", כתבה בן עמי.

"ההתרשמות מהמקרה דנן (כמו גם מתיקים אחרים שעניינם בקשה להכרזת קטין כבר אימוץ) הינה כי 'הכשרת' הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית", כתבה השופטת.

תצהירה של מנהלת האגף לשירותים חברתיים מחזקת את דברי השופטת: "אני רוצה להגיד שברגע שהילדים הובאו לבית הילדים הכל היה מכוון לניתוק הקשר".

השופטת הורתה להגביר באופן ניכר את מספר ומשך הביקורים שהורשו לאם ולאפשר לילדים לצאת לביתה לחוג את ראש השנה. השופטת ציינה כי במהלך הדיונים נחשפו פרוטוקולים של שתי ועדות החלטה – ועדות של אנשי מקצוע שאמורות להכריע במקרים של חילוקי דעות בענייני הוצאת ילדים מהבית – ובשתיהן הוחלט מפורשות להחזיר את הילדים לביתם.

בדיון שלישי, הפעם בוועדה עליונה, מסרה מנהלת השירות למען הילד, אלה בלאס, כי ישנן שלוש משפחות המוכנות לקבל את הילדים לאימוץ.

לאור העדויות ששמעה השופטת בדבר חילוקי הדעות המקצועיים, היא ביקשה מהשירות לשקול את בקשת האם להשיב לה את ילדיה. באופן מפתיע, השירות נענה בחיוב.

"ובחלל נותרה השאלה: כיצד זה השירות למען הילד, שאפילו על פי שמו אמור להיות אמון על טובתם של קטינים, שומט מידו באחת קטינים לבית אמם, כשעמדתו החד משמעית והבלתי מתפשרת לאורך הדיונים היתה כי טובתם מחייבת הפסקת הביקורים וניתוק הקשר… והרי לכאורה שום דבר לא השתנה, לבד מעדויות עובדי הרווחה ומגילוי קיומם של פרוטוקולים של דיונים בעניין הקטינים וההחלטות שלא יושמו".

הילדים הושבו לבית אמם, והעובדים הסוציאליים דיווחו כי בביקוריהם שם מצאו בית נקי, מצויד במזון, הילדים היו נקיים, נראו רגועים והתרפקו על אמם. לעומת זאת, לדברי השופטת, אף נציג של השירות למען הילד לא בדק בעצמו אם הילדים השתלבו בבית אמם.

"אם ניתן לסכם תיק עצוב זה", כתבה בן עמי, "מי שבאמת ובתמים טובתם של הקטינים היתה לנגד עיניו, תפקידו היה להושיט יד תומכת לאם, שכל חטאה היה שבהיותה ילדה-נערה, דלת אמצעים ונתונה למרות גבר אלים, לא עמד לה כוחה לטפל בהם כראוי".

וסוף דבר: באחרונה נודע כי שלושת הילדים נשלחו לפנימייה.


 השופטת לא הבינה למה הילדים הופרדו מאמם, רותי סיני ומשה ריינפלד, הארץ 21.9.2000
 השופטת לא הבינה למה הילדים הופרדו מאמם, רותי סיני ומשה ריינפלד, הארץ 21.9.2000

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - 12.1.1996

העקבות מובילים אל ויצ"ו - יגאל משיח - מוסף הארץ -  12.1.1996 - כתבה חמישית

מאות ילדים תימנים נשלחו מהמעברות ומבתי החולים להחלמה במוסדות של ויצ"ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. לפחות שני ילדים מאומצים טוענים שנלקחו לאימוץ ממעון "אם וילד" בתל אביב. אבל שמעון שרשבסקי שהיה אז מנהל המוסד, אומר השבוע שלא ראה אצלו מעולם ילד תימני ומעולם לא שמע על אימוץ. כתבה חמישית בסדרה.


טובה ברקה, שהסכימה לראשונה לחשוף את סיפורה לפני שבועיים (מוסף "הארץ" 29.12.95), שמעה שהיא בת מאומצת מפי דודתה כשהיתה בת 12. כעבור זמן תיארה לה אמה המאמצת את הליכי האימוץ.

הלכנו לויצ"ו, סיפרה לה האם, וביקשנו לאמץ ילדה. נציגים של ויצ"ו ושירותי הרווחה הגיעו לבית ההורים, התבוננו, בדקו וראיינו את המבקשים. ההורים מילאו טפסים. נערכו עוד כמה בדיקות, סיפרה לה אמה, ואחרי כמה חודשים קיבלו ההורים הודעה שבקשת האימוץ אושרה. את הילדה הביאו הביתה מבית ילדים גדול באזור תל אביב. "זה היה שם כמו שוק", סיפרה לה אמה. "המון ילדים באולם גדול אחד. אמרו לנו 'תסתובבו ותבחרו'". ההורים המאמצים, לאה ויעקב חסיד, עשו כפי שהתבקשו. הסתובבו בין הילדים, התבוננו ובחרו בטובה, שאז היה שמה לאה סעדיה.

"אבא בחר בך", סיפרה לה האם, "ולקחנו אותך הביתה".

"רק ויצ"ו שמעתי", אמרה לי טובה ברקה השבוע. "פנו לויצ"ו, לקחו מויצ"ו, הכל ויצ"ו. זמן מה אחרי האימוץ לקתה הילדה בשיתוק ילדים. השכנות יעצו לאמה להחזיר אותה לויצ"ו ולבחור ילדה אחרת, אבל האם נפגעה מעצם הרעיון.

"'היא כבר בתי'", אמרה להן, ואם הייתי יולדת אותה הייתי עוזבת אותה במחלתה?" טובה ברקה, בכל שיחה, חוזרת ומתארת את מסירותם ואהבתם של הוריה המאמצים בתקופת מחלתה.

במרץ 1985 ראיין כתב "העיר" אילן מגט, גבר בן 33 בעל מראה תימני שאומץ על ידי ניצולי שואה. בתעודת הלידה שלו רשומים המאמצים כהורים הביולוגיים. כאשר שאל את אביו איך זה יכול להיות, ענה לו האב: "כשיש כסף יכולת להשיג הכל. עלה לנו הון כל העסק הזה של תעודת הלידה. אף אחד לא יכול לבוא עכשיו ולתבוע אותך".
להמשך התחקיר המלא הקלק כאן

מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)
מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)

למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35, כאן היה המוסד עד 1950. משמאל: מול איכילוב, לכאן עבר המוסד ב- 1950.

בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ

 בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ

החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה..." נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.

כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.

מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.

בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.

השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.

אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".

על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.

מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.

אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.

בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.

השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".

הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.

ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.

פקידות הסעד מכות שנית - פקידת אימוץ אירית מעוז

השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ - פקידת הסעד אירית מעוז

פקידות הסעד מכות שנית , טל רבינוביץ , news1 , 23/02/2006

"דומה שפקידת הסעד (אירית מעוז) ירתה חץ שיש לו כתובת אחת בלבד, והיא להתחיל בהליך של מסירת הקטינה לאימוץ, בלי לבחון חלופות אחרות. על אף שבמסגרת ההליכים שעל-פי חוק האימוץ נדרשות עוד שלוש משוכות משמעותיות עד אשר יהא ניתן לראות את המשפחה המבקשת לאמץ את הקטינה כהוריה ולהציגם בפניה ככאלה, מצאה פקידת הסעד לעשות קיצורי דרך גם בעניין זה ולהציג את הקטינה בפני אחרים כאביה ואמה".


כך קבע השופט פנחס אסולין, שופט בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, והורה להוציא את הילדה, תינוקת בת שנה וחצי, מהוריה המאמצים משום שההליך לא היה תקין.

בכתבה נאמר כי התינוקת נולדה לאימה הנרקומנית ועל האב הביולוגי לא נכתב דבר. אין בכוונת מאמר זה לטעון כי במקרה הנ"ל יש להשאיר את התינוקת אצל הוריה הביולוגיים ואין בכוונתי לטעון כי יש להוציאה משם; לא זה הנושא העומד בפנינו לדיון. לפנינו עוד מאמר ביקורת על התנהלות רשויות הרווחה (פקידות הסעד) ובהחלט אתייחס בהקשר זה לפרשת "תינוק המריבה", עליה כבר הגבתי בעבר.

המקרה המתואר לעיל חמור ביותר. התינוקת שהיא בת שנה וחצי עברה כבר חמש משפחות בגלל מחדלים של שירותי הרווחה - מחדלים שהם כביכול פרוצדוראליים, אך ברור לכל כי הפרוצדורה במקרה זה היא חלק מהמהות.

להבהיר:

1) חודש וחצי לאחר לידתה נלקחה התינוקת והועברה למשפחה אומנת.
2) האם האומנת נכנסה לניתוח ואז החליטו בשירות הסוציאלי להוציא את התינוקת ולהעבירה למשפחה מאמצת - וכך נעשה עוד בטרם התקבל צו אימוץ מבית המשפט.
3) משום שההליך היה לא תקין הוצאה הילדה מהבית השלישי והועברה למשפחה אומנת חדשה.
4) שוב הועברה התינוקת למשפחה מאמצת - גם הפעם בטרם אישר זאת בית המשפט. האישור ניתן רק בדיעבד, לאחר מעשה.

הוריה הביולוגיים של התינוקת נאבקים עליה ולפרשה זו אין עדיין סוף.

אני סבורה שעדיין זכורה לנו פרשת "תינוק המריבה" הצרובה בתודעתנו כ"משפט-שלמה המודרני" אשר הסתיימה בשם "טובת הילד" - ב..."טובת ההורים" - המאמצים.

נכון להיום, ל"תינוק המריבה" יש אחות שהוא לא יודע על קיומה, יש לו זוג הורים מולידים שנאסר עליהם לראותו או לבוא עמו במגע, ויש לו זוג הורים מאמצים שאוהבים אותו כל כך עד שבאהבתם זו מנעו ממנו את הוריו הביולוגיים - אשר אולי אינם עשירים כמוהם, אך הם אזרחי המדינה, אנשים משכילים, עצמאיים ולבטח אינם נרקומנים או שייכים לשולי החברה והם ראויים וכשירים להיות הורים כפי שרובנו כשירים לכך.

אכן, רוב הציבור הולך שולל אחר מגמת התקשורת להציג את ההורים הביולוגיים בצורה שלילית כדי ליצור לחץ ולגיטימציה לטובת ההורים המאמצים. בצורה מגמתית זו, הוסטה תשומת לבנו מההליכים הלא תקינים שביצעה הרווחה (פקידת הסעד) בחסות בית המשפט, אשר היווה חותמת גומי למצב שהוא עצמו יצר ואישר - מצב אשר לימים היה בו נוח לטעון אך ורק טענה אחת בלבד והיא: "טובת הילד".

להזכיר, ככל שהזמן עבר (בשל הליכים משפטיים ארוכים), וככל שהילד גדל - כך הלך והתחזק הטיעון השמנוני: "טובת הילד".
הציבור בינתיים התעסק בשאלה - מי ראויים יותר להיות ההורים לילד, במקום להתעסק בעוול הנוראי שנעשה לזוג ההורים הביולוגיים שנגזל להם ילדם. יש לדעת, לגבי כל הורים, יהיו טובים ככל שיהיו, יש וודאי אי-שם הורים טובים יותר, ולפיכך, ספק רב האם לשקול מי יותר טוב לילד - זהו שיקול ראוי.

והפלא ופלא... חודשים ספורים לאחר מכן, שוב נפגשנו עם אותו מושג מעורפל "טובת הילד", יציר רשויות הרווחה. הפעם הגדילו הרשויות לעשות ובשם "טובת הילד" איימו על הורים "כתומים" (מתנגדי ההינתקות) בהוצאת ילדיהם ממשמורתם... והיינו כחולמים.

אבסורד מגוחך זה היווה תמרור אזהרה נוסף, עוד אבן דרך בתהליך מסוכן וחד-סטרי שבו פקידות הסעד מתפקדות כשליחות האלוהים (אם לא כממלאות מקומו) וחורצות גורלות.

בשתי פרשיות אלה הבעתי את דעתי על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם - פרוצדורה אשר ייתכן כי לא תמיד היא משרתת את טובתו האמיתית של הילד.

להבהיר (והבהרתי גם אז), ישנם מקרים אשר בהחלט מצדיקים הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם: הורים מתעללים, הורים המסכנים את ילדיהם... אולם גם אז, כך מסתבר, החלופות שמספקת המדינה (משפחות אומנות, משפחות מאמצות ופנימיות) אינן בהכרח ברירה טובה יותר. לא אחת, לא שתיים ולא שלוש קראנו כתבות קורעות לב על נערים ונערות שנוצלו מינית על-ידי משפחות אומנות, ילדים שעברו התעללות מינית בפנימיות וילדים שנאלצו להתגלגל ממשפחה למשפחה, שלא בטובתם, כבמקרה הנ"ל.... כמובן, כי יש מקרים אחרים בהם משפחות אומנה ומשפחות מאמצות אכן מצליחות להציל נפשות והן ממלאות את תפקידן נאמנה.

עדיין יש מקום לשאול ולבדוק, שמא עדיף להשקיע משאבים בהורים ביולוגיים הזקוקים לעזרה (בעיקר כלכלית, אך גם: הדרכה, ליווי, תמיכה, ככל שמתגלה שיתוף פעולה), מאשר להשקיע במוסדות שמוזכרים לעיל?!

להבהיר, משפחות אומנה מקבלות כסף מהמדינה, הפנימיות מקבלות תקציבים פר-ילד ותעשיה שלמה של אנשי מקצוע מתפרנסת מנושא זה. בהרבה מאוד מקרים, מענק חודשי של חמשת אלפים שקלים (הכולל גם הדרכה וליווי) יפתור למשפחה שלמה את הצורך להוציא מתוכה שלושה ילדים ולפזרם בין מוסדות שונים בארץ - בעלות גבוהה פי שלושה, פי ארבעה ופי חמישה למשלם המיסים.

והנה, הפרשה המוזכרת למעלה, שהתפרסמה היום ב"ידיעות אחרונות", יום שלישי, 21.2.06 בכתבתו של רונן טל, שוב מעלה את אותם סימני שאלה:

מדוע זה פקידות הסעד כל כך ממהרות להוציא ילדים מהבית ולא לפעול על-פי ההליך הקבוע בחוק?

שמא פרשת "תינוק המריבה" שהסתיימה לסבירות רצונן חיזקה את ביטחונן כי כך אפשר "להתבצע"?

שמא פקידות הסעד קיבלו "אור ירוק" מבית המשפט ומהציבור כולו לקחת את החוק לידיים בידיעה כי בית המשפט "יעצום את עיניו" ואחר כך, לכל היותר, "ינזוף" בהן, כפי שעשה בפסק הדין שבפרשת "תינוק המריבה"?

אני מקווה כי תשובתו של בית המשפט בפרשה זו תסמן את תחילתו של עידן חדש ותרסן את כוחן של פקידות הסעד.

אני מקווה כי הביקורת שהוטחה בפקידת הסעד בפרשה האחרונה אינה רק מס-שפתיים וכי פקידות הסעד ישתמשו ביתר אחריות וביתר מוסריות בסמכויות הנתונות בידיהן - שכן בגורלות בני אדם מדובר.

פקידות הסעד מכות שנית - פקידת הסעד אירת מעוז
פקידות הסעד מכות שנית - פקידת הסעד אירת מעוז

שופטת: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ

תמ"ש 000009/97  - מעשה תרמית של פקידת אימוץ מהשירות למען הילד ופסיכולוג מטעמה רמי  בר גיורא לסחור בילדה בת 6 לאימוץ סגור

שופטת: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ , משה ריינפלד , הארץ , 17 ביולי 2000

בית משפט לענייני משפחה בירושלים (שופטת חנה בן עמי) מתח ביקורת חריפה על פקידת סעד בשירות למען הילד במשרד הרווחה, ועל השירות עצמו, בשל המאמצים הבלתי נלאים למסור ילדה לאימוץ, לרבות הכשלה מכוונת של פגישותיה עם אמה הביולוגית והטעיית בית המשפט.

לפני כשנתיים החליטה השופטת חנה בן עמי למסור את הילדה, היום בת שש וחצי, להורים מאמצים, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהסתמך על חוות דעת של פקידת הסעד ושל הפסיכולוג רמי בר גיורא – מומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת נקבע באופן חד משמעי שאביה ואמה הביולוגיים של הילדה אינם מסוגלים לתפקד כהורים, אך השופטת הדגישה שניתן לשמר בינתיים את הקשר בין הילדה לאמה הביולוגית.
אולם בהמשך התברר לשופטת שפקידת הסעד הסתירה אפשרות זו מההורים המיועדים לאימוץ, והודיעה להם שלאחר ביקורים אחדים תנותק הילדה מאמה. הפקידה גם הגישה בקשה להפסיק מיד את ביקורי האם אצל בתה, בטענה שבביקורה היחיד שהתאפשר עד אז "חלה הידרדרות חמורה ביותר במצב הנפשי של הילדה ובתפקודה".
פקידת הסעד גייסה למטרה זו גם את הפסיכולוג בר גיורא, וזה דרש להפסיק לאלתר את הביקורים, אף כי לא היה יכול להסביר מדוע הילדה בוכה בתום כל ביקור.

בשלב זה הגיעה השופטת למסקנה שרשויות הרווחה אינן יכולות לתת הסבר מניח את הדעת לעמדתן. היא גם התרשמה שמצב האם משתפר והולך. לפיכך מינתה מומחית נוספת מטעמה, ד"ר מילי מאסס.
נציגת היועץ המשפטי לממשלה עו"ד מיכל כהן הטב התנגדה למינוי, אבל השופטת דחתה את עמדתה, לאחר שהבחינה שחוות הדעת הראשונה שהגישה ד"ר מאסס תואמת את התרשמותה שלה ממצב האם.
המומחית קבעה שעדיף להחזיר את הילדה לאמה, אף שהדבר כרוך בבדיקה נוספת.
פרקליטת האם, עו"ד פרי-הר, הזדרזה להגיש בקשה לחדש מיד את ביקורי האם אצל הילדה, אבל התברר שההורים המיועדים לאימוץ מתנגדים לכך ומאיימים להחזיר את הילדה לרשויות הרווחה.
לפיכך, הורתה השופטת להחזיר את הילדה לאמה, בלא כל הכנה ובדיקה נוספת. באחרונה, כשנה וחצי לאחר החזרת הילדה לאמה, התברר לשופטת כי הילדה התאקלמה היטב וכי תפקודה של האם השתפר מאוד.
מפסק הדין עולה כי לפני ימים אחדים הודיעה נציגת היועץ המשפטי לשופטת, כי היא חוזרת בה מבקשתה לאשר את האימוץ.

שופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ
שופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ




פלייליסט: כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי - עדויות על תפקוד פקידות הסעד

ציונה היימן: "יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים"

"יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים" , יהודית יחזקאלי , ידיעות אחרונות , 17.02.2002

ציונה היימן (52) היתה בת שנתיים כשנלקחה מבית חולים בירושלים והובאה ע"י הזוג אלון לקיבוף גינוסר. "אימי המאמצת סיפרה לי שיגאל הסדיר את עניין האימוץ", היא טוענת. כל ניסיונותיה למצוא את הוריה הביולוגים עלו בתוהו. 

לפרשת ילדי תימן החטופים, שמסעירה את המדינה כבר שנים, נוסף לאחרונה סיפור אישי ומדהים על ילדה קטנה ועל מפקד הפלמ"ח לשעבר ואחד מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה, יגאל אלון, ובת זוגו רות.
ציונה היימן (52), המתגוררת היום במושב שדמות דבורה, היתה בת שנתיים כשהובאה לקיבוץ גינוסר על ידי יגאל ורות אלון. בני הזוג מצאו אותה בבית חולים בירושלים והביאו אותה לאימוץ לחבריהם חשוכי הילדים. ציונה גודלה באהבה על ידי הוריה המאמצים, אך היא מאמינה כי היא מילדי תימן החטופים ועברה הלוט בערפל לא נותן לה מנוח.
גודלתי במסירות ובאהבה רבה על ידי הוריי המאמצים וזכיתי לחיבה גדולה מצד יגאל ורות אלון, אבל גם עברתי סבל גדול בגלל מוצאי התימני, היא מספרת. מעולם לא הרגשתי שייכת לקיבוץ. הילדים קראו לי כושית בגלל מראי השחום.
ציונה, אם לשלוש בנות ובן, חולמת לפתוח את תיק האימוץ שלה כדי לדעת מי משפחתה הביולוגית, ובעיקר אם נחטפה מידי הוריה. היא יודעת מעט מאוד על עברהף ורק בגיל 16 נודע לה שהיא מאומצת.
הייתי בת שנתיים כשאמי החליטה לאמץ תינוקת, כיוון שלא יכלה להרות. היא הגיעה עם הזוג אלון לבית החולים בירושלים, שם שכבתי חולה. אמי בחרה בי, וכשהבראתי נלקחתי לקיבוץ על ידי יגאל ורות, שהצטיידו באישור אימוץ כחוק – מתנה להוריי המאמצים.
הוריי גידלו אותי כאילו הייתי בתם הביולוגית, אבל ילדי הקיבוץ הציקו לי וקראו לי בשמות גנאי. בפנימייה בקיבוץ גבעת חיים. בהיותי בת 16, גילתה לי אחת הבנות שאני מאומצת. הייתי בהלם. כעסתי על הוריי על שלא סיפרו לי, ואילצתי אותם לומר לי את האמת. הם אמרו לי שבחרו בי בגלל עיניי היפות וידיי המושטות לעברם כשבאו לבית החולים, וכי יגאל סידר את עניין האימוץ.
כשבגרה ציונה, ביקשה לפתוח את תיק האימוץ הנמצא במשרד הרווחה, נענתה בשלילה. כל שידעתי הוא שהיו לי שני שמות: אורה וציונה, וכי שמות הוריי הביולוגיים הם אברהם וסעידה. לא ברור לי אם אלה שמותיהם האמיתיים.
כשלא ניתן לי לפתוח את תיק האימוץ, הסתפקתי בחיי החדשים. בינתיים אבי המאמץ נפטר. אמי המאמצת כבר בת 92. היא גרה כיום בבית האבות בקיבוץ ומידי שבוע אני מבקרת אצלה. לפני כמה שנים פנתה אלי נציגת עמותת עוזי משולם ואמרה שידוע להם כי אמי הביולוגית מתגוררת בראש העין ויש לה חמישה בנים. הגעתי אליה. היא סיפרה לי שנולדה לה ילדה, אך היא נלקחה ממנה ונאמר לה שמתה. הדמיון בינינו רב – המראה התימני, החיוך ומבנה הפנים.
"התברר שלפני שהגעתי אליה, הגיעה לביתה עוד אישה שטענה שהיא בתה החטופה והם ערכו 'חאפלה'. מאוחר יותר גילו הבדיקות הגנטיות שמדובר בטעות, ואכזבתה היתה מרה. ערכנו בדיקות גנטיות, אך תוצאות הבדיקות לא היו חד משמעיות. התאכזבתי וניתקתי איתה קשר".
לפני שנתיים התבשרה ציונה כי יש לה קבר.
"זה היה נורא. התקשרה אלי מישהי מהעמותה של עוזי משולם וסיפרה שיש לי קבר בירושלים. היא אמרה שהיא יודעת שאני מילדי תימן החטופים ואומצתי בקיבוץ גינוסר. הלכתי לראות את המקום שבו קברו אותי כביכול, בהר המנוחות בירושלים. בחלקת הקברים היו הרבה מקלות תחובים באדמה, ללא שמות. המקלות האלה מסמלים בעיניי את מצבם של ילדים כמוני, שנעקרו ממשפחותיהם לתמיד".
רות, אלמנתו של יגאל אלון, המתגוררת עדיין בגינוסר, זוכרת היטב את ציונה:
"הוריה המאמצים שלמה ז"ל ואסתר, ביקשו שנעזור להם לקבל ילד לאימוץ. הגענו לבית החולים בירושלים יחד איתם. ציונה היתה מאוד מתוקה. תינוקת מקסימה. הבאנו אותה עבורם לקיבוץ, אבל לא היו לנו מקורות לדעת מי הוריה הביולוגיים".
נציגי העדה התימנית בישראל פנו השבוע לכנסת בדרישה לתמוך בהצעת חוק של ח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי) להקמת ועדת חקירה ממלכתית למציאת הנעדרים מקרב ילדי תימן בהשתתפות נציגי המשפחות (על ועדות החקירה ראו בתמונה).
משה נחום, חבר הקונגרס היהודי העולמי ונציג העדה התימנית, אמר בישיבת ועדת הקליטה והעליה בכנסת: המקרה של ציונה אינו יחיד. חשפנו עוד למעלה מ- 150 מקרים של תינוקות שנאמר להוריהם כי מתו והם חיים. אנו דורשים לפתוח את תיקי הילדים המאומצים ומוסתרים בגנזכי המדינה, לערוך בדיקות די אן אי למשפחות הילדים הנעדרים ולחקור מה עלה בגורלם של עשרות ילדים שנעלמו.

לצפיה במאמר הקלק כאן

שופט מחוזי: פקידת אימוץ אסתר פיטוסי שיבשה הליכי משפט - פקידות הסעד ימימה גוטליב ורחל מרום הפרו צו

שופט: פקידת סעד שטיפלה באימוץ שיבשה הליכי משפט, אחרות הפרו צו - הארץ, מאת משה ריינפלד 13.9.1995

שופט בית משפט מחוזי בבאר שבע, יהושוע פלפל, מתח ביקורת חריפה על התנהגות פקידת הסעד אסתר פיטוסי, בטיפול בתיק אימוץ של תינוקת, וקבע כי בגלל דיווחים כוזבים וסותרים שמסרה לשופט נוער, בדיונים קודמים, שובש ההליך המשפטי התקין. השופט הורה להעביר העתקים של פסק דינו ליועצת המשפטית של משרד הרווחה ולממונים על פקיד הסעד, כדי שינקטו מעדים בעניין זה.

בפסק הדין גם נמתחת ביקורת על התנהגות פקידות הסעד ימימה גוטליב ורחל מרום, שהפרו החלטת ביניים של שופט, לאפשר לאם לבקר אצל בתה פעם בשבועיים, עד שיוכרע התיק, והפסיקו על דעתן את הביקורים. השופט פלפל קבע שמדובר, למעשה, בביזיון בית המשפט.

פסק הדין של השופט עוסק בתינוקת שנולדה מחוץ לנישואין, לאם רווקה בת 23 ולאב גרוש בן 44 כשהיתה התינוקת בת חודש הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה לערכאות המשפטיות לאשר את אימוץ התינוקת ומסירתה למשפחה. האב לא הופיע לשום דיון בתיק האימוץ. הוא הדיע לפקידת הסעד שקשריו עם האב נותקו.

התברר גם שהורי האם התגרשו בילדותה, והיא התגלגלה במוסדות והיתה בטיפול היחידה לנערות במצוקה. בדיקות פסיכולוגיות מלמדות שהיא לוקה בפיגור שכלי קל. לפני כשלוש שנים היא ילדה גם בן לאב בלתי ידוע. בילד זה מטפלת אמה, לפי צו בית המשפט. לאחר שנודע לה שהיא שוב בהריון, סיפרה על כך לעובדי לשכת הרווחה, ואלה השיגו את הכרת האב באבהותו. עם זאת, הצהיר האב שאינו מוכן לקבל אחריות על הילוד.

כשבוע לאחר שנולדה התינוקת, הגישה הפקידה פיטוסי לבית המשפט השלום לנוער להורות על הוצאתה מרשות האם והעברתה למשמורת שירותי הרווחה. השופט פלפל מציין בפסק דינו שבבקשה לא צויין שם האב, אף שהיה ידוע לרשויות. כמו כן התייחסה הפקידה אל התינוקת כל הזמן כאל "תינוק".

בדיון, שהיה צריך להתקיים לפני שופט הנוער, אך התקיים מסיבות טכניות לפני שופט שלום, הודיעה פיטוסי ששוחחה עם האב, האם והסבתא, וכולם אינם מעוניינים ב"תינוק". האם לא נכחה בדיון, ופקידת הסעד נתנה הסברים סותרים להיעדרותה. תחילה טעה שהאם עוכבה בבית החולים "בשל טובת התינוק". אחר כך הסבירה שהאם לא הופיעה "בשל רגישותה הנפשית ומשום שהשירות למען הילד מטפל בה".

שופט השלום החליט, בסופו של דבר, להעביר את ה"תינוק", ל- 45 יום בלבד, לחסות פקידת הסעד, אך הורה לזמן את האם להמשך הדיון כדי לשמוע את עמדתה.

המשך הדיון לא התקיים, משום שבינתיים החל הדיון העיקרי בבית המשפט המחוזי בתיק האימוץ.

במשפט זה הודתה הפקידה פיטוסי שההודעה שמסרה לשופט הנוער, כי האם לא הובאה לפניו משום שהיתה מאושפזת בבית חולים, לא היתה נכונה.

על כך כתב השופט פלפל בפסק דינו: "אם כך, ולשיטתה של הגברת פיטוסי, לעולם אין לזמן אם לבית המשפט, לדיון שבו מתבקש צו להוצאת בנה, שזה עתה נולד, מרשותה, שכן אם שכזאת נמצאת במצב רגיש".

השופט פלפל מוסיף כי פיטוסי עצמה הודתה שדיווחה על ה"רגישות הנפשית" של האם על סמך דיווח ששמעה מפי עובדת סוציאלית בבית החולים. עם זאת פסק השופט פלפל שיש למסור את התינוקת לאימוץ, משום שהשיקול המכריע הוא "טובת הילד".
שופט: פקידת סעד שטיפלה באימוץ שיבשה הליכי משפט, אחרות הפרו צו - הארץ, מאת משה ריינפלד 13.9.1995
שופט: פקידת סעד שטיפלה באימוץ שיבשה הליכי משפט, אחרות הפרו צו - הארץ, מאת משה ריינפלד 13.9.1995

פקידת הסעד אמרה, תחתמי פה ופה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה - הארץ 8.5.98 , מרב שרי

מלכה תושבת צפון הארץ. לא העלתה בדעתה שפנייתה לרשויות הרווחה שיסייעו לה בטיפול בשלשת ילדיה תביא ללקיחתם ולמסירתם לאימוץ. עתה היא מואשמת בחטיפתם. דו"ח מבקר המדינה מהשבוע מותח ביקורת על תפקודם של שירותי האימוץ.


חודשיים אחרי היטלטלה מלכה (שם בדוי) בין יישובים ברחבי הארץ, ממעטת לאכול ומרבה לעשן. בידיה תצלומיהם של שלושת ילדיה הקטנים, הסתובבה בקניונים, בבתי ספר, פנתה לעוברי אורח ברחוב, נקשה על דלתות בדירות מגורים ושאלה אנשים אם ראו את הילדים.
"אמרו לי שהילדים בארץ, ושהם ביחד אצל אותה משפחה. זו ארץ קטנה, האמנתי שאמצא אותם", הסבירה.
לפני כארבע שנים חתמה מלכה המתגוררת ביישוב בצפון הארץ, על טופס הסכמה לוויתור על שלושת ילדיה הצעירים למען אימוצם. מאז נלקחו ממנה הילדים, תחילה למשפחה אומנת ואחר כך למשפחה מאמצת. כנהוג במקרים אלה, פקידת הסעד לחוק האימוץ חתמה על הצהרה שלפיה הבהירה לאם את משמעות הסכמתה.
על פי גרסת האם, היא הוחתמה ברמייה. לדבריה, נמסר לה שהיא חותמת על הסכמה לוויתור זמני על קיצבאות הילדים לשם מסירתם, לזמן קצוב, למשפחת אומנה.
רק חודשים אחדים לאחר חתימתה , התברר לה כי ויתרה כליל על ילדיה. אף שבאותה עת הם עדיין לא אומצו, לא הופסקו הליכי האימוץ, ומלכה יצאה למאבק.
היא מצאה את ילדיה ויצרה קשר עמם, ואף לקחה אותם מבית המשפחה המאמצת לביתה. משום כך הוגש נגדה כתב אישום שעל פיו היא חטפה את הילדים ממשמורת.
בשבוע הבא יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה דיון שני בתיק. מלכה כופרת באשמה. לדברי בא כוחה, עו"ד אייל אורטל,  היא שוקלת לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיחקור חשדות לעבירות פליליות שעשו פקידות סעד והשירות למען הילד שבמשרד הרווחה.
מלכה, בת 41, תווי פניה נאים ומודגשים, לבושה בפשטות, בחולצה לבנה ובנעלי התעמלות. באחרונה התקשטה בנזם אופנתי. במעטפה ירוקה שהיא מוציאה מתיקה טמונים תצלומי הילדים ותצלומים שלה. את תצלומיה שלה היא מסווגת לתקופה שלפני הסמים: לתקופה שהיתה מכורה להוראין, בהסנפה ולא בהזרקה; ולתקופה הנקייה, מאז שנת 1992 שבה נגמלה ועד היום. "נדרתי נדר שאם אחזור לסם – אני יורה לעצמי כדור בראש", היא פוסקת.
בתיקה שמורים העתקי מכתבים לראש הממשלה, לשרת הרווחה לשעבר, אורה נמיר, לנשיא המדינה, לאגודה לזכות האזרח, לאל"י – האגודה לזכויות הילד, לשדרן יוסי סיאס. רוב התשובות שקיבלה סתמיות, בנוסח "הנושא בטיפול", אבל את קבלות הדואר הרשום לכל מכותב שמרה. בתיק גם טופס רפואי המעיד שדמה נקי מסם.
בפנקס כתובות קטן שקיבלה מתייר באחד מבתי המלון שעבדה בהם כחדרנית רשמה שמות ומספרי טלפון רבים, וכן תאריכים חשובים, כמו הימים שבהם נפגשה עם ילדיה לאחר שהוצאו מחזקתה.
בפנקס גם רשומים תקציבי שיחות שקיימה עם פקידים.
כל המסמכים והפרטים משמשים למלחמתה בממסד למען השבת ילדיה.
"לא קל ללכת נגדם, הם גדוד, אבל אני לא מפחדת", היא ומרת.
מלכה נישאה בת 17. זמן קצר לאחר שנולד בנה הבכור התגרשה. לימים נישאה שנית וילדה עוד בן. שני הבנים, האחד בן 22, לאחר שירות צבאי, והאחר בן 17 וחצי, מתגוררים עמה כיום. בעלה השני של מלכה התעלל בה נפשית ופיסית. היא שהתה במקלט לנשים מוכות אבל חזרה לבעלה, שהבטיח לשפר את התנהגותו. כשהרתה, שב להכות אותה, והתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת מתה. בעקבות האסון התגרשה מלכה גם ממנו.
לאחר גירושיה הכירה גבר ערבי מכפר בגליל המערבי והחלה לחיות עמו ביישובה. לשניים נולדו שלושה ילדים, בת ושני בנים. בתקופה שחיו יחד התמכרה לסמים קשים. לטענתה, "אפילו בתקופה שהייתי בסמים – זה לא פגע בילדים. עסקתי בסחר סמים, היתה לי תחנה, ולילדים לא חסר כלום. הם ילדים בריאים, מושלמים, נקיים ומצוחצחים. כשהייתי באה לאסיפות הורים, המחנכת היתה אומרת שאין לה מה להגיד לי".
לדבריה, שירותי הרווחה ביישוב מגוריה ידעו שהיא מכורה לסמים, אבל איש לא התערב בחייה. הבעיות החלו דווקא כשנגמלה. כאשר שהתה במרכז גמילה טיפלה אמה בילדים. בערך באותה עת, בעודה חלשה ובתהליך שיקום, נפרדה מבן זוגה לאחר שנודע לה כי בגד בה. "הייתי במשבר עמוק. אמי עברה בדיוק ניתוחי עיניים ולא רציתי להעמיס עליה את הטיפול בילדים. ידעתי שאסור לי בשום מחיר לחזור לסם".
מלכה פנתה ביוזמתה לשירותי הרווחה ביישוב, וב- 31 במארס 1994 ביקשה למצוא לשלושת ילדיה הקטנים סידור זמני במשפחה אומנת, עד שתתאושש. בתה הגדולה היתה אז בת שמונה, בנה בן ארבע והצעיר ביותר בן שנתיים.
"העובד הסוציאלי שאל אם אני מוכנה לוותר על קיצבת הילדים שלי לטובת המשפחה האומנת. הסכמתי מיד. אחר כך הסיעו אותי לחיפה, לשירות למען משפחות אומנות. פקידת הסעד הוציאה שלושה טפסים, מילאה פרטים ואמרי לי, תחתמי פה ופה. לא ממש קראתי את הטופס, האמנתי להם.
זה היה היום השחור שלי. אם הייתי יודעת שזה טופס לאימוץ, בחיים לא הייתי חותמת.
פקידי הסעד ניצלו את החולשה שלי ואת התלות שלי בהם".
הטפסים שחתמה עליהם באותו מעמד עסקו בהסכמתה למסור את ילדיה לאימוץ.
פקיד סעד, שהוא עובד סוציאלי, מתמנה לבצע את הוראות החוק כדי להגן על אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, כמו קטינים או חולי נפש. הוא מוסמך ליזום הליך בבית משפט כדי לכפות טיפול על קטין נזקק נגד רצונו, או בניגוד לרצון האחראי לו.
דוח מבקר המדינה שהתפסם השבוע, מותח ביקורת נגד מצב שכיח שבו נמנע מהמטופלים לעיין בחוות הדעת של העובדים הסוציאליים והם אינם מעודכנים דיים ביחס להליכים המתוכננים נגדם. "במקרים חריגים, קובע הדוח, נמצא כי פקידי סעד מסרו לבית המשפט נתונים לא מדויקים".
מעיון בתיקי אחת מלשכות הרווחה ובפרוטולים של בית משפט השלום לנוער התברר למבקרת כי
"בכל התיקים שנבדקו היו כל המשיבים (שהם לרוב הורי הקטין) ללא ייצוג משפטי".
מבקרת המדינה גם קבעה כי "בתסקירים אחרים לא דייקו פקידי הסעד בפרטים מסוימים, מהם חשובים לקבלת החלטה בעניינו של הקטין".
פקידי הסעד גם לא תמיד פירטו בתסקירים ובתיקים שניהלו בלשכות הרווחה את דרך הכנת התסקיר או את פרטי ביקורי הבית.
לאחר שחתמה מלכה על טופס הוויתור על ילדיה, הם נמסרו למשפחת אומנה עד לאיתור משפחה מאמצת. גם במעקב אחר הטיפול בילדים באומנה מצא דוח מבקר המדינה ליקויים. כך, למשל, "בבדיקה נערכה בלשכות הרווחה של ארבע רשויות מקומיות נבדקו כל התיקים של המשפחות האומנות (32), שבהן שהו 39 ילדים באומנה.
לגבי 14 ילדים לא נמצא בתיק תיעוד של ועדת החלטה בדבר השמתם באומנה". כמו כן, "לגבי כל הילדים לא נמצא דיווח על ביקורי בית של מנחי האומנה (עובדים סוציאליים) במשפחות האומנות ברציפות ובתדירות הנדרשת".
לדעת המבקרת "בהעדר התיעוד האמור נפגמת יכולת המעקב והפיקוח על התהליך הטיפולי בילדים השוהים באומנה".
ועדות החלטה, הפועלות בלשכות הרווחה, קובעות את עצם הצורך בהעברת קטין אל מחוץ לביתו ואת סוג הטיפול בו משפחת אומנה, מעון ובוודאי מסירה לאימוץ.
על פי מכתב של אלה בלאס – פקידת הסעד הראשית לחוק אימוץ ילדים ומנהלת השירות למען הילד – פקידת סעד נפגשה עם מלכה במשך דיוניה של ועדת החלטה בעניין ילדיה ושוחחה עמה על האפשרות להסכמה לאימוץ, ולבסוף ביקשה מלכה עצמה למסור את ילדיה לאימוץ.
לפי גרסתה של מלכה, היא מעולם לא הוזמנה לוועדת החלטה ולא השתתפה בה. עו"ד אורטל אמר כי עד כה לא ראה שום מסמך המוכיח שהתקיימה ועדת החלטה בעניינה.
לאחר שחתמה על טופס האימוץ נסעה מלכה לאילת והחלה לעבוד בבית מלון. לדבריה, התקשרה לעתים תכופות לשירות למען הילד, התעניינה בילדיה ונענתה: "הילדים בסדר, את תדאגי לעצמך". רק לאחר חודשים מספר, כששבה לאיתנה וביקשה להתראות עם ילדיה, נודע לה כי לא תוכל לראות אותם מאחר שהתירה לאמצם.
אז יצאה נגד רשויות הרווחה.
בנסיעותיה ברחבי הארץ הצליחה לאתר את בתה ולאחר מכן את שני בניה, בעת שהיו אצל משפחה מאמצת לתקופת ניסיון. באוגוסט 1995 – עוד לפני שהליך האימוץ הסתיים וכאשר עוד היתה אפשרות משפטית לבטל את רוע הגזירה – הוצא צו האוסר על מלכה להיפגש עם ילדיה ולהתקרב לאזור מגוריהם.

"הנימוק היה שהיא הטרידה את הילדים בכך שביקרה אותם והקשתה את השתקמותם".
לטענתו,
"לשירותי הרווחה יש שיטה שמתאימה לשנות ה- 50. אז הפקידים הרגישו בעלי בית ושליטה על אנשים חסרי אמצעים כספיים וכושר ביטוי, ויצרו מנגנון שמתאים לאותה תקופה".
כעבור חצי שנה, בפברואר 1996, הוצא צו האימוץ. באוקטובר 1997 נוצר שוב קשר טלפוני בין מלכה לילדיה והיא נסעה במונית לבית המשפחה המאמצת ואספה אותם לביתה שבצפון הארץ. אל הבית הגיעו שוטרים ועובדות סוציאליות. לדברי מלכה, "כשהילדים היו אצלי, הבן הגדול שלי, שסייע בגידולם כתינוקות, שיחק איתם. העובדות הסוציאליות שבאו אמרו לו, 'אל תשחק איתם, הם לא אחים שלך".
בהתערבות המשטרה הוחזרו הילדים לידי משפחתם המאמצת וכיום שלושתם שוהים אצלה.
"לילדים לא טוב במשפחה", טוענת מלכה. "שינו את שמותיהם בכפייה. הבת הגדולה התנגדה בתוקף לשינוי שמה והוא הושאר, אבל שמות הבנים הצעירים שונו". לדבריה, אחד מבניה נולד שנה בדיוק לאחר מות אביה ונקרא על שמו.
"אני רוצה את הילדים בחזרה", היא מדגישה. "כל עוד הנשמה בי אף אחד לא ייקח את הילדים שלי. אף אחד לא יאהב אותם כמו שאני אוהבת אותם. היום כשאני נקייה מסם – לא יעשו לי משחק כזה".
לפי כתב האישום נגד מלכה, היא הסכימה בכתב למסור את ילדיה לאימוץ וכעבור זמן קצר נעלמה והשאירה אותם ברשות הגופים המטפלים של משרד הרווחה. כשבאה לקחתם מבית המשפחה המאמצת אמרה להם "כי הם נוסעים לחמש דקות לקניון הסמוך לפגוש את סבתם".
עוד נאמר בכתב האישום שהאם "הוציאה במעשה ובפיתוי את שלושת הקטינים, שטרם מלאו להם 16 שנים, ממשמורת של המאמצים", ללא הסכמתם של אלה וללא ידיעיתם.
לאחר שמלכה לקחה את הילדים לביתה ושוחחה עימם, הגישו היא ובתה למשטרה תלונות שלפיהן המאמצת נוהגת להכות את ילדיה ולהעליב אותם. "כשבתי ביקשה ממנה עגילים, היא אמרה לה: 'תדחפי עגילים בתחת שלך'", טוענת מלכה.
על פי עדות הבת, "חוה – המאמצת, מרביצה לאחים שלי עם הידיים ונותנת להם מכות בכל מיני מקומות". לדברי הילדה, באחד המקרים הכתה המאמצת בראשו של אחיה בסיר.
בעקבות תלונות אלה ביקשה המשטרה את חוות הדעת של משר הרווחה. אותה פקידת סעד לחוק אימוץ, שהחתימה את מלכה על מסמכי האימוץ, הודיעה לפקידת הסעד המקומית כי תמליץ למשטרה שלא לפתוח בחקירה. שכן, כדבריה, "סביר שבעקבות התנהגויות מכעיסות של הילדים היו תגובות לא נשלטות של ההורים. לאו דווקא מכות, אלא גם תגובות מילוליות כועסות שהיה בהן גוון מעליב. בפירוש לא התרשמתי שמדובר בהורים שמשתמשים במכות ובאלימות באופן עקבי וזדוני".
דוח מבקר המדינה מציין מקרה דומה, שבו קטין נמסר למשפחה שביקשה לאמץ אותו ובית המשפט איפשר לאם הביולוגית להיפגש עם בנה במשרד. באחת הפגישות עם האם הראה לה הילד סימני חבלה. בית המשפט החליט להשיב את הקטין לאמו, בין השאר מכיוון שהאומנים שגידלו את הילד לא ראו שהוא חבול, וכן מאחר שהקטין העדיף להראות את הסימנים לאמו ולא לאומנים.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה על עניינה של מלכה כי "הנושא יתברר במשפט".

לקריאת המאמר הקלק על התמונה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה - הארץ 8.5.98 , מרב שרי
פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה - הארץ 8.5.98 , מרב שרי

זהירות - פקידת סעד ראשית לחוק האימוץ אורנה הירשפלד סוחרת בילדים

אוקטובר 2014 - מתוך סטטוס בפייסבוק - אזהרה מפקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד אחראית על סחר בתינוקות לאימוץ בדלתיים סגורות וללא ראיות.
מדובר בהתנהלות תוקפנים נגד אזרחים מוחלשים אשר ילדיהם נחטפים לאימוץ. ההורים חסרי אונים מול מנגנון בירוקטי אדיר של "מומחים" בתי משפט, עובדי רווחה ועוד, המדברים בשפה אחת ודברים אחדים נגד ההורים כדי שיוכלו לסחור בילדיהם. ההורים נפגעים נפשית פיסית וכלכלית מול רשויות הרווחה האימתניות והאכזריות. אורנה הישפלד מסתירה מהציבור נתונים סטטיסטיים אודות גורל המאומצים וגורל הוריהם, מספר אימוצים בשנה ועוד כדי לטייח פשעי משרד הרווחה.

זהירות - פקידת סעד ראשית לחוק האימוץ אורנה הירשפלד סוחרת בילדים
זהירות - פקידת סעד ראשית לחוק האימוץ אורנה הירשפלד סוחרת בילדים


פלייליסט- אימוץ - השירות למען הילד

חכו עד שנת 2066 - מאמר מאת שושי זייד

חכו עד שנת 2066  - שושי זייד 24.07.13 - מתוך "העוקץ"

מאמר מאת שושי זייד

פתרון חלקי של תעלומת הילדים התימנים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים בעוד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. פער תמוה. לא?

נולדתי בארץ להורים יוצאי פולין וגדלתי עם המדינה. עד "אירועי יהוד" בשנת 1994, לא ידעתי מהי פרשת ילדי תימן. במהלך האירועים שמעתי את טענת הרב עוזי משולם ותלמידיו על חטיפת אלפי ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, ומכירתם בכסף לאימוץ. הטענה נראתה לי הזויה לחלוטין. בתי הייתה נשואה לתלמיד של הרב עוזי משולם, כך שהיינו ערים יותר למתרחש. שלוש פעמים הייתי במתחם ביהוד על מנת לנסות לשכנעם להתפזר. ראיתי שם מאות יוצאי תימן אומרים שסוף סוף קם מישהו שיילחם את מלחמתם. התקשורת דיווחה על תמהונים וקנאים מסוכנים, וכמעט לא התייחסה לתוכן מחאתם.

כשראש הממשלה רבין ושר המשטרה שחל התחילו לדבר על אפשרויות פריצה למתחם, עם נכונות לעשרה הרוגים אפשריים, והתקשורת השוותה אותם לכת כורש (השוואה שגויה בעליל), התגברה בי התחושה שמשהו כאן משתבש והופך לסכנת חיים. ויכוח נוקב עם חתני ובתי הביא אותי למסקנה שאני חייבת ללמוד את הפרשה הזו. התחלתי את מחקרי בביטחון מלא שהסיפור לא היה ולא נברא, ורק איזו שנאה להגמוניה השלטת יכולה להמציא האשמה כזו. לא היה לי ספק בכך, אך התבדיתי לחלוטין. לצערי העמוק, אחרי כמה שנים של מחקר, היכרות עם מאות משפחות ולימוד מעמיק של החומרים הגלויים שיש על הפרשה, אני מודה שטעיתי ואני בושה במדינה שלי.

כתבתי "חומרים גלויים" כי הממסד נותן חיסיון לכל עדות כתובה שהיא ככל הנראה מרשיעה. מישהו שם למעלה פוסק שעדויות חשובות בוועדת חקירה ממלכתית תהיינה חסויות, גם 50 שנה אחרי האירועים, בנושא שאינו ביטחוני ובעדויות שאין בהם צנעת הפרט. מגדילים לעשות – ולעדויות החשובות באמת נותנים חיסיון ל-70 שנה נוספות!

ארכיון מדינת ישראל -חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית חסויים עד שנת 2066 אף שאין בהם בעיה של צנעת הפרט או של סודות ביטחוניים
חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית חסויים עד שנת 2066 אף שאין בהם בעיה של צנעת הפרט או של סודות ביטחוניים


חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית שעבדה בשנים 1995-2001 נשמרים בארכיון המדינה. בשנת 2004 ביקשתי לקרוא את עדותה של יהודית הבנר, שהייתה אחראית על מרשם התושבים במשרד הפנים. אין ספק שבעדותה אין בעיה של צנעת הפרט או חשיפת סודות ביטחוניים של המדינה, ובכל זאת רק בשנת 2066 נוכל לעיין בה. כל המסמכים המקוריים חסויים ואין אפשרות לבקר את המסקנות הנובעות מהם, אלא רק לראות על פני השטח מסקנות שקריות, כמו לדוגמא תאריך אשפוז בארץ קודם לתאריך עלייה לארץ. גם מסמכים שהגיש ד"ר דב לויטן – מי שעבודת המחקר שלו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן ב-1983 עסקה ב"ניתוח סוציו-פוליטי של עלייתם וקליטתם של יהודי תימן בעת החדשה", וכללה פרק על פרשת ילדי תימן – נותרו חסויים. לויטן הגיש לוועדה תיק מסמכים שמצא בארכיון המדינה. תיק המסמכים שהגיש נותר חסוי, וכשביקשתי לראותם, מרביתם לא נמצאו. כך גם תיק מכתבי הסוכנות בנושא היעלמות הילדים ועוד ועוד. למה? לא ברור, אבל רק מי שיש לו אמת קשה להסתיר מתנהג כך.



לצערי, קיבלתי חיזוק למסקנה שהלכה והתגבשה בתוכי בנוגע למידת שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממסד. אין פרופורציה בין גודל האשמה לבין כמות ואיכות ההתייחסות של כל כלי התקשורת. שותפות מלאה של הגמוניה שלטת. את סיפורי האישי ותוצאות מחקרי פרסמתי בספר "הילד איננו" (הוצאת גפן, 2001). דו"ח ועדת החקירה התפרסם לאחר מכן, ורמתו מביישת את כותביו (ראו בנושא זה מאמריהם של פרופ' בועז סנג'רו ושל אהוד עין גיל, כתבותיו של קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון" – "ההורים ימשיכו לחכות" 9.11.2001, ו"נאנסה פעמיים" 16.11.2001, ומאמרי שלי).

פתרון חלקי של תעלומת הילדים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים מהשנים 1948 עד 1954. מספר אדיר. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. הפער בין שני המספרים תמוה וניתן אולי להסבר, לפחות חלקי, בקריאת ספרו של השופט שניאור חשין, "ילדי האימוצים" (מסדה 1955), שבו נכתב: "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ וצווי אפוטרופסות שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש ובדרך של פירושים דחוקים פלפול ואשליה… עניינים אלו הפכו שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין". בדיוני הכנסת על חוק האימוץ ביום 20.1.1959 אמר שר המשפטים פנחס רוזן: "היעדרם של דיני אימוץ לא גרם להיעדרם של מקרי אימוץ. החיים חזקים מן הדין ומחוסר הדין. מקרי האימוץ רבו משנה לשנה… היו מקרים שלא הובאו לפני בתי המשפט ולא קיבלו גושפנקה רשמית". בהמשך דבריו ציטט שר המשפטים את דברי השופט חשין.

מבין כל 3,000 תיקי האימוץ שנבדקו, ועדת בהלול מינקובסקי (1967-8) טוענת שמצאה רק ארבע בנות, מתוכן שתיים מאומצות, שנתוניהן מתאימים לתלונת ההורים בפני הוועדה. וועדת החקירה הממלכתית (2001) טוענת ל"גילוי משוער" של ילד נוסף אחד בלבד. אין שום אפשרות לבדוק את עבודת הוועדה בנושא זה, אבל ללא ספק עולה כאן עובדת כמות האימוצים הרבה שהייתה באותה תקופה, שכללה גם אימוצים בדרכים לא כשרות.

בדו"ח הוועדה מספרים על מספר דרכי אימוץ שנהגו אז: לגבי תינוקות שהעובדות הסוציאליות טענו שהם מנותקים מההורים וטובת הילד מצדיקה מסירה לאימוץ, הילדים נמסרו לאימוץ, ולפי התרשמות הוועדה "הפנייה לבית המשפט באה, ככל הנראה, לאחר שהתינוק כבר שהה פרק זמן משמעותי ברשות המשפחה המאמצת". הוא נמסר למשפחה על ידי העובדת הסוציאלית ב"מסירה מזדמנת לאימוץ" (כהגדרת הוועדה). שיטה נוספת כונתה "רישום מאוחר" – שילוב של ילד במשפחה כאילו הוא בנה הטבעי. לטענת הוועדה "רישומים כאלו נעשו במוסדות כמו ויצ"ו, בגופי ההתיישבות העובדת (כמו בקיבוצים)… וגם בבית יולדות ברנדייס…" (עמ' 67-9 במבוא לדו"ח הוועדה). בהנחה שלא היו אלפי משפחות שרצו למסור את ילדם לאימוץ, מנין הגיעו כל כך הרבה תיקי אימוץ? למיטב הבנתי, כאן טמון הפתרון לפרשת "היעלמות" ילדי תימן.

לכל אלו שעדיין סבורים שהסיפור דמיוני, אני מציעה ללמוד אותו. בתחילת מחקרי פניתי למשפטן משה נגבי, והוא ענה לי פעמיים שטרם למד את הנושא. כשנה לאחר מכן כתב ב"מעריב" ב-22.08.97: "אפשר לקבוע נחרצות שבחסות ממשלות אלו נעשו פשעים כבדים… הדעת נותנת שכוונותיהן היו טהורות וטובות… אך בהפקעת כל אחד מהילדים מהוריהם בוצע פשע של חטיפת ילד, שדינו (אז) היה שבע שנות מאסר. השקר הגס והאכזרי על מותם כביכול של הילדים, עושה את הפשעים האלו לחמורים שבעתיים" (המשך הכתבה הוא ביקורת על שיטותיו של הרב עוזי משולם).

אם זה קרה למשה נגבי, יש לשער שגם ירון לונדון, אם ילמד את הנושא, יגיב אחרת. כך גם כל שאר המקטרגים והמלעיזים.

שושי זייד פרסמה ספר בנושא פרשת ילדי תימן הנעדרים


גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה 
 

הורים יורשו לברר אם ילדיהם אומצו - מעריב, נובמבר 1985



 הורים יורשו לברר אם ילדיהם אומצו

מפנה בפרשת ילדי תימן האבודים

כך החליט שר העבודה והרווחה משה קצב עם זאת לא ימסרו פרטים על הילד או על המשפחה המאמצת.

מאת ברוך מאירי

מפנה המוגדר כיוצא דופן,חל בפרשת "ילדי תימן האבודים‭:."‬ אתמול החליט שר העבודה והרווחה להתיר לכל הורה לפנות לפקידת הסעד הארצית, ולקבל מידע אם ילדו אבן נמסר לאימוץ.

השר קצב מסר על כך בפגישה עם חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, במקביל הורה השר לפקידת הסער לאימוץ למסור לכל אדם שיבקש לדעת אם הוא מאומץ פרטים על הוריו הביולוגיים. עם זאת הבהיר השר קצב כי להורים תנתן אך ורק התשובה אם בנם נמסר לאימוץ, מבלי למסור פרטים על הילד, או על המשפחה המאמצת.

 רבים מיוצאי תימן טוענים כי עדיין לא קיבלו תשובה מוסמכת מה עלה בגורלם של 500 ילדיהם אשר נעלמו בארץ, זמן קצר לאחר עלייתם ארצה.

חברי הוועדה העבירו לשר העבודה את תלונותיהם של הורים אשר סיפרו כי קיבלו צווי גיוס לילדיהם הנעדרים.ובמקרה אחר קיבלו הורים תעודת חסכון בבנק על־שם בנם הנעדר.

אורה מור יוסף - אם נכה שהתנוקת שלה נחטפה ומועמדת לאמוץ כפוי וסגור

אוגוסט 2014 - מתוך סטטוס בפייסבוק קבוצת "זעקת האמהות" - אורה מור יוסף-  אם נכה שהתנוקת שלה נחטפה ומועמדת לאמוץ כפוי וסגור. משלימה עם הגזירה אך מבקשת שיאפשרו לה להעביר את בתה לאימוץ במשפחה.
אורה מוחה כבר 15 ימים בעיריית דימונה ומחתימה עוברים ושבים על העצומה לבקשה להעביר ילדים הנלקחים מהוריהם לאימוץ במשפחה.
דם זה לא מיים
לילד יש זכות למשפחה ביולוגית
להורים יש זכות על ילדיהם
די לסחר בילדים
די לפשע הנורא הזה של קריעת ילדים מחיק הוריהם באכזריות שלא תתואר
די לכאב הזה
די ללבבות המדממים
די פשוט די

אורה מור יוסף חולת ALS מוחה לשר הרווחה מאיר כהן על חטיפת בתה התינוקת מפונדקאות

אוגוסט 2014 - שר הרווחה מאיר כהן במדיניותו הדורסנית בשם עבודת הקודש חטף מאורה מור יוסף חולה בניוון שרירים את בתה התינוקת מפונדקאות לסחור בה לתעשיית האימוץ של משרד הרווחה.
לאחר שחטפו את בתה התינוקת בלידתה מבית החולים החל שר הרווחה מאיר כהן לטרטר את אורה בערכאות שיפוטיות לשווא תוך שהוא מסב לה נזקים פיסיים, כלכליים ונפשיים.

להלן תמונות ממחאתה של אורה מאוגוסט 2014:

אורה מור יוסף חולת ALS מוחה לשר הרווחה מאיר כהן על חטיפת בתה מפונדקאות - אוגוסט 2014
אורה מור יוסף חולת ALS מוחה לשר הרווחה מאיר כהן על חטיפת בתה מפונדקאות - אוגוסט 2014

אורה מור יוסף חולת ALS מוחה לשר הרווחה מאיר כהן על חטיפת בתה מפונדקאות - אוגוסט 2014
אורה מור יוסף חולת ALS מוחה לשר הרווחה מאיר כהן על חטיפת בתה מפונדקאות - אוגוסט 2014




רשויות הרווחה חטפו את בתה התינוקת של אורה מור יוסף - יוני 2013

משרד הרווחה סוחר בבנה של האמא ר לאימוץ סגור

מאי 2014 - סיפורה הבלתי נתפס של אם שהופרדה מבנה
למרות שדו"ח סוציאלי ממרץ השנה קובע כי היא "בעלת מסוגלות הורית טובה ובריאה",
כי הבן צריך להיות עם אמו וכי בלעדיה נגרם לו סבל.
ולמרות כל זאת, רשויות הרווחה, בשם טובת הילד ולמרות חוות הדעת המעולות שנכתבו על האם,
הציעו למסור את הילד לאימוץ.



ר' בת 19, אם שהופרדה מבנה הפעוט, מספרת:
בגיל 15 וחצי נכנסתי להריון ואמא שלי תמכה בי מאוד, ואמרה שכל דבר שאני אחליט היא תלך איתי, העדפתי ללדת אותו, כי ידעתי שאני אוכל להעניק לו את מה שהוא צריך.
אתה רואה את הילד שלך, את התינוק שלך, וכאילו אין דבר יותר טוב מזה.
גרתי שנה אצל אמא שלי יחד עם הילד. היה לי קשה, לא הסתדרתי עם אמא שלי ופניתי לרווחה לעזרה.
העבירו אותי לאומנה יחד עם הילד, יומיים לפני שמלאה לו שנה, הגבר שם הטריד אותי מינית והוציאו אותנו משם דחוף.
ביקשתי שלא ישימו אותי במשפחה דתיה, כי ידעתי שיהיה לי קשה להתאקלם שם, ובגלל שלא היתה לי ברירה, לא היה לי מקום אחר, אמרתי יאללה. בגלל שהם דתיים הייתי צריכה להתלבש צנוע ובשבתות אם הייתי רוצה לטייל עם הילד, הייתי חייבת ללבוש חצאיות ארוכות, הייתי פשוט חייבת לחיות את החיים שהם חיים.
הייתי לוקחת אותו לגני שעשועים, הייתי משחקת איתו בבית, בחצר, מלמדת אותו דברים, קוראת לו סיפורים, שרה לו, יום אחד הכרתי בחור.
הם אנשים דתיים, מבחינתם לא קיים דבר כזה שבחורה יוצאת עם בחור. סיפרתי לה. כמה ימים אחרי, ביום רביעי או חמישי, היא פשוט אומרת שבגלל שיש לי חבר, ירדתי מהפסים, אני לא לומדת, אני לא נותנת יחס לבן שלי,
אני מזניחה אותו. אני בחיים שלי לא הזנחתי את הבן שלי, בחיים.
הם בעצם הפרידו אותנו.
ומאז אני רואה אותו רק 4 שעות בשבוע ואחת לשלושה שבועות מקבלת אותו לשישי-שבת. זה ככה כבר שלושה חודשים כמעט.
עורכת דינה של האם נועה מיכאלי אומרת:
"פקידת הסעד היא גם דתיה. לפי דעתי זה גם משפיע על הדרך שהיא רואה דברים. כי לחשוב על הפרחה הקטנה הזאת שבגיל 15 נכנסת להריון, יולדת ברוב חוצפתה, לא נותנת לאימוץ, ועוד יש לה חבר, זה דבר נורא. הרי איך היא יכולה להיות אמא?"
האם ממשיכה ומספרת:
כשאני בביקורים עם הילד, לוקח לי זמן להרגיע אותו, להגיד לו שהכל בסדר, שאני איתו, שהכל בסדר. אמא שלו יום אחד פשוט מבחינתו פשוט קמה והלכה לו. למה זה מגיע לו?

עורכת דינה של האם נועה מיכאלי מצטטת מתוך דוח סוציאלי מיום 3.3.14:
"גידלה אותו באהבה רבה והשקיעה בו את כל כולה, והוכיחה מסוגלות הורית טובה ובריאה. כל יום במשפחת האומנה גורם לו סבל".

האם ממשיכה ומספרת:
היום היחסים עם אמא שלי טובים ויש לי איפה לגור. אמא שלי מוכנה לקבל אותנו.

עורכת דינה של האם נועה מיכאלי מספרת:
"הגיעו אלי, בפאניקה גדולה ר' ואמא שלה, שאותה הכרתי קודם, ואמרו שהולכים לקחת את הבן של ר' לאימוץ. ואני מכירה את העניין הזה שקליינט שלי אומר משהו אחד אח"כ יבוא לי עם משהו אחר. במקרה כל כך רגיש אמרתי שאני אבדוק.
התקשרתי לרווחה, אחרי שקראתי את המסמכים שקיבלתי הייתי המומה, פשוט הייתי המומה.
למשל, יושבת בישיבת החלטה יחד עם האמא הצעירה שכרגע הפרידו אותה מהבן שלה, יושבת נציגת השירות למען הילד ואומרת: "הילד מאוד נפגע, את נעלמת לו". היא אומרת את זה לאמא הצעירה.
אז ר' עונה לה: "אני לא נעלמתי לו...

קישורים:

משרד רווחה מועצה אזורית גלבוע מנהל מצוד לחטיפת תינוק מאמו - פברואר 2014 - דרכי רמיה משרד הרווחה מועצה אזורית גלבוע לחטיפת מהוריהם תינוקות מיד לאחר היוולדם. מדובר באמא א' שמשרד הרווחה תלש ממנה שלשה תינוקות בבית החולים מיד לאחר שילדה אותם לסחר באימוץ. האמא שנכנסה שוב להריון הבינה כי כך יעשו פקידי הרווחה שוב לכן ילדה את התינוק הרביעי במקום מסתור. משטרת ישראל ומשרד הרווחה מועצה אזורית גלבוע פתחו במצוד אחר האם, בעוד שלציבור אינם מספרים הכל אלא אומרים כי מדובר באשה "נעדרת"...

הנסיך החטוף - סיפורו של תינוק יוצאי אתיופיה שנחטף לאימוץ על ידי משרד הרווחה - משפט שלמה 2013 "התינוק הזה יהיה שלי ויהי מה" - ילד בן שלוש ממוצא אתיופי נמצא בלב ליבו של משפט אימוץ סוער: מצד אחד, כבר יותר משנה וחצי מגדלת אותו משפחת אומנה שרוצה לאמצו; מצד שני, דודתו, קצינה בצה"ל, ניהלה מאבק עיקש שהגיע עד לבית המשפט העליון – שפסק לאחרונה: הדודה תקבל את הילד. אלא שהקרב על הפעוט עדיין לא הסתיים, והוא מציף שאלות עקרוניות רגישות על קשרי דם, תרבות והזכות להיות אמא...

"הרווחה כהוספת חטא על פשע טענו פעם אחר פעם שהילד כבר התרגל למשפחה המאמצת" - מתוך פוסט של חה"כ פנינה תמנו- שטה בפייסבוק על חטיפת תינוקות יוצאי אתיופיה עם היוולדן מבתי חולים. חברים יקרים, כחלק משליחותי כחברת כנסת אני מטפלת בפניות ציבור, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים שהולך איתי כבר שבועיים...

"העובדת הסוציאלית אמרה לי במרמה לנסוע למשרד הפנים, כשחזרתי התינוקת כבר לא היתה שם" - ליאת (שם בדוי) נאנסה בגיל 17 ונכנסה להריון. פקידת אימוץ מהשירות למען הילד של משרד הרווחה חטפה ממנה את תינוקה ומסרה אותה למאמצים. עתה כעבור 23 שנים חלתה ליאת בסרטן צוואר הרחם ומבקשת להזהיר את בתה שתלך להיבדק...

האמא אורה מור-יוסף דורשת את התינוקת שנחטפה ע"י השירות למען הילד משרד הרווחה - האמא אורה מור-יוסף שבתה התינוקת נחטפה בידי עו"ס אורנה הירשפלד מהשרות למען הילד, מתראיינת בגלי צה"ל אצל יעל דן - 18 ביוני 2013...

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה - 14 ביוני 2013 - כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה - לזכויות ילדים והורים - כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים - נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד, מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם...