משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקיר אותם להתעללות והזנחה במסגרות חוץ ביתיותתחקיר "ישראל היום" - פגיעות פנימיות (להורדת קובץ PDF) - "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר , ישראל היום ,נעמה לנסקי , מיכל יעקב יצחקי , אפריל 2014 הבטן של לילי החלה לכאוב מרב חשש כשמנהל הפנימייה (
מרדכי אשרף - מנהל פנימיית בית הילד בירושלים) קרא לה להגיע בבהילות אל לשכתו, ושם מיהר להציע לה קפה, עוגות ומים קרים. ככל שיצא מגדרו לְרצות ולהרגיע אותה, כך גברה תחושתה שמשהו רע קרה לאחד מילדיה השוהים בפנימייה. היא היתה בטוחה שמדובר בבנה הגדול, כי הוא שובב ותמיד עושה בעיות.
אבל אז מנהל הפנימייה תפס את הראש, אמר ששלושים שנה לא קרה לו דבר כזה, ומילמל כמה פסוקים מהתורה. מדובר בבתה של לילי, בת השבע. היא נפגעה מינית על ידי כמה נערים גדולים ממנה. זה קרה שישה ימים קודם לכן, ואין לו ממש פרטים, למנהל, כי אסור לו לשאול ולתחקר יותר מדי. המשטרה תבדוק.
פגיעה מינית בילדה בת 7 בפנימיית בית הילד ירושלים - משרד הרווחה מטייח "שאלתי, מה זה נפגעה מינית? מה בדיוק קרה? איך זה קרה בלי שאף אחד עצר את זה? ומה עושים עם זה עכשיו? משאירים אותה עם התוקפים שלה?" מספרת לילי על מה שהתרחש בדיוק לפני חודש, "והוא אמר לי שהוא לא בטוח, שהילדה שלי בדרך למסור עדות. דרשתי שייתנו לי לראות אותה מייד, והם לקחו אותי אליה.
"הדבר הראשון שהילדה אמרה לי זה 'אמא, אני לא אשמה'. חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'ברור שאת לא אשמה. את הנשמה של אמא. לכי תספרי כל מה שקרה. את גיבורה, ואמא שומרת עלייך. זאת לא אשמתך, כפרה עלייך. את תינוקת'".
לילי התבקשה לעזוב את בתה, וברגליים כושלות שבה אל דירתה הקטנה בירושלים. "ראיתי מסך שחור מול העיניים, פחדתי שאתמוטט", היא מספרת. "לקחתי ארבעה כדורי וליום, וזה לא עזר. הרגשתי שעקרו לי את הלב".
בחלוף כמה ימים התברר ללילי שחמישה נערים פגעו בבתה. נער נוסף, שישי, התבונן בנעשה ושתק. מה היה שם? לילי לא ממש יודעת עד לרגע זה.
"מנסים להרגיע אותי שהנערים לא אנסו אותה, אלא הכריחו אותה לגעת בהם", היא אומרת. "אני לא מבינה למה לא עשו לה בדיקה פיזית, כדי לוודא שהם לא פגעו בה. אני לא מבינה איך זה קרה כשהילדה אמורה להיות בהשגחה כל הזמן, ואני לא מבינה למה היא נשארת תחת אחריותם של אותם מדריכים, שכשלו בתפקידם".
לילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים בכתבה), אם חד־הורית בת 41, עברה חיים קשים מאוד. גופה הנערי והחיוניות שבה אינם מסוגלים להסתיר את התלאות שחוותה מצעירותה. היא אמנם עובדת בחריצות אך מתפרנסת בקושי. בשלב מסוים חשבה, או שוכנעה על ידי גורמי הרווחה, כי מוטב שהילדים יגדלו במסגרת חוץ־ביתית, במרחק לא רב מדירתה. העוני שלה, ילדותה הקשה, העבר הפלילי, העובדה שהיא אם חד־הורית - כל אלה הותירו לה סיכויים קלושים להשאיר את הילדים איתה, בביתה.
הילדים הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, בטיעון של טובת הילד. בנה היה בן 4 כשהוצא מהבית, בתה היתה בת שנתיים בלבד. עכשיו היא מתחרטת, אבל אין דרך חזרה.לילי, שבעצמה נפגעה מינית באופן קשה לאורך ילדותה, ניהלה מאבק חריף. הקיפו אותה חברות טובות ופעילות חברתיות, שלא הניחו לנושא להישכח.
אחרי 12 ימים הורחקו הנערים התוקפים מהפנימייה. אבל בקולה של לילי לא ניכרות נחמה או גאווה על הצלחת מאבקה. בוודאי לא שמחה.
"רשמית, המקרה טופל, למרות שהבת שלי לא צריכה להישאר תחת אחריותם של מדריכים שכשלו. ומה זה עוזר לי שהמקרה טופל?", היא בוכה. "זה לא היה צריך לקרות. היה אפשר למנוע את זה. הבטיחו לי שישמרו על התינוקת שלי, ואני האמנתי להם, כי רציתי שהגורל שלה יהיה שונה משלי".
 |
| יונית: "בדרך הביתה, סיפרה לי אחת הבנות שהמדריכים (מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת עו"ס ענת רוקח בן חור) נכנסים אליהן בלילה למיטה". צילום: יהושע יוסף |
רמת דיווח נמוכהשכיחות עבירות המין בילדים ובני נוער בכלל האוכלוסייה עולה בהדרגה וסוגרת עלינו מכל עבר. מנתוני משטרת ישראל עולה כי מתוך כלל תיקי עבירות המין שנפתחו בשנת 2012, כ־44 אחוזים בוצעו בקטינים עד גיל 17: 2,200 תיקים מתוך כ־5,000. עד גיל 12 אין הבדל משמעותי במספרים בין בנים לבנות; מגיל 12 ואילך, יש יותר בנות שנפגעות.
לנתונים הללו, הקשים ממילא, יש להתייחס בחומרה, כיוון שבקרב ילדים ובני נוער רמת הדיווח על פגיעות מיניות נמוכה מאוד, מסיבות שבהן בושה, אשמה, חשש מדחייה חברתית, לחץ חברתי או פשוט חוסר מודעות וטשטוש בין המותר לאסור, האופייני לגילים הללו. כל זאת, כשילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים מיניים ופורנוגרפיה, שזמינים להם בקלות רבה.
אבל מה קורה בפנימיות הסגורות ובמשפחות האומנה, שאליהן מוּצאים ילדים מרשות הוריהם על ידי שירותי הרווחה בנימוק שיש להגן עליהם, לעטוף אותם, לפקח עליהם ולהביא לשיפור משמעותי בסביבת חייהם? ומה קורה כאשר מדובר בילדים שנפגעו בעצמם בעבר, או שגדלים אצל הורים שנפגעו מינית בצעירותם? זוהי אוכלוסייה עם פוטנציאל היפגעות גבוה באופן ניכר.
הרוב מוחלט של הילדים המופנים ל"השמה חוץ־ביתית" הם כאלה שלטענת גורמי הרווחה נחשפו להזנחה ולהתעללות פיזית, רגשית ומינית. בשנת 2012, לשם המחשה, נמצא שמתוך כ־36 אלף פניות שטופלו על ידי העובדים הסוציאליים (פקידי הסעד) לחוק הנוער, סוּוגו כ־45 אחוזים תחת הקטגוריה הנזילה "הזנחה", כ־37 אחוזים סווגו כ"פגיעה פיזית" ו־17 אחוזים - כ"פגיעה מינית". שיעור הפגיעות המיניות לא השתנה באופן משמעותי בחמש השנים האחרונות.
 |
| פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה: "הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים" |
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה, עמותה לזכויות ילדים והורים, שנלחמת זה יותר מעשרים שנה נגד הוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מבית הוריהם, מדגישה כי רבים מההורים הללו היו בעצמם "ילדי רווחה". "מדובר לפחות בדור שני או שלישי לרווחה. אז איך אפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הבלתי נגמר הזה? הרי זאת ההוכחה שמשהו פה שגוי מהיסוד. אני טוענת כל השנים שרק על ידי טיפול אמיתי בקהילה וטיפול במשפחה אפשר לעזור. לא על ידי הוצאה אוטומטית של ילדים למוסדות".
ואכן, כל האימהות שהתראיינו לכתבה היו ילדות רווחה. כולן גם חוו פגיעות מיניות בעצמן. עכשיו הן חוות מחדש טראומות קשות, כאילו לא די בנסיבות חייהן הטרגיות.
לעדי (33) חמישה ילדים משלושה אבות שונים: הבת הגדולה בת 13 וחצי, והבן הקטן בן 4 וחצי. היא בעצמה היתה ילדת רווחה, שנשלחה עם אחיה לפנימיות בעקבות מחלה שבה חלתה אמה. בגיל שבע נפלה קורבן לאונס אכזרי מצד שכן. בשנות העשרה לחייה התייתמה משני הוריה.
היא התחתנה בגיל צעיר, וכשביקשה להתגרש היתה מסורבת גט. האפשרות היחידה להשתחרר מהנישואים היתה כרוכה בוויתור על המשמורת על שתי בנותיה הבכורות לטובת האב. היא מקפידה לשמור איתן על קשר הדוק. בתום עוד זוגיות כושלת ורווּית אלימות מצאה את עצמה ברחוב, נסה על נפשה עם שני ילדים קטנים בני פחות מארבע, כשגופה מלא חבלות.
"באותה תקופה לא היה לי כסף לכלום, אפילו לא לאכול. הייתי פולשת לבתים ריקים של עמידר. בכל פעם שהתלוננו עלי, היו באים ומוציאים אותי לרחוב. נעצרתי לפחות עשר פעמים.
"כשהילדים היו בני ארבע וחמש, לקחו אותם אל בית ילדים של הרווחה, ובהמשך ילד אחד נשלח לאומנה והאחר לפנימייה. הסכמתי לזה, אבל היום אני מצטערת. אם היו נותנים לי סיוע כלכלי ומנחים אותי ונותנים לי כלים איך להתמודד עם גידול הילדים, הבנים היו נשארים איתי".
את בנה הקטן, מגבר שלישי בחייה, ילדה עדי בגיל 28. לדבריה, גורמי הרווחה הודיעו לה מראש שלאחר הלידה יועבר התינוק לאימוץ, אבל היא היתה נחושה. "כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי, היה ברור לי שבילד הזה לא נוגעים. ידעתי שאין שום דבר בעולם שישבור אותי, ובאמת הצלחתי. בעזרת דירה שקיבלתי מעמידר, הצלחתי לקיים את שנינו. עבדתי בניקיון ובתור מלווה בהסעות תלמידים.
"אני לא יכולה להגיד שהכל טוב, ויש ימים שאין לי אוכל במקרר, אבל תודה לאל, אני מסתדרת. יש אנשים טובים שעוזרים לי, ונשבעתי שאת הרווחה כבר לא אכניס לחיי לעולם".
לפני שנה בדיוק צילצל הטלפון בביתה של עדי. "בלי הכנה מוקדמת סיפרו לי שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה", היא מספרת. "כמעט התעלפתי. אני זוכרת ששמטתי את הטלפון מהיד ורעדתי בכל הגוף.
"אנשי הפנימייה סיפרו לי שהם מצאו אותו במיטה שלו, ביחד עם ילד אחר. הם עוד ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שלא אדאג, זה לא כזה נורא, כי הפוגע הוא ילד בגיל של הבן שלי".
לטענתה, אנשי הפנימייה ביקשו ממנה שלא להתלונן במשטרה, והבטיחו לה שיטפלו בנושא, ובמידת הצורך יזמינו את המשטרה. למרות זאת, היא התלוננה במשטרה על מעשה מגונה בקטין, ואף הזמינה לפנימייה ניידת משטרה, אבל זה לא עזר. "אפילו לא לקחו אותו לבדיקה רפואית", היא אומרת בעצב. "עד היום אני לא יודעת אם המשטרה חוקרת את התלונה שלי או לא".
הפנימייה, לדבריה, המעיטה בחשיבות המקרה. גם לאחר שהדברים התגלו, נשאר בנה לשהות בכל יום בקרבת הילד שפגע בו, ואף ישן איתו באותו החדר. הוא מיעט לספר לה על מה שחווה, אבל כשבא הביתה לביקורים, הבחינה עדי שהוא מרטיב במיטה.
"יום אחד ראיתי סימנים כחולים על הגוף שלו. שאלתי אותו ממה זה. בהתחלה הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. בסוף הוא נשבר וסיפר לי שהפגיעות המיניות מצד אותו ילד היו על בסיס קבוע, במשך שלושה חודשים לאחר הגילוי הראשוני.
אחרי שבנה סיפר לה על הפגיעות החוזרות, הוא סירב לחזור לפנימייה. "במקום לשלוח אותו בחזרה, הלכתי ללשכת הרווחה שמטפלת בנו והתקשרתי לפנימייה כדי לעמת אותם עם המידע החדש שגיליתי, והם רק אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, בגלל שהתלוננתי במשטרה.
"כשדרשתי תשובות איך ייתכן שתחת פיקוחם ילד פוגע מינית בילד אחר, אמרו לי שהילד הפוגע חווה פגיעה מינית בעצמו. מה זה עוזר לי? איך כולם נרדמו בשמירה? איך קורה שהבן שלי עובר לפנימייה כי לי אין יכולת כלכלית לגדל אותו, ודווקא במקום שאמור להגן עליו, הוא חווה פגיעה כזאת?"
עדי פנתה אל פקידת הסעד, שהכירה את המקרה. היא ניסתה לשכנעה להחזיר את הילד, אולם עדי סירבה. "אמרתי להם שעל גופתי המתה אחשוף אותו שוב לפגיעות כאלו. בסוף הם הבינו שאין מה להילחם בי, כי בחדרי חדרים כולם כנראה ידעו שהיה פה מחדל רציני. אז שלחו אותו הביתה. לפני מספר חודשים הוא נקלט במסגרת זמנית במרכז חירום באזור ירושלים, עד שיימצא לו פתרון קבוע, ושם הוא מקבל טיפול.
"גם היום, אחרי כל כך הרבה חודשים, אפשר לראות שהפגיעה השאירה בו צלקות קשות. השבוע התקשרו אלי וסיפרו לי שבמרכז החירום הוא פתאום התפשט והסתובב בתחתונים".
 |
| עדי. "סיפרו לי בטלפון שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה". צילום: יהושע יוסף |
קשה לעקוב אחרי כל ילדקרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בעבודה עם הורים שילדיהם נפגעו מינית ובמתן הדרכות למנהלים ואנשי צוות בפנימיות, מסבירה שהיעדר חום ומשפחתיות בפנימיות חושף את הילדים למצבים של ניצול מיני. "כיוון שחלק מהילדים נפגעו מינית בעצמם, זאת נקודת מוצא לשני מצבים אפשריים: או שהילד הנפגע ימשיך להיות קורבן, או שהוא ינסה לתרגם את הפגיעה בו לפגיעה בילד אחר.
"בפנימייה קשה לעקוב אחרי כל ילד. כשמתגלה ילד פוגע, חשוב לוודא שהוא לא יהיה עם הילד הנפגע. לצערי הרב ומניסיוני - בחלק מהפנימיות, אחרי שמתגלים מקרים של פגיעות מיניות, הצוות עושה הכל כדי להסתיר את זה, מחשש לנזיפה. הרבה פעמים אנשי הצוות עצמם המומים מהסיטואציה, ולא יודעים איך להתמודד איתה. כך שהמקום שאמור להיות מגן ומוגן הופך להיות מקום ששומר על קשר שתיקה, מה שמאפשר לפגיעות להימשך.
"מצד שני, אני מכירה מסגרות שכאשר התגלה בהן מקרה של פגיעה מינית הן עצרו את כל הפעילות היומית השוטפת, ניהלו שיחות ונעזרו באנשי מקצוע שמוסמכים לכך".
קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית: "הרבה פעמים הצוות עצמו המום ולא יודע איך להתמודד"
לפי דו"ח סילמן שפורסם בחודש שעבר, במדינת ישראל קיימות 268 פנימיות המפוקחות ומתוקצבות על ידי משרד הרווחה - ובהן פנימיות שיקומיות, טיפוליות, פוסט אשפוזיות, ופנימיות של חסות הנוער, המיועדות לרוב לאוכלוסיית הקצה של בני הנוער. את הפנימיות מפעילים קרוב למאתיים גופים בבעלות ציבורית, הכפופים למשרד הרווחה. התקציבים הבסיסיים המועברים עבור מטרות טיפוליות במסגרות הללו עצומים - יותר ממיליארד שקלים בכל שנה. לפי תקציב 2013, 962 מיליון שקלים הוקצו לטיפול במסגרות חוץ־ביתיות, ועוד 154 מיליון לטיפול בילדים במסגרת חסות הנוער.
קבלה לתפקידי הדרכה בפנימיות אינה דורשת הכשרה מיוחדת. אדם בעל 12 שנות לימוד, גם אם אינו זכאי לתעודת בגרות, יכול להפוך למדריך. הוא אמור להתמודד עם ילדים שנותקו ממשפחתם ומסביבת חייהם, ושחלקם חוו פגיעות שונות או התעללות. למדריכים אין מעמד מקצועי; העבודה מבוססת על העסקה במשמרות, והשכר נע סביב 5,000 שקלים בחודש, ולעיתים אף פחות מזה, כשמדובר בפנימייה המספקת למדריך מקום מגורים. בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת לפני כחודשיים עלה כי כמחצית מהמדריכים עוזבים את תפקידם בתוך פחות משנה, בגלל השחיקה.
 |
| אסתי. "לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי". צילום: יהושע יוסף |
"מדריכים בלי הכשרה"לדבריו של בנצי בראנץ, המפקח הארצי על הפנימיות במשרד הרווחה, יש בפנימיות הרווחה כ־2,000 מדריכים, ועל פי בדיקתו העצמאית אלה משמשים בתפקיד בממוצע שלוש שנים. בכל שנה, בין 50 ל־70 מדריכים משתתפים בקורס אישי למדריכים - יום אחד בשבוע, במשך שנה.
"חלקם מגיעים באמצע שנה ועוזבים אחרי כמה חודשים, כך שלפעמים קורה שמדריכים נקלטים בלי שעברו הכשרה מסודרת. אין לנו יכולת להכשיר את כולם. בנוסף, בעלי תואר במדעי החברה, בחינוך או בחינוך הבלתי פורמלי, וגם סטודנטים במקצועות האלה, פטורים מהקורס".
"למדריכים בפנימיות אין למעשה הכשרה מעמיקה בתחום של פגיעות מיניות, כי אין מספיק מודעות והפניית משאבים לנושא", אומרת שרי ברו, רכזת שלוחת העמקים של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור חיפה והצפון. "כשאנחנו מצליחות להיכנס לפנימיות, אנחנו פוגשות צוותים שמשוועים לעזרה, שרוצים ללמוד על הנושא ולדעת איך להתמודד איתו".
גם בתי הספר לעבודה סוציאלית אינם מקנים לתלמידיהם הכשרה מסודרת בתחום הפגיעות המיניות. וכך, אפילו חלק מהשכבה המקצועית ביותר בפנימיות מגיעה לשטח עם מעט הבנה בנושא, אם בכלל.
ברו מספרת כי מרכזי הסיוע שמו להם למטרה להכשיר אנשי צוות בפנימיות להתמודדות עם פגיעות מיניות. "במהלך 2013 הצלחנו לפעול בעשר פנימיות באזור חיפה והצפון, וזאת מבחינתנו התחלה יפה. הבנו שחייבים להעניק להם לפחות את הכלים הטיפוליים הראשוניים והבסיסיים ביותר: איך לאתר ואיך לזהות פגיעות, איך להעניק מענה ראשוני רגיש, לא שיפוטי ולא מבקר. בכלל, לפתוח להם צוהר לעולם הזה של הפגיעות המיניות.
"אנחנו עובדות גם עם הילדים עצמם. מסבירות להם מה אומר החוק, מהי הזכות על גופנו, מהי זוגיות בריאה, מהי מערכת יחסים פוגענית. אנחנו מגלות המון דעות קדומות לגבי מה זאת פגיעה ומה זה נפגעת או נפגע. למשל, ילדים חושבים שמי שנפגע כנראה מגיע לו, או לה - בגלל הלבוש, בגלל המשפחה שהם באים ממנה, בגלל האופי המתירני שלהם. אנחנו מדברות איתם על נקודת ההתחלה הבסיסית הזאת, שמי שנפגע - זאת לא אשמתו".
בשנת 2011 ערך מכון חרוב (מכון מחקר ופיתוח תוכניות לימוד וטיפול), בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקר מקיף, שכלל את כל ילדי שנתון 1989 - כ־125 אלף ילדים, רובם ככולם מהמגזר היהודי. מטרת המחקר היתה להבין את מאפייני אוכלוסיית הילדים המטופלת על ידי שירותי הרווחה בקהילה, ובמיוחד בהשמה חוץ־ביתית - כלומר, בפנימיות ובמשפחות אומנה.
המחקר מצא כי שיעור הבנות שילדו ילד אחד או שניים עד גיל 19 בקרב הבנות במערכת הרווחה היה גבוה פי חמישה ממספר הצעירות ביתר האוכלוסייה. שיעור הבנות בטיפול הרווחה שעברו הפסקת הריון חוקית אחת או שתיים עד גיל 19 היה כפול מזה של יתר הצעירות ביתר האוכלוסייה. יש להניח כי זה נתון חלקי, משום שמטבע הדברים המחקר לא היה יכול להתחקות אחר הפסקות ההריון הלא חוקיות.
"
המדינה משלמת עבור החזקת כל נערה במוסדות האלה 15 אלף שקלים לחודש", אומר רו"ח
יעקב אליה, חוקר המתמחה בבקרה ובפיקוח על הרשויות המקומיות, העוסק זה שנים בנושא טיפול גורמי הרווחה בילדים בסיכון. "למרות הסכום הגבוה, הנערות הללו חשופות למצבי הסיכון של הריון והפלות בגילים צעירים מאוד, ומבחינת משרד הרווחה, התינוקות שלהן הופכים כמעט אוטומטית לתינוקות נזקקים. אני רואה בזה דבר בלתי נסבל".
במערכת הרווחה מודעים היטב לבעיית עבירות המין בפנימיות. כבר לפני שש שנים נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא עבירות מין של קטינים ודרכי מניעתן. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, טען כי יותר מעשרה אחוזים של הילדים החיים בפנימיות חוו פגיעה מינית בפנימייה.
חנה סלוצקי, עובדת סוציאלית ראשית ל
חוק הנוער (שמכוחו מוצאים ילדים מבית הוריהם), הוסיפה: "אין לי ספק שמספר הילדים שנפגעים ושפוגעים הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים וממה שמגיע לידיעתנו, ואנחנו יודעים כי המספרים האלה הולכים וגדלים".
באותו דיון ציינה סלוצקי כי יש מחסור חמור במדריכי לילה בפנימיות, וכי יש צורך להכפיל את מספרם. כיום עומד היחס על מדריך לילה אחד לכל 60 ילדי פנימייה.
אבל לא רק שעות הלילה מועדות לפורענות. באותו דיון הוסיפה ד"ר
חניתה צימרין, נשיאת אל"י, האגודה להגנת הילד כי "אחת הבעיות הקשות בפנימיות היא 'הנקודות העיוורות', שבהן אי אפשר לפקח - למשל המקלחת בשעות הצהריים". "המדריכים שלנו מקבלים ערכות, שבאמצעותם הם אמורים לעבוד עם הילדים, גם על חשיבות הדיווח", אומר בראנץ. "אין לי דרך לדעת אם משתמשים בערכות האלה בחלק מהפנימיות או בכולן. הבעיה היא הסנסורים שלנו: האם אנחנו יכולים לזהות שמשהו לא כשורה, ושאולי התרחשה פגיעה".
שרי ברו מציינת כי "פגיעות מיניות רבות לא מגיעות לכלל הליך משפטי. המשטרה חוקרת זמן מאוד ממושך, או שסוגרת את התיק מחוסר ראיות, ואז אומרים - לא נשעה מישהו אם לא בטוח שהתלונה נכונה. לא נוציא ילד ממקום מסוים אם אנחנו לא בטוחים לגמרי שקרה משהו. אבל זה שהמשטרה ובית המשפט לא מוצאים ראיות חותכות לא אומר שהתלונה לא נכונה ושלא נדרש טיפול. הכלי הפלילי מוגבל".
פשעי פקידת הסעד ויקי היינה מלשכת הרווחה תל אביבשתי בנותיה של יונית, תאומות בנות תשע, נלקחו ממנה לפני תשעה חודשים למרכז חירום (
ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית
ענת רוקח בן חור). האם חיה בעוני, אבל מעבר לכך, סיבת הימצאותן של הבנות במרכז החירום אינה ברורה לחלוטין. גורמי הרווחה סברו שהן סובלות מהפרעות קשב וריכוז וכי קיים חשד לאוטיזם, שאינם מטופלים. בית המשפט אישר את הוצאתן מהבית לשלושה חודשים, לצורך עריכת אבחונים, אך גם בחלוף תשעה חודשים, טוען עורך דינה של האם, פרדי יהב, עדיין לא בוצעו האבחונים.
פקידת הסעד ויקי היינה מטייחת התעללות בפעוטות במרכז חירום ויצו הדסים מאז שהילדות הוצאו מהבית עלו כמה פעמים חששות כבדים מצד המשפחה שהן מנוצלות מינית על ידי מדריכים בפנימייה. "
זה התחיל מזה שהן סיפרו לי על משחק חדש, משחק הטוסיק, שבו הן מראות את אחוריהן", אומרת יונית. "
לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שיש פה משהו לא תקין. לפני ארבעה חודשים הגשתי תלונה במשטרה. החוקר אמר לי שחייבים להוציא את הבנות לחקירה מיידית, אבל עד כמה שידוע לי זה לא נעשה".
באחד המפגשים המועטים שלה עם בנותיה, הן העניקו לה תיקייה מלאה בציורים. ציור אחד משך את תשומת ליבה: נראית בו דמות של ילדה ללא ידיים עם אגן רחב, כשאיבר המין המצויר נראה גדול במיוחד. יונית ביקשה מד"ר זיוית אברמסון, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, לבחון את הציור.
"לפי התרשמותי, מעורר הציור חשד כבד שהילדות עוברות או עברו התעללות מינית", כתבה אברמסון בחוות דעתה. "חוסר הידיים בציור מבטא תחושה של חוסר אונים מוחלט. לעומת זאת בולט האגן שמרכזו בין שתי הרגליים הקטנות, שאי אפשר לעמוד עליהן, ואיבר המין מובלט כשהוא מכוסה בכתם עבה. כשהשוויתי את הציור הספציפי הזה לציורים אחרים שעשו הבנות לפני החשד לפגיעה המינית, ראיתי בצורה ברורה שהילדות יודעות לצייר ידיים ואצבעות. לאגן או לגודל הגוף לא היה שום ביטוי מיוחד". גם על כך הגישה יונית תלונה במשטרה.
לפני כחודש הגיעו הבנות לביקור של סוף שבוע בביתן, לראשונה מאז הוצאו ממנו, ביוני 2013. "בהתחלה הכל היה טוב, כל כך שמחנו להיות יחד, קבענו ללכת לים עם חברים", מספרת יונית. "
אחי עשה על האש, והבנות היו מאושרות. אבל בדרך הביתה סיפרה לי אחת מהן שהמדריכים נכנסים אליהן בלילה למיטה. היא סיפרה שמכאיבים לה באיבר המין, מתחככים בה עד שזה כואב. הרגשתי כמו סכינים שחותכים אותי בבטן מבפנים".
מרכז חירום ויצו הדסים אבן יהודה בהנהלת העובדת הסוציאלית ענת בן חור - בית הזוועות יונית מיהרה עם הילדות לבית החולים וולפסון, כדי שאנשי מקצוע יבדקו את הבנות. ואולם, על פי סיכומי האשפוז בבית החולים, הילדות לא עברו בדיקה גופנית, שהיתה אמורה לאושש או להפריך את תלונתן. לדברי האם לא נערכה חקירת ילדים משום שהיא סרבה שבנותיה הקטנות ייחקרו ללא נוכחותה.
לאחר אשפוז של יממה לצורך השגחה, כששוטר שומר כל הזמן שהאם לא תברח עם הילדות, הגיע למקום פקיד הסעד שמטפל במשפחה, בליווי עשרה שוטרים, ולקח את הילדות בחזרה לפנימייה.
לילי. "הילדה שלי אמרה לי 'אמא, אני לא אשמה'" צילום: דודי ועקנין
"לקחו אותן מהמיטה""עד עכשיו, כמעט חודש לאחר המקרה, אני עדיין שומעת את הצעקות שלהן כשהחזירו אותן לפנימייה", אומרת יונית. "לקחו אותן מהמיטה, עם פיג'מה ובלי הנעליים שלהן, דחפו אותן לתוך מונית, כשהשוטרים כל הזמן חוסמים אותי ואת אמא שלי בגופם ולא נותנים לי להתקרב".
עו"ד יהב: "יש חוסר אמון מקומם של המערכת בכוונות של האם. היא נמצאת במאבק להחזרת בנותיה הביתה, ומהתנהלות המערכת ניתן להבין כי הם חושדים שהאם משקרת בנושא הפגיעות המיניות, כדי להשיבן לביתן".
יעקב בן יששכר, מנהל התנועה למען עתיד ילדינו, הפועלת למען שוויון בהליכי גירושים ומניעת הוצאת ילדים שלא לצורך ממשפחתם הטבעית, מלווה הורים רבים שילדיהם נפגעו מינית במסגרות חוץ־ביתיות. לדבריו, לאורך כל השנים שפנה אל רשויות הרווחה, המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, לא ניתן מענה הולם ורציני לבעיה.
"במשך השנים נפגשתי עם הרבה מאוד אנשים, כולל פגישות אישיות עם שרי הרווחה, ובכל פעם קיבלתי תשובה שהנושא בבדיקה ובטיפול", מספר בן יששכר. "בפועל גיליתי שעולם כמנהגו נוהג, ומי שנשאר עם המצוקה היומיומית החריפה הם הילדים והוריהם - בלי שלמישהו אכפת, בלי שיטפלו בהם, בלי שיתייחסו אליהם ברצינות".
גורמים מקצועיים טוענים כי עבירות המין רבות יותר בפנימיות מאשר במשפחות אומנה, שאותן משתדלים לאתר ולאשר מראש בקפידה. ולמרות זאת, גם במשפחות האומנה נשמעים לא פעם סיפורים על פגיעות מיניות.
כך במקרה של בנה בן השבע של
אסתי (46), שטען כי נעשו בו מעשים מגונים ב
בית האומנה. הילד הוצא מהבית לפני כשנתיים, ומאז היא נאבקת בכל כוחותיה כדי להשיבו, וחשה שנעשה לה עוול עצום. היא מורשית לפגוש אותו למשך שעה אחת בשבועיים במרכז קשר, אם כי היו תקופות ממושכות שבהן לא ראתה אותו כלל. את בנה השני, בן ה־13, הותירו רשויות הרווחה בבית, והיא מגדלת אותו באהבה כמיטב יכולתה.
"לפני חודש וחצי ישבתי עם הילד הקטן שלי ב
מרכז הקשר, ופתאום הוא אמר לי שאח האומנה שלו נוגע בו באיברים האינטימיים ועושה לו כואב. נגעתי מהר בעובדת הסוציאלית שישבה לידנו ופיקחה על המפגש, כדי שתקשיב למה שהוא אומר, והיא הינהנה שהיא מקשיבה. רציתי לעשות סדר בדברים והתחלתי לשאול אותו שאלות, אם הוא ברוגז עם הילד הזה, אם הילד הזה חבר שלו. רציתי להבין מאיפה זה בא, והוא אמר לי: 'אמא, אל תכעסי עלי'.
"ואז שיחררתי צעקה. מה זה צעקה. את כל השנתיים של התסכול והכאב שיחררתי שם. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק אמרתי. לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי ושל כל אמא בעולם?
"העובדת הסוציאלית מייד הרחיקה ממני את הילד. אמרה לי: 'זה לטובתו'. ישבתי על הספסל בחוץ, ולא ידעתי מה קורה איתי. בכיתי ולא מצאתי מנוחה. אחר כך נתנו לו לחזור להיות איתי. אמרתי לו שטוב שהוא סיפר לי, והוא אמר לי: 'אמא, אל תעשי לי בעיות'. כשהסתיימה שעת המפגש, אמרתי לו: 'אל תדאג, אני עושה הכל כדי להחזיר אותך הביתה'".
בדיווח של
לשכת הרווחה (בת ים), שהמשפחה נתונה תחת פיקוחה, נכתב כי "האם החלה לתחקר את הילד על המשפחה האומנת והאחים במשפחה. כשסיפר לה על ילד אומנה אחר, היא שאלה 'הוא נוגע בך?' והילד ענה 'כן'. לשאלה היכן הוא נוגע, ענה: 'בבולבול. נוגע ככה, לוחץ לי חזק'. האם החלה לצעוק ולהתלהם וגם לפזר איומים לכל עבר. הילד אמר לה: 'אמא, מאוד טוב לי במשפחה, ואני אוהב את האמא האומנת'".
בעקבות האירוע, ביקוריה של האם עם בנה הופסקו לחלוטין, עד להודעה חדשה. לשכת הרווחה שבה מטופלת המשפחה מתכוונת להעביר את המפגשים המפוקחים למרכז קשר אחר. מאז ועד היום, במשך חודש וחצי, אסתי לא פגשה את בנה; היא לא יודעת מתי זה יקרה.
"אני לא מוצאת מנוחה, אין לי אוויר", היא אומרת. "אין לי ספק שהילד שלי נפגע. שנתיים אני בודקת איתו אם הכל בסדר, אם הוא נפגע, אם מתייחסים אליו כמו שצריך, והוא אומר שהכל בסדר. הפעם, מיוזמתו הוא אמר שפגעו בו. אני מאוד מפחדת מזה שהוא נמצא בידיים זרות, שהוא ישן בבית שהוא לא של אמא שלו. הוא כזה מתוק וטוב, הילד שלי".
מייד לאחר הדיווח של בנה הגישה אסתי תלונה במשטרה ועד כה לא נמסר לה ולעורך דינה היכן עומדת החקירה. עורך דינה של אסתי עידכן את בית המשפט בדבר הפגיעה המינית לכאורה והילד זומן לשיחה עם השופט שתוכנה חסוי. לאחרונה הגישו גורמי הרווחה בקשה להאריך בשנה את הצו שלפיו ימשיך הילד לחיות אצל משפחת האומנה.
"
על עובדי הרווחה מוטלת האחריות המלאה לדאוג לבנה של אסתי כאילו היה הילד שלהם", אומר עורך דינה של האם, יוסי נקר. "
זו הנחיה שניתנה בעבר בהכרעה של השופטת עדנה בן לוי מבית המשפט לנוער בחיפה. הילד נמצא במשמורת ובחסות של הרווחה, על פי חוק ועל פי צו. מה עושה הרווחה? ממתינה לחקירת המשטרה שאותה יזמה האם, וככל הידוע לנו אפילו לא חושבים על תחילת טיפול.
"
גורמי הרווחה (בת ים) מגמדים את האירוע של אסתי, כדי לגמד את אחריותם לפגיעה לכאורה בקטין במשמרת שלהם", מוסיף עו"ד נקר. "
מבחינתם, הדבר העיקרי הוא לא דברי הילד על כך שנפגע מינית - אלא תגובת האם כשהוא סיפר לה. זה מקומם. איך פקידת הסעד היתה מגיבה אם הילד שלה היה אומר שנוגעים בו באיבריו האינטימיים? היא לא היתה מאבדת את העשתונות?פקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים צועקת באמוק: "אני בכלל לא בעסק""יש שם פשוט אפס הכלה לתחושות לגיטימיות של אם שנמצאת במצב כזה. באים בטענות להורים שילדיהם נפגעו. מי שלא מגלה חמלה והבנה כלפי ההורים האלה, לא ראוי לשאת בתפקיד ציבורי טיפולי.
"ברווחה לא רוצים להאמין לכנות התלונות של ההורים. פוסלים את המניעים שלהם מראש. חושבים שמדובר בתלונה שהיא בסך הכל חלק מהמאבק של ההורים להחזיר אליהם את הילדים. אלה המסרים שמועברים גם למשטרה, וכבר מתחילת החקירה יש שיתוף פעולה צמוד וברור בין שני הגופים האלה. מנסיוני, אני בספק אם המשטרה תעשה משהו כדי למצות את החקירה במהירות".
בהקשר זה יש לציין שעל פי החוק, חשד לפגיעות מיניות בילדים מתחת לגיל 14 נבדק על ידי חוקרי הילדים של משרד הרווחה, ולא על ידי חוקרי נוער של המשטרה. כלומר, נושא זה, כמו אחרים, נותר בתחום אחריותו של משרד הרווחה.
ומה היה קורה אם המצב היה הפוך, וגורמי הרווחה היו חוששים שילד נפגע מינית בביתו? "הם מייד היו פועלים להוציא את הילד מהבית", משיבה בנחרצות כרמייה אוריין, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ומדריכה, שבעבר עבדה שנים רבות בשיתוף עם הרווחה ועם השירות למען הילד.
"במהלך 46 שנותיי כפסיכולוגית הייתי תקופה מסוימת בתוך המערכת, עבדתי בשבילה, עד שהבינו שאני מתנגדת בתקיפות להוצאת ילדים מבית הוריהם. ההנחה שלי היא שהבית הוא המקום הכי טוב לילד - בהנחיה, בתמיכה, בהדרכה. המדינה משקיעה בילד בפנימייה לפחות 10,000 שקלים בחודש. אם היו משקיעים רבע מהסכום הזה בטיפול בילד בבית, היה לו פי אלף יותר טוב. הוא היה מקבל טיפול ונשאר אצל מי שאוהב אותו. אפשר להדריך הורים איך להימנע מהשגיאות שנעשו, אם נעשו".
 |
| צופית גרנט: "במשך עשרה חודשים המדריך בפנימייה פגע בי מינית". צילום: מאיה באומל-בירגר |
חושבים שהילדים משקריםפגיעות מיניות הן לא משהו שנשכח. גם לא אחרי עשרות שנים. צופית גרנט בת 49, והיא לא מסוגלת לשכוח את מה שקרה לה לפני יותר משלושים שנה.
"הייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, הגעתי לפנימייה אחרי שעברתי פגיעה מינית קשה מצד שכן. הייתי ילדה מפוחדת מאוד, פגיעה, כזאת שרק רוצה לצאת בסדר עם כולם ושלא יכעסו עליה. כבר בימים הראשונים בפנימייה אחד המדריכים שם עלי עין ושיבץ אותי בכוונה בחדר אחד עם ילדה אקסטרנית, שבכל ערב היתה יוצאת הביתה. באיזשהו שלב, הוא הפך את החדר שלי למשרד שלו. זה איפשר לו להיות איתי בחדר הרבה, וגם נתן לו את הלגיטימציה לשים על הדלת מנעול.
"במשך עשרה חודשים הוא פגע בי מינית. בכל פעם שחשד שאחד הבנים מנסה לפתח איתי קשר, היה משפיל אותי לעיני כל הכיתה. בסוף לא יכולתי יותר. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לבוא להוציא אותי משם".
גרנט לא סיפרה במשך שנים על ההתעללות שחוותה עם השכן ועם המדריך בפנימייה, וגם לא נחשפה לסיפורים נוספים כאלו מצד ילדים אחרים. היום היא מנסה להילחם בתופעה באמצעות עבודתה הטלוויזיונית, שבמסגרתה היא נחשפת להרבה מאוד מקרים של ניצול מיני בפנימיות.
"לא מזמן טיפלתי בילדה מכיתה ט', ששהתה בפנימייה טיפולית. בוקר אחד היא הרימה אלי טלפון, מבועתת כולה, וסיפרה שבלילה נכנס לחדרה ילד בוגר מכתה י"ב וניסה להיצמד בכוח אל שותפתה לחדר, תוך כדי חשיפת איבר מינו. הנערה הזאת התלוננה בפני הפסיכיאטרית של הפנימייה, והיא אפילו לא טרחה לברר את המקרה.
"ההתייחסות במקרה הזה, כמו במקרים נוספים שאני נחשפת אליהם, היא שהילדים משקרים וממציאים סיפורים. לצערי, אנשי המקצוע לא מבינים שאמת היא משהו בסיסי מאוד בעולם של ילדים שנותקו מההורים שלהם, כמוני. במשך שנים היה כל כך פשוט לנצל אותי. מילדה מנוצלת הפכתי להיות נערה מנוצלת ואישה מנוצלת.
"הניצול הזה מעוות את הנפש. הגיל השברירי הזה הוא גיל שבו זקוקים לגבולות ולהגנה. אני ממליצה בחום לעובדים הסוציאליים, שלפני שהם מאשימים ילדים שהם משקרים, שיבדקו טוב טוב למה ילד בא וזועק זעקה קשה כל כך. זה אף פעם לא קורה סתם".
"הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים", אומרת פרופ' אסתר הרצוג. "זה נכון גם לגבי פגיעות שאינן מיניות, אם כי בפגיעות מיניות אי הטיפול חריף במיוחד. המשמעות של כל זה היא איומה, כי בעצם אין פה הגנה על ביטחון הילד ברמה הכי בסיסית. הילדים הוצאו מהבית כי לכאורה היו בסיכון, בלתי מוגנים ופגועים, וכעת הם לא חשופים לכך פחות אלא יותר. במוסדות, הפוטנציאל לפגיעה גבוה מאוד. המדריכים לא צמודים לילדים, אלה לא ילדים שלהם, ואין עליהם ביקורת אפקטיבית.
"כשהדברים החמורים צפים על פני השטח, הטיפול מבטל, משתרך, אם בכלל הוא קיים. אני רואה את זה שנים. האטימות האנושית גדולה, גם במערכת המשפט, לא רק במערכת הרווחה. הרי האחריות הסופית היא של השופטים. כשהם מאשרים להוציא ילדים מהבית, לעיתים על בסיס המלצות רעועות או מעוותות של פקידי הסעד, הם הופכים להיות שותפים בולטים לתוצאות ההרסניות האלה. איפה המצפון האנושי? האם שופטים הפכו להיות פקידים חסרי רגש וחסרי נשמה?"
naamal@israelhayom.co.il
michali100@gmail.com
* * *
