 |
| ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000 |
זה היה בערב סוכות, השכנים של דודה שגרה ברחוב למעלה הזמינו אותי לאכול איתם, ואני הגעתי בהסכמת אמא. אחר כך הדודים שלי הציעו לי לישון אצלם. אמא שלי טילפנה בערב לחפש אותי והם אמרו לה שאני והבן דוד שלי מסתדרים וביקשו שאשאר לישון אצלם, והיא הסכימה. למחרת בבוקר היא התקשרה שוב וגילתה שלקחו אותי משם שוטר, פקידת סעד ועובדת סוציאלית, למרכז חירום בצפון הארץ.
"קמתי בבוקר, חיפשתי את הבן דוד שלי והתברר שהם הוציאו אותו, כדי שהוא לא יראה שום דבר. בדיוק התעוררתי והיה נדמה לי שזה חלום, שהאנשים האלה לא אמיתיים. הם הסתכלו אחד על השני והעובדת הסוציאלית התקרבה אלי ואמרה לי שאני צריך לבוא איתם. אמרתי שאני לא רוצה ללכת לשום מקום. השוטר התקרב אלי ואמר שאם לא תהיה ברירה הוא יקח אותי בכוח. התחלתי לבכות. הם לקחו אותי לרכב כשהשוטר כל הזמן החזיק לי את היד. הם אמרו שאני נוסע למקום אחר, רק לבקר, ושזה כמו בית רגיל ואם לא ימצא חן בעיני אני ארים אליהם טלפון ואגיד להם והם יבואו ויקחו אותי משם. אבל זה לא היה ככה".
ג' הוצא מביתו והועבר למוסד בניגוד לרצון אמו לאחר שפקידת הסעד של משרד הרווחה בעיר מגוריו קבעה שהוא ילד בסיכון. נסיבות הוצאתו של הילד מרשות אמו חסויות מאחר שמשרד הרווחה הוציא צו איסור פרסום על הפרשה בנימוק של טובת הילד. אפשר רק לציין כי הוא לא סבל בביתו מהתעללות או מהזנחה.
במשך שנה וחצי נלחם משרד הרווחה נגד פרסום הכתבה הזו ורק לאחר מאבק משפטי, הוסר האיסור על פרסום עדויותיו של הילד והוא הצליח להגשים את רצונו לספר מה עבר עליו בשני המוסדות שבהם שהה.
העדויות שלהלן נגבו ממנו בכמה פגישות שנערכו בתקופה שבה שהה במוסדות.
כיום הוא חי במשפחה אומנת, קרובה ביותר לו ולאמו.
המוסד הראשון
הגענו ל"מקום האחר". נכנסתי וראיתי עשרה ילדים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף אליהם. לא רציתי, לא התחשק לי לאכול. הרגשתי נורא ורציתי הביתה. חמישה ימים הסתובבתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. כל הילדים היו ממשפחות הרוסות. לא למדנו, רק שיחקנו וראינו טלוויזיה. אני קראתי הרבה ספרים.
רק אחרי חמישה ימים אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ראיתי אותה בנוכחות עובדת סוציאלית. היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי על הכתף שלה. קיללתי את העובדת הסוציאלית שהביאה אותי למקום הזה, כעסתי והתפרצתי עליה. בכיתי הרבה ואמא ניסתה לנחם אותי. ככה זה היה כל שבוע, בכל יום רביעי היא באה לשעה.
הבנתי שזה כמו בית רגיל, רק שלא לומדים ולפעמים גם מרעיבים. אחרי כמה ימים מדריך בשם ר' ישב לי על הצלעות. ככל שנשארתי שם יותר זמן ככה קיבלתי יותר מכות. תמיד המדריכים באו ושאלו אותי איזה עורך דין אמא שלך לוקחת וכל מיני דברים שקשורים למשפטים. אני תמיד שתקתי והם הרביצו לי בגלל זה, וככה זה היה במשך 11 חודשים.
"כל המדריכים הרביצו לי, כל פעם מישהו אחר. המדריך ש' ישב לי על הצלעות ועיקם לי את היד, המדריך ת' נתן לי אגרוף באוזן וירד לי דם. הוא שאל איפה הקלטות ולא עניתי לו. הוא חשב שזה יעזור. המדריכה נ' עיקמה לי את היד ודפקה לי את הראש ברצפה, והתנפח לי המצח. התקשרתי לאמא והיא הגישה תלונה ושלחה שוטרת. החוקרת שהגיעה אמרה שזה שום דבר, שזה קורה לפעמים. לא הבנתי מה זאת אומרת 'זה קורה לפעמים', זה כאב לי, זאת התעללות."
לפעמים גם היו מרעיבים אותי, ולא נתנו לי לאכול ארוחות צהריים. היינו מסתפקים בקצת אוכל, כי המדריכים הסבירו שאנחנו צריכים להתחשב בילדים אחרים, ואני ושאר הילדים היינו רעבים אחרי הארוחה. גם הכניסו אותי לחדר לכל היום. השיא היה כשהשאירו אותי למשך תשע וחצי שעות בחדר בלי אוכל ובלי מים.
אני לא הילד היחיד שהרביצו לו. היה לי חבר, ע', שביום העצמאות ביקשו ממנו שילך לטקס בבית ספר קרוב. הוא לא רצה, ואני כבר התכוננתי לצאת, והמדריך תפס אותו וזרק אותו על הידית של הדלת. הוא התחיל לבכות ואמר 'אני אגיד את זה לאמא שלי, אמא שלי תתלונן עליך במשטרה'.
היה עוד ילד, אתיופי, בשם פ', שביקש עוד אוכל ולא נתנו לו והוא קילל, והמדריך ו' נכנס לחדר והכה אותו, ודפק לו את הראש בקיר. אחרי שהוא השתחרר מהאחיזה של המדריך הוא התחבא מתחת למיטה והמדריך ו' הרים את הרגל וקפץ על המיטה, וכל המיטה נשברה לפ' על הגב. פלא שלא נשבר לו כל עמוד השדרה. כל הילדים שראיתי נשארו במרכז חירום רק שלושה – ארבעה חודשים, ואני הייתי המקרה המיוחד, שנשאר שם במשך 11 חודשים.
פעם, לפני הפגישה עם אמא, באתי למדריכה נ' ואמרתי לה שזה לא פייר, שאי אפשר ללמוד כאן ושאני רוצה להרחיב את הדעת, וחוץ מלקרוא אני רוצה גם ללמוד, ושאפשר לסגור להם את המקום בגלל זה. בגלל זה היא דפקה לי את הראש ברצפה. רצתי לאמא שלי שבדיוק הגיעה ובכיתי, והיא ניחמה אותי. היא ראתה בעצמה שהמצח שלי נפוח.
לקריאת המשך הכתבה הקליקו על התמונות או על קובץ ה- pdf למעלה.
