‏הצגת רשומות עם תוויות איסור פרסום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איסור פרסום. הצג את כל הרשומות

ד"ר אילן טל - טיוח פשעים נגד הורים וילדים

שפרה גליק, אילן טל - פשעים נגד הורים וילדים בדלתיים סגורות ללא ראיות
דצמבר 2014 - התנהלותו הבזויה והמלוכלכת של ד"ר אילן טל בתמ"ש 59865-55-21 נמשכת.

 מדובר בבדיקת מסוגלות הורית שנתבקש לבצע ד"ר אילן טל לקביעת משמורת על קטין. ד"ר אילן טל לא הסתפק בקביעת המשמורת לאחד ההורים אלא אף התנהג בביריונות נגד ההורה השני תוך שהוא מעליל כי הוא מסוכן לבנו מתוך מטרה לשבש את הקשר בין ההורה לבן.

יוצא אפוא שבית המשפט לענייני משפחה בראשות השופטת שפרה גליק לא מסתפק בקביעת משמורת לצד זה או אחר אלא מבזה מרעיל ומעליל נגד בעלי הדין וילדיהם.

כדי לטייח פשעיהם נגד הורים וילדים החליטו השופטת שפרה גליק וד"ר אילן טל למנוע חשיפת הפשעים לציבור גם כאשר מדובר בפרסומים ללא שמות בעלי הדין או פרטים מזהים אודותם.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד  מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. שפרה גליק, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשרת, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

להלן בקשה של ד"ר אילן טל לטייח פשעים נגד הורים וילדים בשם טובת טובת הקטין והחלטת הטיוח הצייתנית של שפרה גליק:

בקשה של ד"ר אילן טל לטייח פשעים נגד הורים וילדים בשם טובת טובת הקטין
בקשה של ד"ר אילן טל לטייח פשעים נגד הורים וילדים בשם טובת טובת הקטין

בקשה של ד"ר אילן טל לטייח פשעים נגד הורים וילדים בשם טובת טובת הקטין
בקשה של ד"ר אילן טל לטייח פשעים נגד הורים וילדים בשם טובת טובת הקטין



שפרה גליק - החלטת טיוח פשעים נגד הורים וילדים מאחורי הדלתיים הסגורות של בית המשפט
שפרה גליק - החלטת טיוח פשעים נגד הורים וילדים מאחורי הדלתיים הסגורות של בית המשפט

בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ

 בחשכת החוק - פרופ. אסתר הרצוג - 23.06.1998 - הארץ

החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה..." נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.

כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.

מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.

בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.

השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.

אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".

על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.

מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.

אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.

בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.

השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".

הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.

ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.

ילד אסור

ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000
ילד אסור - מוסף הארץ, עינת פישביין וורד לי, 18/2/2000

זה היה בערב סוכות, השכנים של דודה שגרה ברחוב למעלה הזמינו אותי לאכול איתם, ואני הגעתי בהסכמת אמא. אחר כך הדודים שלי הציעו לי לישון אצלם. אמא שלי טילפנה בערב לחפש אותי והם אמרו לה שאני והבן דוד שלי מסתדרים וביקשו שאשאר לישון אצלם, והיא הסכימה. למחרת בבוקר היא התקשרה שוב וגילתה שלקחו אותי משם שוטר, פקידת סעד ועובדת סוציאלית, למרכז חירום בצפון הארץ.
"קמתי בבוקר, חיפשתי את הבן דוד שלי והתברר שהם הוציאו אותו, כדי שהוא לא יראה שום דבר. בדיוק התעוררתי והיה נדמה לי שזה חלום, שהאנשים האלה לא אמיתיים. הם הסתכלו אחד על השני והעובדת הסוציאלית התקרבה אלי ואמרה לי שאני צריך לבוא איתם. אמרתי שאני לא רוצה ללכת לשום מקום. השוטר התקרב אלי ואמר שאם לא תהיה ברירה הוא יקח אותי בכוח. התחלתי לבכות. הם לקחו אותי לרכב כשהשוטר כל הזמן החזיק לי את היד. הם אמרו שאני נוסע למקום אחר, רק לבקר, ושזה כמו בית רגיל ואם לא ימצא חן בעיני אני ארים אליהם טלפון ואגיד להם והם יבואו ויקחו אותי משם. אבל זה לא היה ככה".
ג' הוצא מביתו והועבר למוסד בניגוד לרצון אמו לאחר שפקידת הסעד של משרד הרווחה בעיר מגוריו קבעה שהוא ילד בסיכון. נסיבות הוצאתו של הילד מרשות אמו חסויות מאחר שמשרד הרווחה הוציא צו איסור פרסום על הפרשה בנימוק של טובת הילד. אפשר רק לציין כי הוא לא סבל בביתו מהתעללות או מהזנחה.
במשך שנה וחצי נלחם משרד הרווחה נגד פרסום הכתבה הזו ורק לאחר מאבק משפטי, הוסר האיסור על פרסום עדויותיו של הילד והוא הצליח להגשים את רצונו לספר מה עבר עליו בשני המוסדות שבהם שהה.
העדויות שלהלן נגבו ממנו בכמה פגישות שנערכו בתקופה שבה שהה במוסדות.
כיום הוא חי במשפחה אומנת, קרובה ביותר לו ולאמו.

המוסד הראשון

הגענו ל"מקום האחר". נכנסתי וראיתי עשרה ילדים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר. העובדת הסוציאלית הציעה לי להצטרף אליהם. לא רציתי, לא התחשק לי לאכול. הרגשתי נורא ורציתי הביתה. חמישה ימים הסתובבתי ולא הבנתי איפה אני נמצא. כל הילדים היו ממשפחות הרוסות. לא למדנו, רק שיחקנו וראינו טלוויזיה. אני קראתי הרבה ספרים.

רק אחרי חמישה ימים אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ראיתי אותה בנוכחות עובדת סוציאלית. היא ליטפה אותי וחיבקה אותי חזק, ואני בכיתי על הכתף שלה. קיללתי את העובדת הסוציאלית שהביאה אותי למקום הזה, כעסתי והתפרצתי עליה. בכיתי הרבה ואמא ניסתה לנחם אותי. ככה זה היה כל שבוע, בכל יום רביעי היא באה לשעה.

הבנתי שזה כמו בית רגיל, רק שלא לומדים ולפעמים גם מרעיבים. אחרי כמה ימים מדריך בשם ר' ישב לי על הצלעות. ככל שנשארתי שם יותר זמן ככה קיבלתי יותר מכות. תמיד המדריכים באו ושאלו אותי איזה עורך דין אמא שלך לוקחת וכל מיני דברים שקשורים למשפטים. אני תמיד שתקתי והם הרביצו לי בגלל זה, וככה זה היה במשך 11 חודשים.

"כל המדריכים הרביצו לי, כל פעם מישהו אחר. המדריך ש' ישב לי על הצלעות ועיקם לי את היד, המדריך ת' נתן לי אגרוף באוזן וירד לי דם. הוא שאל איפה הקלטות ולא עניתי לו. הוא חשב שזה יעזור. המדריכה נ' עיקמה לי את היד ודפקה לי את הראש ברצפה, והתנפח לי המצח. התקשרתי לאמא והיא הגישה תלונה ושלחה שוטרת. החוקרת שהגיעה אמרה שזה שום דבר, שזה קורה לפעמים. לא הבנתי מה זאת אומרת 'זה קורה לפעמים', זה כאב לי, זאת התעללות."

לפעמים גם היו מרעיבים אותי, ולא נתנו לי לאכול ארוחות צהריים. היינו מסתפקים בקצת אוכל, כי המדריכים הסבירו שאנחנו צריכים להתחשב בילדים אחרים, ואני ושאר הילדים היינו רעבים אחרי הארוחה. גם הכניסו אותי לחדר לכל היום. השיא היה כשהשאירו אותי למשך תשע וחצי שעות בחדר בלי אוכל ובלי מים.

אני לא הילד היחיד שהרביצו לו. היה לי חבר, ע', שביום העצמאות ביקשו ממנו שילך לטקס בבית ספר קרוב. הוא לא רצה, ואני כבר התכוננתי לצאת, והמדריך תפס אותו וזרק אותו על הידית של הדלת. הוא התחיל לבכות ואמר 'אני אגיד את זה לאמא שלי, אמא שלי תתלונן עליך במשטרה'.

היה עוד ילד, אתיופי, בשם פ', שביקש עוד אוכל ולא נתנו לו והוא קילל, והמדריך ו' נכנס לחדר והכה אותו, ודפק לו את הראש בקיר. אחרי שהוא השתחרר מהאחיזה של המדריך הוא התחבא מתחת למיטה והמדריך ו' הרים את הרגל וקפץ על המיטה, וכל המיטה נשברה לפ' על הגב. פלא שלא נשבר לו כל עמוד השדרה. כל הילדים שראיתי נשארו במרכז חירום רק שלושה – ארבעה חודשים, ואני הייתי המקרה המיוחד, שנשאר שם במשך 11 חודשים.

פעם, לפני הפגישה עם אמא, באתי למדריכה נ' ואמרתי לה שזה לא פייר, שאי אפשר ללמוד כאן ושאני רוצה להרחיב את הדעת, וחוץ מלקרוא אני רוצה גם ללמוד, ושאפשר לסגור להם את המקום בגלל זה. בגלל זה היא דפקה לי את הראש ברצפה. רצתי לאמא שלי שבדיוק הגיעה ובכיתי, והיא ניחמה אותי. היא ראתה בעצמה שהמצח שלי נפוח.

לקריאת המשך הכתבה הקליקו על התמונות או על קובץ ה- pdf למעלה.